פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 29 בתים ,  לפני 4 חודשים
אין תקציר עריכה
[[קובץ:Countries by percentage of Protestants (2010).svg|שמאל|ממוזער|400px|ריכוזי הפרוטסטנטים בעולם נכון ל-2010. במדינות הצבועות בסגול נמנים עליהם לפחות 10% מהאוכלוסייה, וגוון כהה מסמל בהתאמה שיעור גבוה יותר.]]
{{פרוטסטנטיות}}
'''הנצרות הפרוטסטנטית''' היא שם כולל למספר גדול של כנסיות המהוות ביחד את אחד הזרמים העיקריים ב[[נצרות]] והשני בגודלו לאחר [[נצרות קתולית|הקתוליוּת]]. הן חולקות שורה של עקרונות יסוד רופפים ושורשיהן בתפיסות שהתפתחו ב[[הרפורמציה הפרוטסטנטית|רפורמציה הפרוטסטנטית]] של [[המאה ה-16]], שמנהיגיה המרכזיים [[מרטין לותר]] ו[[ז'אן קלווין]] יצאו נגד [[הכנסייה הקתולית]] וה[[אפיפיור]].
 
המשותף להן הוא ביסוס הנוהג הדתי על כתבי הקודש לבדם ולא על [[מסורה (נצרות)|מסורת הכנסייה]] והקביעה כי המקרא ניתן לפרשנות עצמאית, שלילת האפשרות לגאולה באמצעות מעשים טובים והדגשת האמונה כאמצעי היחיד לקבל את חסד האל, וסירוב להכיר בייחוד של מעמד הכמורה על פני יתר המאמינים. הפרוטסטנטים דוחים גם את פולחן ה[[קדוש (נצרות)|קדושים]] ו[[מרים, אם ישו]] ושוללים את האמונה ב[[טרנסובסטנציאציה]] של הלחם והיין ב[[סעודת האדון]], כפי שהיא מקובלת בקתוליות.
 
מלבד זאת וכתוצאה ישירה מהחופש הפרשני והיעדר היררכיה כנסייתית מוסדרת, קיים מגוון אדיר של תפישות ואמונות בקרב הפלגים הפרוטסטנטיים השונים, החלוקים ביניהם לגבי המובן המדויק של יסודות אלה והיבטים רבים נוספים. הם נעדרי כל מסגרת ארגונית אחידה, וקיימות רבבות כנסיות פרוטסטנטיות שונות כשחדשות נפתחות בהתמדה. הגדולות והמשפיעות כוללות את ה[[לותרני]]ם, ה[[קלוויניסט]]ים, ה[[מתודיסטים]], ה[[בפטיסטים]], ה[[פנטקוסטלים]], ה[[אדוונטיזם|אדוונטיסטים]] ועוד כמו גם רבות מאוד המתרחקות מכל זרם והנן עצמאיות לגמרי. בנוסף ישנה [[הכנסייה האנגליקנית]] הגדולה השוללת את האפיפיור אך קרובה בהרבה לקתוליות. מספרם של כלל ה[[טבילה לנצרות|נטבלים]] בנצרות הפרוטסטנטית נאמד בבין 800 ל-900 מיליון נפש, החברים ביותר מ-30,000 זרמים מובחנים. לפרוטסטנטיות הייתה השפעה עמוקה על [[התרבות המערבית]], בייחוד בעולם דובר-ה[[אנגלית]] וה[[גרמנית]], והיא מקושרת עם התפתחויות כמו עליית ה[[קפיטליזם]], ה[[אינדיבידואליזם]] וה[[סובייקטיביות]].
===יסודות===
[[קובץ:Lucas Cranach d.Ä. - Martin Luther, 1528 (Veste Coburg).jpg|ממוזער|250x250 פיקסלים|[[מרטין לותר]], החל ב[[הרפורמציה הפרוטסטנטית|רפורמציה הפרוטסטנטית]] ב-1517.]]
הגיוון העצום של הכנסיות הפרוטסטנטיות והמחלוקות הרבות בין הוגיהן מקשים על איתור מכנה משותף הגותי או אמוני. חוקרים מתארים אותן יותר כתופעה היסטורית בעלת שורשים זהים: כל הפלגים שהסתעפו במשך כחמש מאות שנה מתוך התנועות שצמחו בעת [[הרפורמציה הפרוטסטנטית]]. מבחינה תאולוגית, הרחיקו קבוצות מסוימות לכת עד כדי כפירה במושג [[השילוש הקדוש]], כפי שעשו ה[[אוניטרים]], ואחרות פנו בנתיבים קיצוניים כמעט באותה מידה. באופן כללי, ניתן למפות את הזרמים השונים על ספקטרום הנע משמרנים וממסדיים, בייחוד ה[[אנגליקני]]ם ובמידה רבה גם ה[[לותרני]]ם, האוחזים ברבות מהמסורות והתפישות שלפני הרפורמציה, ועד רדיקלים עממיים (בעיקר ה[[אנאבפטיסטים]] וממשיכיהם) שהתייחסו לאלו כסמליות בלבד ונטו להיפטר מהן ללא שהיות. עם זאת, למרות הקושי שבאפיון משותף, חולקים הפרוטסטנטים כולם רקע ועקרונות רופפים שמקורם בהגות ראשוני הרפורמטורים, בייחוד [[מרטין לותר]], [[ז'אן קלווין]] ששכלל את הגותו וגם חלק עליו רבות, [[אולריך צווינגלי]] וממשיכיהם השונים.{{הערה|אליסטייר מק'גראת, דארן סי. מרקס, Introduction: Protestantism – the Problem of Identity, בתוך: The Blackwell Companion to Protestantism{{כ}}, 2004. עמ' 1-4.}}
 
מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש על כך שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להיצדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה הדוקות, ומהווים יחד את המצע עליו בנויה תפישת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית, נגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים. קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, שאף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפישות המזוהות עמם. מרכזיותו כדבר האל במובן [[האל הבן|הלוגוס]] חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא, לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.{{הערה|שם=לות}}{{הערה|מק'גראת, עמ' 7.}}{{הערה|על הבלבדים והתפתחותם, ראו: Hans Heinz, Justification and Merit: Luther vs. Catholicism, Wipf and Stock Publishers, 2012. עמ' 45.}}
ההשלכות המעשיות שאפשרה גישת "כתבי הקודש לבדם" היו נרחבות. מתוך שבעת ה[[סקרמנט]]ים המקובלים, מצאו הרפורמטורים ביסוס מלא בכתובים רק לשניים, ה[[טבילה לנצרות]] ו[[סעודת האדון]]. יתר החמישה איבדו את מעמדם כסקרמנטים ובוטלו כמעט על ידי כולם – באגפי הקצה, האנגליקנים והלותרנים השמרנים הותירו על כנם רבים מהטקסים (כמו [[וידוי (נצרות)|וידוי]]) מבלי לתארם כסקרמנטים, בעוד שה[[קווייקרים]] הקיצונים לא מכירים אף בטבילה ובסעודה ודוחים את המחוות החיצוניות כסמליות עקרה שאינה באה מן הרוח. האיסור על נישואי כמרים, לו התנגדו גם מסיבות אחרות, הוחשב כנעדר יסוד במקרא והופקע גם הוא. פולחן הקדושים ומרים הבתולה גונה באותו הקשר, והצלמים והקישוטים בכנסיות נאסרו בנימוק שכתבי הקודש שללו אותם במפורש. היסטוריונים אחדים הצביעו על הסמליות העמוקה שבמאבק הפרוטסטנטי נגד צלמים ותמונות ובעד התנ"ך בשפה המדוברת, כקרב בין התקשורת החזותית בה הועברו יסודות האמונה בדורות עברו לאמצעי התקשורת של [[מהפכת הדפוס]] שאפשרה הפצת רעיונות מופשטים היישר לכל קורא.{{הערה|על הסמליות, ראו: Ulinka Rublack (עורכת), The Oxford Handbook of the Protestant Reformations, Oxford University Press, 2014. עמ' 393.}} יחד עם תרגום כתבי הקודש לשפה המדוברת נכתבו בה ולא בלטינית גם התפילות, מאותם שיקולים, למן "המיסה הגרמנית" של לותר מ-1526. עד [[מועצת הוותיקן השנייה]] ב-1962 הייתה התפילה בשפה המקומית אחד ההבדלים הברורים והבולטים לעין בין הקתולים לפרוטסטנטים.
 
