בית המקדש – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
צ'קטי
שורה 73:
המלך [[הורדוס]] (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, שעלתה ביופיה על בנין בית המקדש הראשון, עליה ניבא [[חגי הנביא]]{{הערה|{{תנ"ך|חגי|ב|ט}}.}}: {{ציטוטון|גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן}}, ועליה אמרו חז"ל: {{ציטוטון|מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו}}.{{הערה|שם=הערה_ב|{{בבלי|בבא בתרא|ד|א}}. תיאור מקביל אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א פרק כא,א.}} שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.
 
בימי הבית השני התקיימו במקביל ב[[מצרים]] [[מקדש יב]] ו[[מקדש חוניו]], שהיוו תחליף למקדש עבור חלק מיהודי מצרים בניגוד לעמדה המקובלת בהלכה. [[חז"ל]] אף קבעו, לאור תקדים שקבע [[יאשיהו|המלך יאשיהו]] בשלהי בית ראשון, שהכהנים שעבדו במקדש חוניו לא יכהנו במקדש בירושלים.{{הערה|1=משנה מסכת מנחות פרק יג משנה ט, על פי {{תנ"ך|מלכים ב|כג|ט|קצר=כן}}. מקדש יב אינו מוזכר כלל במקורות חז"ל.}} מן המאורעות המרכזיים שהתחוללו בימי הבית השני הוא [[מרד החשמונאים]], שבית המקדש היה במרכזו. בשנת 167 לפנה"ס בימי [[אנטיוכוס הרביעי]] הונהגו גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול [[עבודת המקדש]] והפיכתו למקום פולחן אלילי.{{הערה|1=מקבים-א א,נד}} חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם [[מנורת הזהב]]. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור כשלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס (ג' תקצ"ז לפי הלוח העברי), טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים שיפצו את [[מזבח העולה]] ההרוס, ואת שאר [[כלי המקדש]], וחנכו אותם במשך שמונה ימים בהם חידשו את עבודת הקרבנות ששבתה עדבמשך כהשלש שנים.{{הערה|1=מקבים א פרק ד. {{משנה|מדות|א|ו}}.}} ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]]{{הערה|{{בבלי|מנחות|כח|ב}}}} מסופר, שתחילה נעשתה המנורה החדשה משיפודי ברזל, ורק לאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב. עוד מסופר בתלמוד{{הערה|{{בבלי|שבת|כה|ב}}. להרחבה בעניין זה, אודות המקורות ההיסטוריים וההיבטים ההלכתיים והטכניים של ההדלקה, ראו ב'''סידור המקדש''', מאת הרב [[ישראל אריאל]], פרקים כו-כח.}} על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת לילה אחד, הספיק לכל שמונת ימי [[חנוכת המזבח]]. אירועים אלו, ניצחון החשמונאים ו[[נס פך השמן]], הם הרקע לחג ה[[חנוכה]].
 
[[השנים החסרות|ישנו פער משמעותי]] בשאלת תארוך ימי הבית השני בין עמדת החוקרים לעמדת [[חז"ל]]. על פי התארוך המקובל במחקר ההיסטורי, בית המקדש השני עמד על תילו כ-585 שנים. לעומת זאת על פי מסורת חז"ל עמד הבית 420 שנה בלבד.{{הערה|{{בבלי|עבודה זרה|ט|א}}, {{בבלי|ערכין|יב|ב}}. (וכן דניאל נתנבא שבית המקדש השני יעמוד 420 שנה - {{תנ"ך|דניאל|ט|כה|כו}}). ההבדל נעוץ בעיקר בחישוב שונה של תקופת שלטון הפרסים בראשית ימי הבית השני: כמאתים שנה, לתיארוך המקובל, לעומת כארבעים שנה בלבד לשיטת חז"ל.}} כתוצאה מ[[המרד הגדול]] של היהודים ב[[רומא העתיקה|רומאים]], חרב הבית על ידי [[טיטוס]], בנו של [[אספסיאנוס]] קיסר, בתשעה באב בשנת 3830 לבריאת העולם, 70 לספירה. לפי חז"ל, שורש החורבן הוא שנאת החינם שאפיינה את היחס בין הקבוצות השונות בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית.{{הערה|שם=יומאטב}}