לצד דחיית המסורת המחייבת, לעיקר "כתבי הקודש לבדם" הייתה השפעה חשובה נוספת על הפרוטסטנטיות: הסמכת כל אדם – ברמת העיקרון; ההוגים המרכזיים התייחסו בדרך כלל ובכל זאת לקהילת המאמינים ולא לפרט – לפרש הובילה מיד לריבוי עצום של כיתות ופילוגים ומנעה הקמת ממסד מרכזי מוסכם בכנסיות החדשות שקמו. כמו כן, למרות החשיבות שיוחסה לכך, לא ניתן היה לממש באמת את האידיאל. בפועל, היה ברור שכל טקסט זקוק לשכבת פרשנות כלשהי כדי להבינו ושתקדימים מסוימים היו הכרח. הרפורמטורים, למעט הרדיקלים ביותר, אימצו לדוגמה את רוב החלטות [[ועידה אקומנית|הוועידות האקומניות]] בראשית הנצרות, הגם שלא ייחסו להן אותו מעמד שהיה להן בעבר. הצהרות האמונה של [[ועידת ניקאה]] וממשיכותיה וה[[כריסטולוגיה]] שנקבעה בהן נותרו יסודות מרכזיים במשנת הזרם החדש. יתרה מכך, הפרוטסטנטים החלו מיד ביצירת מסורת מחייבת משלהם בדמות הצהרות אמונה, למן הצהרת אוגסבורג הלותרנית ב-1530, עבור ב"הסכמת ציריך" הקלוויניסטית-צווינגליאנית ב-1549 וב"תשעים-ושלושה הסעיפים" האנגליקניים מ-1571 ועד ימינו. יריביהם הקתולים הרבו ללעוג להם על חוסר עקביותם, ולהצביע על כך שכתות קיצוניות אף חזרו לשמור את השבת במקום יום ראשון ואסרו להישבע, כפי שאכן ניתן היה להבין מקריאה בלתי-מתווכת. כפי שציין פול אביס, לא היה עוד יסוד שמתקני הכנסייה נהגו בו בסתירה עצמית רבה יותר.
 
כפועל יוצא ובמקביל לגישתה בעניין, הרפורמציה האיצה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו מזה זמן רב כאפוקריפיים. לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של [[פאולוס]]. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את [[איגרת יעקב]], [[מגילת אסתר]] וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות בכך שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בטרנטו). מרבית [[הספרים החיצוניים]] הוצאו מהנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ורק על סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית.{{הערה|מק'גראת, עמ' 6-8, 254-256; פול אביס, Tradition, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 711-712.}}
===צידוק מן החסד באמונה לבדה===
[[קובץ:Romans 3 in September Testament.JPG|שמאל|ממוזער|350px|[[האגרת אל הרומים]] פרק ג' וד' ב[[תרגום התנ"ך של לותר|תרגום לותר]] מ-1522: (פסקה שלישית, שורה שנייה): לָכֵן דָּנִים אֲנַחְנוּ '''שֶׁבֶּאֱמוּנָה יִצְדַּק''' הָאָדָם בִּבְלִי מַעֲשֵׂי תוֹרָה. לותר שאב את רעיון הצידוק שלו מאגרת פאולוס הראשונה.]]
היבט מהפכני ויסודי אחר של התפישה הפרוטסטנטית היה ראייתה את תהליך הצידוק של האדם החוטא בפני האל (יוּסטיפיקציה) כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia) ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide) מצד האדם. הרעיון פותח על ידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז סט. [[תומאס אקווינס]], הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, קבעו כי מעשים טובים אמנם ראויים ובעלי-ערך כשלעצמם אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם החוטא והשפל יכל לעשות לקראת האל היה לקבל בכנות כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר לא היה אלא תוצאה. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בו[[ועידת טרנטו]] שוב את עמדתו כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים '''מתחייבים''' לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה הנו כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק) ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.
 
הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, [[החטא הקדמון]] השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו היו בחזקת חטא והמקור היחיד לטוב היה האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים, עניין שהרבו להדגיש. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים – ואם היה בכך צורך, גם סובל ומתענה לזמן קצוב ב[[פורגטוריום]] לאחר מותו, אם לא התנקה מהם בחייו – עד שהיה טהור מספיק להיות מוכר כראוי להיכנס לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך להיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים, הצידוק לא התרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא היה תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.
 
הסתכלות זו הייתה גם מלאת תקווה, שכן בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להיצדק שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים וכל היוצא בזה, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.
 
לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה, הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן אפשרה לקרוא לפירוק ה[[מנזר]]ים – ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו – ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה מרכזית לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם ל[[נאורות]] עצמה ולתפישות מודרניות שצמחו אתה ואחריה. [[ז'אן קלווין]] ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר וקבעו שגם האמונה עצמה היא מתת אלוה ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך ובניגוד מסוים ללותרניזם נבע [[פרדסטינציה|עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש]] החמור במשנת ה[[קלוויניזם]], לפיו האדם אמנם אחראי ומחויב להאמין אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.{{הערה|מק'גראת (עורך), עמ' 6-8, 27, 57-58}}{{הערה|שם=לות|Lutheranism, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 402.}}
ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם כולם היוו הצדקה לאחד מהעקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו להמון המאמינים והקביעה כי לפחות ברמה האידיאלית, כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ומעשים טובים לא הועילו בעדו, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; ובברית החדשה, כפי שציינו הרפורמטורים, היו יחסים חופשיים בין ישו לשליחיו ותלמידיו ולא הוזכרו נדרים, מסדרים והיררכיה. לבסוף, לותר, קלווין והאחרים לא הכירו ב[[טרנסובסטנציאציה]] ובכך שהלחם והיין ב[[סעודת האדון]] הופכים באמת לבשרו ודמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקרבן הפכה לסמלית יותר מאשר לחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה כמו {{ציטוטון|הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם}} ([[איגרת פטרוס הראשונה|הראשונה לפטרוס]], ב' ט') קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים צופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת וליטול אחריות על עצמם וחבריהם. הכנסייה הקיימת הייתה, לכן, השחתה וסילוף.
 
לרעיונות אלה היו השלכות מרחיקות לכת באופן פוטנציאלי, ונגנזה בהם האפשרות להעביר לידי האדם הפרטי את ההכרעה בחיי הדת בפועל. אך הן ראשוני הרפורמציה והן ממשיכיהם בדורות הבאים לא חשבו כלל במונחים כאלה והוסיפו לעמוד על הצורך בהנהגה רוחנית ובהיררכיה מסוימת. אף הכיתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ביותר, בהן בוטל בלהט קנאי כל דבר שדמה לטקס סמיכה לכמרים ובידול כלשהו בינם למאמינים, נדרשו למשמעת וסדר כדי לקיים חיי קהילה והעבירו את ממשלתם לידי מועצות זקנים קרואים. ברבות מהכנסיות הממסדיות יחסית, בייחוד הלותרניות, נותרה על כנה אף דרגת ה[[בישוף]] כערכאה שהסכמתה נדרשה למינוי ואשרור אנשי דת – אם כי לעיתים קרובות הופקע הצורך בשימור שלשלת הסמיכה מן השליחים עליה מתבססת הלגיטימציה של ההיררכיה הקתולית, לפעמים מטעמים אידאולוגיים (במסורת הקלוויניסטית נשללה הבישופות עקרונית באופן נחרץ) ותכופות בשל הדחת הכמרים הסמוכים שכיהנו טרם הרפורמציה.
 
ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר לבין יסודות הפרוטסטנטיות כשקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אמנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך הם כן ציינו בבירור כי יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הסמוכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכח למדנותו והכריזמה שלו ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים אך המפורסמים והבולטים שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז [[ועידת לטראנו הראשונה]] ב-1123. צופה מכמרים פרוטסטנטיים להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן, ה[[דרשה]] היא הפעילות החשובה ביותר שנועדו לבצע.
 
באופן כללי, הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין הכמרים לעדתם, נתנו לאחרונה משקל גדול הרבה יותר בהתנהלות הכנסייה והכירו בחשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת שימרה בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם זה למינימום, בעוד שבשמרניים קיימת היררכיה מפותחת. ברמה המעשית והפוליטית, רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו וכוחו וביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד ורשויות המדינה החילוניות מאידך.{{הערה|על כהונת כל המאמינים, ראו: ,Timothy George, [https://www.firstthings.com/web-exclusives/2016/10/the-priesthood-of-all-believers The Priesthood of all Believers], First Things.{{כ}} 31 באוקטובר 2016; {{כ}} מק'גראת, עמ' 13-14, 335-336.}}{{הערה|שם=מרי|Sixteenth Century: An Overview בתוך Companion to Christian Thought, עמ' 669-670.}} השלכה אפשרית נוספת של עקרון "כהונת הכל" שלא עלתה בראשיתו הייתה יישומו גם לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף ובמהלך [[המאה ה-19]] החלה הסמכת נשים לכמורה. הנושא היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב קטן מקרב הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.
 
לצד החלשת ההיררכיה המתווכת בין הנוצרים לישו על הארץ, אחד מסממניה הבולטים של הפרוטסטנטיות הוא ביטול מקבילתה השמימית. [[מרים הבתולה]] נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פניה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן לתפילה אל ה[[קדוש (נצרות)|קדושים]] או המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כפטרונים של מקצועות מסוימים, מחוללי נסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכל וכל וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה זאת, הסירו או השמידו הפרוטסטנטים את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את [[קרוסיפיקס|דמויות ישו הממומסר לצלב]]. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין עם הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.{{הערה|שם=מרי}}
 
===מציאות ישו במיסה===
בשאלת האופן בו הלחם והיין המקודשים בטקס [[סעודת האדון]] הופכים לדמו ובשרו, רוב הגישות הפרוטסטנטיות היו בעיקרן המשך ישיר לדיון ארוך השנים על מהות השינוי והאופן המדויק בו הוא מתרחש. עקרון ה[[טרנסובסטנציאציה]], שנומק בטיעונים [[אריסטו]]טליים על ההבדל בין מאפייניו המהותיים והאקראיים של כל עצם (כשם שכיסא עשוי להיות ממתכת או מעץ ועודנו כיסא במהותו, כך מאפייניהם האקראיים של הלחם והיין לא השתנו אך מהותם נעשתה לזו של ישו) נדחה על ידי כל הרפורמטורים כעיוות, סילוף ואימוץ מאוחר של רעיונות פילוסופיים משובשים מחוץ לנצרות האותנטית.
 
לותר פסל את הטרנסובסטנציאציה בטענה שהפכה את העצמים למושא ישירה לסגידה במקביל לישו עצמו, ובכך שהציגה את המיסה כחזרה או חלק מקרבנו הייחודי והחד-פעמי על הצלב. הוא גם ראה בכך רימום של הפעולה האנושית של הכומר ה"הופך" חומר לעצמות המושיע, בניגוד יסודי להשקפתו לפיה האל גואל בלי תלות במעשה האדם. תחת זאת, הציע גישה של "איחוד סקרמנטלי", או קונסובסטנציאציה (קיום-במקביל): בכח דברו של האל, לחם הקודש והיין הופכים למשהו שמעבר למזון רגיל אך גם לא משתנים לעצמותו של ישו. מציאותו במיסה אמיתית והוא מתקיים "בתוך, עם ומתחת" העצמים שקודשו. שיטתו של לותר הותקפה מיד גם מתוך מחנהו, בייחוד משום שמבקריו תהו כיצד גם הטבע האנושי, ולא רק האלוהי, של ישו יכול להקרין בתנאים כאלו אל הטקס וראו בכך פיצול מסוכן בין שני צדדיו. קלווין, לעומתו, סירב לקבל שישו נאכל בפה באופן כלשהו ונקט בגישה מעורפלת יותר, לפיה המיסה מייצגת נוכחות אמיתית של ישו אך זו רוחנית ומותנית באמונה יותר מאשר מוחשית. שניהם גם יחד שללו את עמדתו של צווינגלי, שדחה באופן גורף את היות הסמל תחליף למה שהוא מייצג ולא רק בעניין סעודת האדון וקבע שישו נוכח באמת רק בשמים והטקס עצמו הוא אמנם קדוש וחשוב אך מהווה זיכרון בלבד, כאמור בבשורה על פי לוקאס כ"ב, {{ציטוטון| וַיֹּאמַר זֶה גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוֹּ לְזִכְרִי׃}}. העמדות הפרוטסטנטיות לגבי מציאות ישו בטקס הוסיפו לנוע בין קטבים אלה, תוך גיוון ניכר, במאות השנים הבאות.
 
למרות הדקויות הפילוסופיות המופלגות שהיא תלויה בהם – אפילו בו[[ועידת טרנטו]] קבעה הכנסייה הקתולית שהליך ההשתנות נקרא טרנסובסטנציאציה רק "באופן הולם ולמען הנוחות" – המחלוקת בנושא הפכה לאחד ההבדלים הסמליים החשובים ביותר בין פרוטסטנטים לקתולים ולאבן בוחן. לדוגמה, עד 1828 נדרשו בחוק כל נושאי המשרות הציבוריות בבריטניה להצהיר במפורש כי אינם מאמינים בטרנסובסטנציאציה, והמלך היה מחויב בכך עד 1910.{{הערה|אדריאן הייסטינגס, Transubstanciation, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 714; מק'גראת, עמ' 27-29.}}.
 