שורה 169:
* חג הסוכות התייחד במצוות [[ניסוך המים]], יציקת מים שנשאבו מ[[גיחון|מעין השילוח]] על המזבח,{{הערה|{{משנה|סוכה|ד|ט}}}} כעין קרבן המבטא את ברכת גשמי החורף הצפוי.{{הערה|{{בבלי|ראש השנה|טז|א}}}} ניסוך המים נעשה בכל בוקר בימי החג, עם הקרבת קרבן התמיד ו[[ניסוך היין]], וקדמה לו [[שמחת בית השואבה]] שנמשכה במקדש כל הלילה,{{הערה|1=משנה סוכה פרק חמישי}} ועליה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו".{{הערה|{{בבלי|סוכה|נא|ב}}}} כמו כן, התקיימה במקדש בכל יום מימי החג מצוות [[נטילת לולב]] באופן המוני: עולי הרגל הקיפו את [[מזבח העולה]], כשבידיהם [[ארבעת המינים]] ועוד [[ערבה (צמח)|ערבה]] נפרדת, המיוחדת למקדש. ערבות אלו הובאו מאזור היישוב [[מוצא]], שב[[פרוזדור ירושלים]]. ב[[הושענא רבה]] הקיפו את המזבח שבע פעמים.{{הערה|1=משנה מסכת סוכה פרק ד משנה ה}}
* אחת לשבע שנים, במוצאי [[שנת שמיטה]], התקיימה בחג הסוכות מצוות [[הקהל]]: כל העם נאסף ל[[עזרת נשים (בית המקדש)|עזרת הנשים]] שבמקדש, כולל הנשים והטף, לשמיעת [[קריאת התורה]] מפי ה[[מלך]], שעמד על בימה מיוחדת שהוקמה לשם כך.{{הערה|1={{תנ"ך|דברים|לא|י|יג}}. {{משנה|סוטה|ז|ח}}}} מעמד זה מהווה מעין שיחזור של [[מעמד הר סיני]] ו[[מעמד הר גריזים והר עיבל]].{{הערה|1=רמב"ם, משנה תורה, הלכות חגיגה, פרק ג הלכה ו}}
* בפסח ראויישנו לציוןקרבן מיוחד, [[קרבן הפסח]], שהוקרב בערב [[חג המצות]] (יום [[י"ד בניסן]] אחר הצהריים) באופן המוני.{{הערה|1={{תנ"ך|שמות|יב|ו}}}} כל איש ואשה מצטרפים לחבורה שתאכל מן הקרבן בליל הפסח ("[[ליל הסדר]]"), ונציג מכל חבורה בא למקדש עם קרבנו. נציגי החבורות התאגדו לשלוש קבוצות ("כתות"), שמביאות את הקרבן בזו אחר בזו, בלויית שירת הלויים. חֵלֶב הקרבן נשרף על המזבח, והבשר נאכל על ידי החבורה. על פי אומדנים שונים מספר הקרבנות הגיע לרבבות, או אף למעלה מכך.{{הערה|1={{תנ"ך|דברי הימים ב|לה|ז}}. {{בבלי|פסחים|סד|ב}}. יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ו פרק ט,ג.}}
* במהלך חג הפסח, ביום ט"ז בניסן, הקריבו הכהנים [[קורבן מנחה|מנחה]] מראשית קציר השעורים, הנקראת [[מנחת העומר|קרבן העומר]] (עומר - אגודת שיבולים) אשר מתירה את השימוש בתבואה החדשה של הארץ (שהחלה לצמוח לאחר הקרבת קרבן העומר אשתקד). מיום זה מתחילה [[ספירת העומר]] עד היום החמישים, חג השבועות.{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|כג|ט|טז}}}} בשבועות הקריבו מנחה מראשית קציר החיטים,{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|כג|יז|כא}}}} ולפיכך הוא נקרא "יום הביכורים".{{הערה|1={{תנ"ך|במדבר|כח|כו}}}} מנחה זו עשויה שתי ככרות לחם, ונקראת [[שתי הלחם]]. מנחה זו מתירה את השימוש בתבואה החדשה לצורך הבאת קרבנות מנחה. מנחת העומר מן השעורים ושתי הלחם מן החיטים הם [[קורבן|קרבן ציבורי]], מראשית הקציר בארץ. מכאן ואילך ועד חג הסוכות הגיע זמן הבאת ה[[ביכורים]] על ידי אנשים פרטיים, כל אחד מפירותיו (ולא כטעות הנפוצה, שביכורי כל הפירות מובאים בחג השבועות).{{הערה|{{משנה|בכורים|א|י}}}}