=="האתוס הפרוטסטנטי"==
לנצרות הפרוטסטנטית הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית ועל תרבותן של צפון אירופה וצפון אמריקה שהיא מהווה בהן דת רוב: כך, לדוגמה, חוקרים רבים הצביעו על האופן בו הערכים הפרוטסטנטיים ממשיכים לעצב את האופי הלאומי בארצות הברית אף עם התרופפות האמונה הדתית כשלעצמה. שאלת טיבה, יתרונותיה ומגרעותיה של "המנטליות הפרוטסטנטית" היא נושא ותיק במדעי החברה; לרוב היא מקושרת עם קפיטליזם, מוסרנות, נוקשות, אינדיבידואליזם, התנתקות ממסורות, חופש אינטלקטואלי, ערכים בורגניים, חומרנות וסובייקטיביות. הוגים מובילים כמו [[ניטשה]] ביקרו אותה קשות כמובילה למחיקת כל ערך רוחני ותוכן, בעוד שבמאה ה-19 וראשית ה-20 היה רווח מאוד להעלותה על נס כהסבר לרציונליות ולשגשוג של המערב.{{הערה|לדיון קצר, ראו מק'גראת, עמ' 2, 64.}}
 
[[מקס ובר]] קישר עוד ב-1905 בין הזרם לכלכלה בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם": לשיטתו, הפחתת הדגש על טקסים והתחייבויות דתיות, קריאתו של קלווין לקדש את שם האל בכל תחומי החיים ולא רק בעיסוק רוחני והצורך לשאוב אשרור פסיכולוגי להיותו של הקלוויניסט בין הנבחרים שיזכו להיגאל – שגשוג נתפש כאות לכך שהבורא, שרצונו הפך מסתורי ונעלם בתאולוגיה זו, אכן מרוצה מברייתו – כולם היוו [[תמריץ]] חשוב לעליית הקפיטליזם המודרני. נתוניו והיסקיו של ובר ספגו קושיות רבות, אך הרעיון של "מוסר עבודה פרוטסטנטי" הוא מושג רווח ביותר המועלה בהקשרים של חריצות ויצרנות המשקים במדינות שזוהי דת הרוב בהן. הסיבתיות בקשר בין השניים (עד כמה עלייתה של שכבה חברתית מעין-בורגנית יצרה מניע לאמץ אמונה המשקפת יותר את ערכיה ולהפך) היא דו-משמעית. בנוסף נטען שהדגש הרב על חינוך והנגשת כתבי הקודש לכלל המאמינים תרמו אף הם רבות לעניין, סוגיה שאף היא שנויה במחלוקת. כמו כן, התורה הקלוויניסטית על קיומה של קבוצת נבחרים הועלתה גם כגורם לגזענות ותחושת עליונות, בייחוד בזמן ה[[קולוניאליזם]].{{הערה|Henri Tajfel, The Social Dimension: Volume 2: European Developments in Social Psychology, Cambridge University Press, 1984. עמ' 420-422.}}
 
גם ההשפעה על טיב היחסים בין הדת והמדינה ובין האמונה וכלל החיים נדונה רבות. הפרוטסטנטיות מקושרת עם תהליך היחלשות הכנסייה והכפפתה לעליונות הרשויות, עם הפנמת האמונה לתחום הפרטי ועם ה[[חילון]] במשמעותו הרחבה. ללותר מיוחסת גישה חלוצית לרעיון "שתי המלכויות" במחשבה הנוצרית הקלאסית אודות היחסים בין הכנסייה לשלטון החילוני, לפיה מדובר בשתי ספירות שצריכות להיות נפרדות. למעשה, אף כי לותר הטיף לכך שהכנסייה צריכה להיות פרושה מעולם החומר והפוליטיקה, השתמש בנסיכים כדי לכפות רפורמה על הממסד הקתולי העשיר ורב-העוצמה (שהשקפתו בנדון הייתה של סמכויות כמעט מתחרות, כפי שאירע רבות במאבקים בין האפיפיור לשלטונות בימי הביניים) והכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שנוצרו אכן היו חלשות וכנועות יותר, מעולם לא נתן לכך גיבוי השקפתי סדור. במקרה של ניסיון לכפייה הנוגדת את האמונה, קרא להתנגדות, ובוודאי לא אחז בגישה של הפרדה בין הדת למדינה בתקופה מוקדמת כל כך. הרעיון לפיו ההשקפה הלותרנית אודות "שתי המלכויות" יצרה ממסד דתי חלש וכנוע הועלתה בייחוד בימי המשטר ה[[נאצי]] בגרמניה, כשתאולוגים פרוטסטנטים חשובים כמו [[קרל בארת]] האשימו את לותר בסלילת הדרך לקונפורמיות של הזרם.{{הערה|Michael P. DeJonge, Bonhoeffer's Reception of Luther, Oxford University Press, 2011. עמ' 92-93.}} לעומת זאת, תרומה חשובה ביותר לעיקרון של הפרדת הדת והמדינה מצויה במורשת הרפורמציה הרדיקלית. חוסר האמון של חוגיה ברשויות ובכל קשר בין הדת אליהם – בין אם בגרסתו הוותיקה מימי [[קונסטנטינוס]] שהתגלמה באופן חלקי בקתוליות ובין אם בכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות שרדפו אותם אף הן – וקריאתם לפרישות גמורה מהעולם יצרו אתוס של [[חופש דת]] ודרישה לחירות גמורה בתחום לקהילה, גם אם כלל לא בהכרח ליחיד. סירובן של התנועות הקיצוניות באנגליה לציית לכנסייה האנגליקנית הוביל לרדיפתן ולהגירת רבים מאנשיהן לאמריקה. שני הסעיפים הפותחים את [[התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית]], האוסרים על הקונגרס לתמוך בדת כלשהי או להעדיף אחת על רעותה, שאבו רבות ממורשת זו.{{הערה|ראו למשל: Nicholas P. Miller, The Religious Roots of the First Amendment: Dissenting Protestants and the Separation of Church and State, Oxford University Press, 2012.}} במובן הרחב יותר, שבירת הבלעדיות שהייתה לכנסייה הקתולית על פירוש רצון האל ומתן האפשרות לפרשנות עצמאית הובילה בטווח הארוך לאי-מסוגלות ליצור הסכמה בנדון ולהכרח להעביר שאלות אלו לתחום הפרט וכך לחילון.
 
פן אחר הוא הקשר בין פרוטסטנטיות לסובייקטיביות ולאינדיבידואליזם של העידן המודרני. החשיבות שייחסו הוגי הרפורמציה לאמונה, כלומר לתבחין סובייקטיבי שבו האדם ניצב לבדו מול האל ולא נמדד אובייקטיבית על ידי השתתפותו בקהילת המאמינים במעשים טובים, הועלו כאבן דרך – אם כי רחוקים מלהיות הגורמים הבלעדיים – בנתיב אל [[הנאורות]] והפילוסופיה שמיקמה את היחיד והעדפותיו כמה שהסדר החברתי והכולל נשען לבסוף עליו; הן במובן של [[חופש המצפון]] והבחירה, והן במובן של פירוק כל הערכים והמסורות בשם האינדיבידואל.
 
==ארגון ודמוגרפיה==
מספר הפרוטסטנטים בעולם נאמד בין 800 ל-900 מיליון נפש, יותר משליש מכלל ה[[נוצרים]], החברים בבין 30,000 ל-40,000 זרמים מובחנים. פרופסור האנס ג'יי. הילרברנד, בניתוח מדוקדק שהתבסס על נתונים ארגוניים ומפקדים ממשלתיים, העריך שבשנת 2000 היו 833,000,000 נוצרים פרוטסטנטים במובן הרחב ביותר ב-32,470 זרמים מובחנים: ממאמינים אדוקים ועד למי ש[[טבילה לנצרות|נטבלו]] ומקיימים קשר רופף או אפסי עם הכנסייה שלהם, ומן הכנסיות ה"קלאסיות" בעלות תאולוגיה השואבת ישירות מהרפורמציה ועד לקבוצות שוליים המשתייכות למעטפת הפרוטסטנטית.{{הערה|Hans J. Hillerbrand, Encyclopedia of Protestantism, Routledge, 2004. עמ' 344.}} מכון המחקר PEW אמד אותם ב-800,640,000 ב-2010.{{הערה|מכון PEW,{{כ}}[http://www.pewforum.org/files/2011/12/Christianity-fullreport-web.pdf Global Christianity A Report on the Size and Distribution of the World’s Christian Population], דצמבר 2011.}} באותה שנה, רק 27% מהחברים בעולם התגוררו בארצות הברית או באירופה, ומבין יתר ה-73% הרוב המכריע חי באפריקה ודרום אמריקה, שם הדת מתפשטת במהירות, דווקא בצורותיה הרדיקליות והממסדיות פחות.{{הערה|Mark A. Noll, Protestantism: A Very Short Introduction, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2010. עמ' 8-9.}} [[ארצות הברית]] עודנה המדינה בעלת האוכלוסייה הפרוטסטנטית הגדולה בעולם, עם קרוב ל-150 מיליון או מחצית מתושביה, אך [[ברזיל]] שמסורתה קתולית היא הבאה אחריה עם יותר מ-40 מיליון. ב[[ניגריה]] יש אחוז ומספר פרוטסטנטים גבוה יותר מבגרמניה מולדת הרפורמציה.
 
מאחר שהיעדר סמכות מרכזית, חופש להקים כנסיות חדשות וגיוון הם מאפיינים מובהקים של הפרוטסטנטיות, מספר הכנסיות השונות הנמנות עליה איננו קבוע ומשתנה ללא הרף. רבות מבין אלו מכירות זו בזו כשותפות מלאות ולגיטימיות ואף מאוגדות בפדרציות גדולות, בעוד שאחרות עצמאיות לגמרי. הרוב חולק עקרונות יסוד דומים נרחבים, אך ישנן קבוצות שנחשבות כסוטות מעיקרי הנצרות על ידי כמעט כל היתר; גם בין הזרמים הגדולים והממוסדים יש מחלוקות עמוקות, כמו זו בין הלותרנים לנצרות המתוקנת (קלוויניסטית) שהייתה אחת מיסודות הפילוג בין הפרוטסטנטים ושנפתרה בדיאלוג רק בשלהי המאה ה-20. כמו כן, בעשורים האחרונים הקיטוב בתוך הכנסיות עצמן בין שמרנים דוגמטיים לליברלים בנושאים כמו סמיכת נשים לכמורה, היחס ללהט"ב והפלות, מהווה שאלה כבדה יותר מאשר החלוקות הישנות ביניהן. באופן גס, ניתן לחלק את הזרמים הפרוטסטנטיים לארבע קטגוריות מרכזיות.{{הערה|מק'גראת, עמ' 21.}}
 
הקבוצה הראשונה היא של הזרמים הקלאסיים המעוגנים בזרם המרכזי של הוגי הרפורמציה. אלה נוטים להיות מאורגנים במבנים כנסייתיים ברורים עם הצהרות אמונה מנוסחות. קטגוריה זו מונה את ה'''[[לותרנים]]''', שכנסיותיהם הרבות ממשיכות את המסורת התאולוגית שהחלו בה [[מרטין לותר]] עצמו ותלמידיו ושעברה התפתחויות מרובות לאורך השנים – במאה ה-18 לבדה היו מאבקים קשים בין הלותרנים האורתודוקסים למאמיני ה[[פייטיזם]], שהדגישו את הרוחניות, מחד ותומכי הנאולוגיה הרציונליסטים מאידך. הלותרנים, כמו מייסדם, נמצאים בקצה השמרני של הפרוטסטנטיות ויש להם היררכיה מפותחת, בישופים הנדרשים להסמכת כמרים בדרך כלל וריבוי טקסים ופורמליסטיקה. האיגוד הגדול ביותר הוא הפדרציה הלותרנית העולמית {{אנ|Lutheran World Federation}} המייצגת להערכתה 72 מיליון נפש ב-144 כנסיות שונות, אם כי יש עוד כמה מיליונים מחוץ לה ובסך הכל הלותרנים מהווים כ-10% מכלל הפרוטסטנטים. הגופים הלותרניים הגדולים ביותר הם הכנסייה האוונגלית ה[[אתיופי]]ת "מקנה יסוס" עם שמונה מיליון חברים וכנסיית שוודיה הממלכתית עם כשישה מיליון.
 
הזרם הקלאסי הגדול הנוסף הוא '''הכנסיות המתוּקנות''' (Reformed) הנושאות את מורשת ה'''[[קלוויניזם]]''', אם כי הן מעדיפות את התואר "מתוקן" על פני "קלוויניסטי". מסורתן נוסדה על ידי [[ז'אן קלווין]] והוגים מקורבים כמו [[הולדרייך צוינגלי]], ג'ון נוקס ועוד ועברה מהפכים רבים עד לתאולוגים המתוקנים המובילים של המאה ה-20. מבחינה תאולוגית, הן מוכרות בייחוד בשל הדגש על [[פרדסטינציה|הגזירה הקדומה]] ועל כך שאלוהים בחר מראש את אלה שייבחר לגאול. הן נחלקות בין הכנסיות המתוקנות הקונטיננטליות שקמו באירופה מצרפת ועד הונגריה, ה[[פרסביטריאני]]ות שמוצאן בעיקר במסורת [[הכנסייה של סקוטלנד]] והקהילתיות (קונגרגטיונליסטיות) העצמאיות והמבוזרות. האיחוד המרכזי הוא "הקומוניון העולמי של הכנסיות המתוקנות" {{אנ|World Communion of Reformed Churches}}, הטוען לייצוג 80 מיליון חברים מ-229 זרמים, וישנם עוד כמה מיליונים באיגודים קטנים יותר. גם המתוקנים מונים 10% או פחות מכלל הפרוטסטנטים.
 
הזרם הקלאסי הגדול ביותר הוא ה'''[[אנגליקני]]''', עם למעלה מ-85 מיליון נפש החברים ב[[השיתוף האנגליקני|קומוניון האנגליקני העולמי]] ש[[הארכיבישוף מקנטרברי]] הוא ראשו הסמלי. לכנסייה האנגליקנית היו הוגים רבים ומסורת מפותחת המעוגנת במחשבת הרפורמציה, אך היא הייתה תמיד גוף ממלכתי הנתון לשליטת הכתר יותר מאשר השקפה דתית עצמאית. היא השמרנית והקרובה ביותר לקתוליות בכל הספקטרום הפרוטסטנטי, מקיימת היררכיה מלאה ואף מסדרי [[נזירות]] ומכילה השקפות וזרמים המדגישים את היותם קתוליים בכל למעט כפיפות לאפיפיור.
 
הקבוצה השנייה יונקת אף היא מהרפורמציה במאה ה-16, אך לא מהזרם המרכזי המתון יחסית אלא מהאגף הרדיקלי שיוצג בעיקר על ידי ה'''[[אנאבפטיסטים]]'''; אלא נודעו כך כי סירבו לטבילת תינוקות והתעקשו שרק מבוגרים מאמינים יכולים לעבור את הטקס ולהימנות עם שורות הנוצרים האמיתיים. בהמשך, צצו במאה ה-17 אגודות קיצוניות דומות באנגליה שנאבקו על עצמאות מהכנסייה האנגליקנית. הדוגלים בגישה זו מאופיינים באורח מסורתי (הגם שלא כל ממשיכיהם נוקטים בכך בהכרח היום) בהאדרה של אורח חיים פשוט, פציפיזם והימנעות מאלימות, איסור על שבועות, יחס מחמיר לטקסים כמחוות שטחיות החסרות ערך ואינן יכולות לפצות על אמונה וכוונה אמיתיות, ובחשדנות כלפי כנסיות ממוסדות הקשורות עם הממשל. קבוצות הממשיכות באופן ישיר ורציף את המורשת האנאבפטיסטית הן ה[[מנוניטים]], ה[[הוטרים]] וה[[אמיש]]. הם מונים ביחד בערך 2.5 מיליון נפש וחיים בקהילות מסוגרות השומרות על בידוד מן העולם החיצון. ה[[קווייקרים]], שמקורם ברדיקלים האנגלים, מונים כ-300,000 בוגרים; השמרנים מביניהם הביאו לשיא את הסלידה כלפי טקסים ומסרבים אף לערוך טבילה במים. הגדול והמשפיע בין הזרמים מן הסוג הזה הם ה'''[[בפטיסטים]]''', שראשוניהם פעלו אף הם באנגליה ומושבותיה באמריקה של [[המאה ה-17]]. הם דוגלים בטבילת מבוגרים, אוטונומיה קהילתית וריחוק מסוים מיתר החברה. הארגון הבפטיסטי הגדול בעולם הוא הוועידה הבפטיסטית הדרומית בארצות הברית, המונה 15 מיליון נפש, ויש עוד מספר ניכר במאות זרמים בפטיסטיים ברחבי תבל: מכון PEW העריך שהבפטיסטים מונים 9% מכלל הפרוטסטנטים, כ-70 מיליון נפש.
 
קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. ה'''[[מתודיסטים]]''' החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים באופן עצמאי הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי [[המאה ה-18]]. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.
 
קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. ה'''[[מתודיסטים]]''' החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים באופן עצמאי הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי [[המאה ה-18]]. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.
ה'''[[אוונגליקליזם|אוונגליקלים]]''', החולקים שורשים דומים מאוד, מעמידים במרכז את הצורך "להיוולד מחדש" כנוצרי מתוך חווית אמונה עזה יחד עם גישות פונדמנטליסטיות בדרך כלל ונטייה לאקסטטיות. רובם לא חברים בגופים עצמאיים אלא מתפקדים כקבוצות השפעה בתוך זרמים קיימים גדולים, מהכנסייה האנגליקנית ועד האיחוד הבפטיסטי הדרומי (שמטיפים אוונגליקלים חשובים כמו [[בילי גרהם]] ו[[פט רוברטסון]] פעלו בשורותיו). בשל כך קשה להעריך את מספרם, אך מוסכם כי הנוטים להשקפה זו מונים עשרות מיליונים. פלג תחייה נוסף שפרש והתמסד הוא ה'''[[אדוונטיזם]]''' שנוסד באמצע המאה ה-19 בארצות הברית ומהווה משפחת כנסיות עצמאית. האדוונטיסטים מדגישים את [[הביאה השנייה]] הקרובה מאוד, לשיטתם, ו[[הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי]] אף שומרת את השבת ולא את יום ראשון כיום המנוחה. יש למעלה מ-20 מיליון אדוונטיסטים.
 
=== רקע ומבשרים ===
[[קובץ:Bethlehem-Kapelle - Hinrichtung Hus.jpg|שמאל|ממוזער|230px|[[יאן הוס]] מועלה על המוקד ב-1415, תמשיח בקפלת בית לחם ב[[פראג]].]]
הכנסייה הקתולית ב[[ימי הביניים]] המאוחרים נקלעה מול מספר אתגרים שפגעו באחדותה והחלישו את כוחה והשפעתה.{{הערה|הפרק "היסטוריה" כולו נשען על הערך "פרוטסטנטיות" באנציקלופדיה בריטניקה, בקש"ח.}} חוגים רדיקליים שתקפו את הממסד הכנסייתי בעוון סטייה מהטפת ישו לעוני וניתוקו מהמוני המאמינים היו תופעה מוכרת מאז ומתמיד, וכמותם האשמת הכמרים בשחיתות. אך [[הקרע המערבי]] באפיפיורות בין 1378 ל-1417, כשהכנסייה כולה התפלגה בין הטוענים לכס הקדוש, פגע קשות בסמכותה המעשית והמוסרית.
שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי [[המאה ה-15]], כמו [[אלכסנדר השישי]] על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף, התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת ה[[תותח]]) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ו[[מהפכת הדפוס]] שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי-ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.
 
תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו ב[[קונטרה-רפורמציה]] הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים מן [[המאה ה-14]], כמו גם צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי [[ג'ון ויקליף]] קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם להתערב כדי להבטיח זאת, גינה את האמונה ב[[טרנסובסטנציאציה]], טען לגזירה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת ובמיוחד דחף לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לכך, אך אסרה על תרגומים שנעשו על ידי תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו ה[[לולרדים]] של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי [[יאן הוס]], שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, נשא דבריו וכתב ב[[צ'כית]] ודרש לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן [[המאה ה-13]]). הוס הועלה על המוקד ב-1415 אך מותו הצית את [[התנועה ההוסיטית]] שהדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433 בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.
 
בעוד שוויקליף, הוס ואחרים נחשבים למבשרי הרפורמציה, חלקו את עניינם פעילים שמרנים יותר. רבים מהתאולוגים ה[[הומניסט]]ים של ימי הרנסאנס ביקרו בחריפות את הממסד, לעגו לאמונות התפלות של ההמונים שנתערבו בפולחן הקדושים והקדישו תשומת לב רבה לפשט כתבי הקודש בשפתם המקורית ולא למסורת הסבוכה שנבנתה על גביהם ופירשה אותם. מאמצים תקיפים לביעור שחיתות לצד עניין אינטלקטואלי במטרות דומות הופגנו על ידי אנשי כנסייה רמי-דרג כמו ה[[חשמן]] [[פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס]] בספרד, סמל לקתוליות קנאית. [[ארסמוס מרוטרדם]], שהיה ממסדי פחות ומצוי במתח קשה עם השמרנים אך נותר נאמן לדוקטרינה ולהנהגה מרומא כל חייו, תבע בקולניות רפורמות ונחשב להשפעה מכרעת על לותר עצמו.
===הרפורמציה===
[[קובץ:The candle is lighted, we cannot blow out.jpg|שמאל|ממוזער|330px|"נר הוקד אשר לא יכבה": אלגוריה של הרפורמציה מ-1640. לותר ושישה-עשר מתקנים מרכזיים יושבים סביב נר שהשטן והאפיפיור מנסים לכבות בנשיפה.]]
בעיותיה הרחבות של הכנסייה התלכדו ב-1517 עם המשבר האישי של הנזיר האוגוסטיני [[מרטין לותר]] שכיהן כמרצה באוניברסיטת ויטנברג. לותר היה אחוז אימה בכנות מן החיים שלאחר המוות ומ[[יום הדין]], ותודעת חטאיו הרבים הכבידה עליו למרות הסיגופים והווידויים שערך ללא הרף. הוא התנחם בקריאת תהילים ואגרות פאולוס, מהן הושפע ביצירת השקפה אחרת מהמקובל על טיבו של הצידוק בפני האל. את דברי פאולוס על חשיבות האמונה ראה כהוכחה לכך שהיא זו העומדת בלב התהליך. לותר טען שהוא עצמו לא יכל למנות את עוונותיו הרבים מספור וקל וחומר שלא לכפר עליהם בשלמות; לא ניתן היה להשיג צידוק במעשים טובים. לפיכך, בשיטתו, הצידוק היה מתת מוקדמת שנתן האל בחסדו למאמינים ושלא יכלו לרכוש בכח פעולה משלהם. ב-1515 לכל המאוחר, כפי שמעידות הרצאותיו על [[האגרת אל הרומים]] מאותה תקופה, הייתה השקפתו זו מגובשת למדי.
 
אז, ב-1517, החל שליח אפיפיורי בשם יוהאן טֶצֶל במכירת [[אינדולגנציה|שטרי מחילה]] בערים סמוכות כדי לגייס כסף. נוהג זה היה נפוץ למדי והוצדק בעיקרון לפיו הכנסייה כולה צוברת אוצר של מעין אשראי שמימי בכח מעשיה הטובים וסיוע בידה יכול להוציא את המת החוטא מ[[כור המצרף]] מהר יותר. לותר נרעש מהשחיתות הכרוכה בכך וניצול העניים, אך לא פחות גם מן התאולוגיה עליה בוססה המכירה. ב-31 באוקטובר 1517 חיבר "[[95 התזות|דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה" בן 95 סעיפים]] ושלחו כאגרת ל[[ארכיבישוף]] [[אלברכט מברנדנבורג]]. לפי המסופר (אם כי אין לכך תיעוד חד-משמעי) מסמר את התזות שלו על דלת [[כנסיית הטירה (ויטנברג)|הכנסייה בוויטנברג]]. הרוב המוחלט של הסעיפים עסקו בגינוי השחיתות בממסד הדתי ורק בין השיטים ("האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה... על האפיפיור לרוקן את כור המצרף חינם אין כסף") ניתן היה להבחין בטיעונים אידאולוגיים.
 
האשמתו המהירה בכפירה ותביעתו למשפט דחפו את לותר לעזוב את הקו של ביקורת כללית ולעבור להפרכה גורפת של הדוקטרינה הקתולית עליה נשענה סמכות אויביו: הוא כתב לאחר מכן כי בעוד שהרפורמטורים לפניו תקפו בעיקר את התנהלות הכנסייה, הוא תקף את עקרונותיה. ב-1518 הכריז לראשונה שכתבי הקודש לבדם הם המקור עליו יש להישען וכי [[מסורה (נצרות)|המסורת הפרשנית]] חסרת תוקף. בסתיו 1520 פרסם שלוש אגרות, "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", "על גלות בבל של הכנסייה" ו"על חירותו של הנוצרי." הוא קרא לנסיכים החילוניים ליטול על עצמם את השבת הכנסייה לאידיאל של פרישות וריחוק מן העולם לאחר שהושחתה וצברה כח ועושר רבים מדי, הצהיר כי רבים מנוהגיה חסרי בסיס (כולל חמישה מתוך שבעת הסקרמנטים והאמונה בטרנסובסטנציאציה) וכי הכהונה מסורה לכל, וכתב שהכתובים ניתנים לפירוש מכח עצמם וללא צורך בהיררכיה המתווכת. האופן בו הקנה להם סמכויות העבירו לצדו נסיכים ושלטונות חילוניים, בעוד שמגיניו מתוך הכנסייה כמו ארסמוס החלו לחשוש מהקצנתו והתרחקו ממנו בעוד שקודם תבעו לפחות משפט הוגן.
 
התהפוכות בגרמניה הניעו גם תנועה מקבילה ב[[הקונפדרציה השווייצרית הישנה|שווייץ]]. המטיף איש [[ציריך]] [[הולדרייך צוינגלי]] היה ביקורתי כלפי מסורת הכנסייה עוד קודם. ב-1522 פתח את הרפורמציה השווייצרית במתקפה על החובה לצום במהלך ה[[לנט]] והמשיך לגינוי האיסור על כמרים להינשא והשימוש בצלמים. רעיונותיו התפשטו בקנטונים השונים והציתו מלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים. צוינגלי היה רדיקלי יותר מלותר, בין היתר בכך שראה במיסה מעשה ייצוגי וסמלי בלבד. נקודה זו במיוחד מנעה מהם לגבש הסכמה בפגישתם ב[[מארבורג]] ב-1529. גם בנחלות הגרמניות פנימה התפצלו ביניהם תומכי הרפורמציה. מי שירש את צוינגלי ועלה עליו כתאולוג שיטתי היה [[ז'אן קלווין]], שהושפע עמוקות מלותר אך חלק עליו בענייני המציאות האמיתית במיסה ואחז בגרסה נוקשה יותר של רעיון הגזירה הקדומה: לותר לא שינה מהותית מדעת [[אוגוסטינוס הקדוש]] בנושא, בעוד שקלווין הכריז כי האל בחר מראש מי ייוושע ומי יקולל שהרי השקפה אחרת סתרה את הסבילות של האדם מול הבורא ואת היותו יודע-כל ומוחלט. קלווין הנהיג שלטון פרוטסטנטי מחמיר ב[[ז'נבה]] והשפעתו הייתה מכרעת אצל ה[[הוגנוטים]] בצרפת, שנקלעו לסדרת מלחמות דת עם הקתולים, ועל ה[[פרסביטריאניזם]] בסקוטלנד, שמייסדו ג'ון נוקס היה מתלמידיו.
עד אמצע המאה, שליטיהן של [[פרוסיה]], דנמרק, שוודיה, ליבוניה, [[אסטוניה]] ונסיכויות גרמניות רבות אימצו את הדת החדשה, פירקו את ההיררכיות הקתוליות הרשמיות והקימו כנסיות פרוטסטנטיות, לעיתים בהסכמה ותכופות בכפייה. אדמות המנזרים וחלק גדול מאוצרות הכמורה הופקעו, ולותר התווה את הדרך לרבים כשהכריז על נדריו כבטלים ונשא לאישה נזירה לשעבר, קתרינה פון בורה, ב-1525. במשך כל המאה הבאה, עד לשיאן ב[[מלחמת שלושים השנה]] שנסתיימה ב-1648 וגבתה חיי מיליונים, קרעו מלחמות דת הרסניות בין פרוטסטנטים לקתולים את אירופה. בעוד שצפון היבשת עבר רובו לאמונה האחרת, הדרום והמערב נותרו נאמנים לרומא בעיקרם. בספרד וב[[איטליה]] מחצה האינקוויזיציה התארגנויות פרוטסטנטיות, וב[[הולנד]] היה המתח בין האוכלוסייה לשליט הקתולי הספרדי גורם חשוב בפרוץ [[מלחמת שמונים השנה]].
 
לצד הזרמים המרכזיים התפתחו תפישות רדיקליות שלא ביקשו ברית עם השלטונות החילוניים אלא פנו להמוני העם. אלו התגלמו בעיקר ב[[אנאבפטיסטים]], ששללו טבילת תינוקות, קראו לשוויוניות ולחירות והתנגדו בעיקרון לטקסים וסמלים. מתוך קריאה בלתי-מתווכת של כתבי הקודש הנהיגו חלקם [[פוליגמיה]], הרבו לעסוק בנבואות קץ הימים ויצאו בראש האיכרים במרידות נגד ה[[אצולה]]. הם נרדפו עד חרמה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים המתונים כאחד, ואפילו צוינגלי הקיצוני הורה להטביע את אלו שלכד. האנאבפטיסטים המתונים יותר, כמו ה[[מנוניטים]] של [[מנו סימונס]] וה[[הוטרים]], הורשו לשרוד לאחר שהביעו התנגדות לאלימות והסכימו לעליונות המלכות.
 
[[הרפורמציה באנגליה]] ניזומה מלמעלה על ידי המלך [[הנרי השמיני]] מצרכים פוליטיים של ביטול נישואיו לקתרין מארגון ורצונו באדמות המנזרים הרבה יותר מבשל מחלוקת דתית עקרונית. אף שבאנגליה התפתחו כיתות קיצוניות רבות שבלטו בעיקר במאה ה-17, [[הכנסייה האנגליקנית]] נותרה בעיקרה קרובה מאוד למסורת הקתולית בכל לבד מן הכפיפות לאפיפיור.
===אורתודוקסיה ופייטיזם===
[[קובץ:Synode van Dordrecht.jpg|שמאל|ממוזער|230px|סינוד דורדרכט.]]
לותר וקלווין והמחנות שעמדו בראשם חלקו קשות זה על זה עוד בימי חייהם, ולאחר מותם פנו יורשיהם לנסח בשיטתיות את משנתם. המחצית השנייה של המאה ה-16 וכל המאה ה-17 עמדו בסימנה של תאולוגיה אורתודוקסית שחתרה להתבסס בלעדית על כתבי האבות המייסדים וכתבי הקודש ולא על השראה או מקוריות. במחנה הלותרני, לחצו ההוגים מרטין חמניץ ויעקב אנדראה בעזרת נסיך סקסוניה על התאולוגים העיקריים להתכנס ב-1576 סמוך ל[[מגדבורג]]. הם ליבנו את הפערים שניבעו בין המלנכתונים, אוהדיו של תלמיד לותר [[פיליפ מלנכתון]], והגנזיו-לותרנים שהתיימרו להיות יורשיו הבלעדיים של המייסד. פרי עבודתם היה "נוסח האמנה", formula concordiae, הצהרת אמונה בעלת תריסר סעיפים. זו הוכללה ב"ספר האמנה" הרחב יותר ב-1580 שסיכם את ההשקפה הלותרנית ונחשב מסמך מרכזי עד היום.
 
מנסחי האורתודוקסיה הקלוויניסטית תאודור בֶּזה וג'ירולאמו זנצ'י ניצבו מצדם מול ה[[ארמיניאניזם]], תנועה שהחלה במחאה בהולנד ב-1610. ראשה יעקב ארמיניוס סייג מאוד את האמונה בגזרה קדומה, שלל את היסוד הקלוויניסטי של "חסד שאין לעמוד בפניו" והתנה את בחירת הנגאלים באמונה מצדם. בתגובה כונס ב-1619 סינוד דורדרכט בו הוקעו הארמיניאנים, שרדיפתם מצד הרשויות חדלה רק ב-1630. בזה ניצח על הכנת "רשומות דורדרכט" שהפכו למסמך יסוד קלוויניסטי, בהם ניסה לשמר את רוח הספר "מוסדות הדת הנוצרית" של המייסד. כמו הלותרנים, פיתח הזרם הגדול השני זהות ברורה משלו תוך שהוא מאמץ את התואר "מתּוּקן" ומגנה את הקודמים על כך שהיו, בראייתו, מתוקנים רק חלקית.
 
בבריטניה, ההתפתחות העיקרית הייתה הופעתן של קבוצות פורשים מרובות, פרוטסטנטיות רדיקליות, שדחו את המתינות והשמרנות של הכנסייה האנגליקנית הממוסדת והטיפו ל"טיהורה" מהשפעות קתוליות. סירובן לציית לחוקי הכתר שניסה שוב ושוב לכפות אחידות על הנתינים בדמות ספרי תפילה וסדרים זהים הוביל לרדיפתן ולהצרת צעדיהן. המוכרים והמשפיעים שביניהם היו ה[[פוריטנים]], אם כי היה מגוון של כיתות קטנות וקיצוניות הרבה יותר. שאיפתן לחופש לנהוג כדרכן הוביל רבים מאנשיהן להגר לעולם החדש, שם שיחקו תפקיד מכריע בהתהוותה של ארצות הברית. תנועה חריגה נוספת, שהרחיקה לכת מעבר לכל הפרוטסטנטים וגונתה ונרדפה על ידי היתר, הייתה האסכולה של האיטלקי פאוסטו סוציני. הוא הכחיש את [[השילוש הקדוש]] ולימד ש[[האל הבן]] לא התקיים טרם הבריאה עם אלוהים האב; תחת זאת, ישו היה אדם שאלוהיותו הייתה נעוצה בבחירתו משמים ותו לאו. הסוציניאנים יכלו לפעול בגלוי רק ב[[פולין-ליטא]], בה התיישב מנהיגם ב-1579 ושבשיאם היו להם שם 300 קהילות, ובנסיכות [[טרנסילבניה]]. הסוציניאני ג'ון בידל, שפעל בשנות ה-1640 ונאסר מספר פעמים, נחשב אבי ה[[אוניטריות]] באנגליה שקידמה רעיונות דומים. האוניטרים היו מצויים במחתרת עד שיכלו להתארגן רשמית ב-1774.
[[קובץ:Nicolaus Ludwig Zinzendorf.jpg|שמאל|ממוזער|190px|ניקולאוס צינצנדורף.]]
ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנה יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. למרות שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם ביעקב שפנר, שייסד את אסכולת ה[[פייטיזם]] בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס צינצנדורף, בן [[סנדק (נצרות)|סנדק]]ותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, ה[[מתודיזם]]. בצפון אמריקה התחוללה בשנות ה-1730 וה-40 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו [[ג'ונתן אדוארדס]]. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.
 
[[קובץ:Ben Hoekendijk.jpg|שמאל|ממוזער|290px|תפילה פנטקוסטלית ב[[הולנד]], 1975.]]
הריאקציה לליברליות התבטאה גם ב[[פונדמנטליזם]] מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה תזוזה ימינה של [[אוונגליזם|התנועה האוונגליקלית]], ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. תופעה זו צברה השפעה בעיקר בדרום [[ארצות הברית]] למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו [[פאט רוברטסון]]. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא ה[[פנטקוסטליזם]] על ענפיו. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכח הנס וכיוצא בזה. זרמים פנטקוסטליים או קרובים לכך (כולל כריזמטיים, כלומר קבוצות שנותרו בתוך כנסיותיהן הקיימות אך דוגלות בדרך דומה) התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.
 
לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות לבין עצמם וכלפי דתות העולם האחרות.
משתמש אלמוני