היבטים מוסריים של הפלות מלאכותיות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
EmausBot (שיחה | תרומות)
מ בוט: מעביר קישורי בינויקי לויקינתונים - d:Q2549098
שורה 55:
כמה מהדוגלים בטיעונים בסגנון וורן מודים כי הבעיות האלה טרם באו על פתרונן, אבל מצביעים על כך שהשקפת "היכולות הטבעיות" היא בעייתית באותה המידה. לדוגמה, נטען כי כפי שקיימים בני אדם עם הבדלים גדולים ביכולתם הקוגניטיבית הטבעית (חלקם אינטליגנטים יותר מעצם טבעם), אפשר לדמיין סדרה או ספקטרום של מינים בעלי יכולות טבעיות ההולכות ומתמעטות בהדרגה (למשל, סדרה המתחילה בבני אדם ומסתיימת ב[[אמבה|אמבות]], כאשר בין כל שלב ושלב יש רק הבדל זעיר ביכולות הטבעיות); לפיכך, בעיות של שרירותיות ושל אי-שוויון יחולו גם בהשקפת "היכולות הטבעיות". במילים אחרות, ישנו רצף לא רק של יכולות שהתפתחו בפועל, אלא גם של יכולות טבעיות, ולכן השקפת היכולות הטבעיות תיתקל באותן בעיות.
יש מבקרים הדוחים את השקפת "היכולות הטבעיות" משום שהיא רואה בעצם ההשתייכות למין או בפוטנציאל הגנטי בסיס ליחס מכבד (כלומר, האשמה ב[[סוגנות]]), או משום שעולה ממנה כי לתינוקות שנולדו ללא מוח או לחולים חסרי הכרה באופן בלתי הפיך ("[[צמח (מצב רפואי)|צמחים]]") יש זכות מלאה לחיים. נוסף לכך, כמו ההשגה על טיעונו של דון מרקוויס (להלן), כמה תיאוריות של הזהות האישית תומכות בהשקפה לפיה העובר עצמו לעולם לא יפתח תכונות נפשיות מורכבות (אלא הוא פשוט יביא להיווצרותו של עצם או ישות מובחנת אשר לה יהיו התכונות האלה), ובמקרה זה השקפת "היכולות הטבעיות" אינה תקפה.
==טיעון הגזל==
 
מאמר מכונן שכתב דון מרקוויס טוען שהפלה אסורה משום שהיא שוללת או גוזלת מן העובר עתיד בעל ערך. מרקוויס פותח בטיעון לפיו מה שהופך הרג של אדם מבוגר נורמלי לאסור הוא העובדה שההריגה גורמת לקורבן נזק נורא. הנזק הזה מתבטא בכך ש"כאשר אני מת, נשלל ממני כל ערכו של עתידי": נגזלים ממני כל "החוויות, הפעילויות, המיזמים וההנאות" שהיו מנת חלקי במקרה אחר. לכן, אם לישות כלשהי יש עתיד רב ערך לפניה – "עתיד כמו שלנו" – הרי להרוג את הישות הזו יגרום לה נזק חמור ולכן יהיה אסור באופן חמור. משום כך "רובן המכריע של ההפלות המכוונות הן בלתי מוסריות באופן חמור... באותה קטגוריה של הריגת אדם מבוגר נורמלי". {{ש}}
אחת ההשלכות של הטיעון הזה הוא שהפלה אסורה בכל אותם מקרים שבהם אסור יהיה להרוג ילד או מבוגר בעל עתיד מאותו סוג של עתיד העובר. לכן אם, לדוגמה, מקובל עלינו שהמתת-חסד של חולים שעתידם מלא בכאב גופני עז מותרת מבחינה מוסרית, הפלה של עוברים שעתידם מלא בכאב גופני עז תהיה גם היא מותרת. אבל לא נוכל לטעון, למשל, שמותר להפיל עובר שעתיד לגדול במשפחה שבה לא תוענק לו אהבה, משום שלא מקובל עלינו שמותר להרוג ילד בן חמש שנשקף לו עתיד כזה. מצד שני, אם מותר להרוג אדם או ילד מתוך הגנה עצמית, מותר להרוג גם עובר אם הוא מהווה סכנה לחיינו.
לטיעונו של מרקוויס קמו כמה התנגדויות. {{ש}}
לטיעונו של מרקוויס קמו כמה התנגדויות. '''התנגדות אמצעי-המניעה''' אומרת שאם טיעונו של מרקוויס נכון, כי אז, מאחר שלתאי זרע וביצית יש עתיד כמו שלנו, שימוש באמצעי מניעה הוא גרוע כמו רצח; אבל המסקנה הזו, כך נטען, היא אבסורדית: אפילו המאמינים בכך שאמצעי מניעה אינם מוסריים, לא חושבים שהם גרועים כמו רצח. אחת התשובות להתנגדות הזו היא שלא הזרע, לא הביצית ולא שילוב כלשהו שלהם יזכו מתישהו כשלעצמם לעתיד בעל ערך. הדבר שעתיד להתנסות בחוויות, פעילויות, יוזמות והנאות בעלי ערך הוא ישות חדשה, אורגניזם חדש, המתחיל להתקיים רק בהפריה או מיד לאחריה; זהו העובר, ורק לו יש "עתיד כמו שלנו".
כפי שממחישה התשובה הזו, לטיעונו של מרקוויס נחוץ שהדבר שלימים ייהנה מחוויות ופעילויות בעלות ערך יהיה אותה הישות, אותו אורגניזם ביולוגי, כמו העובר. התנגדות הזהות דוחה את ההנחה הזו. לפי כמה תיאוריות בנוגע לזהות האישית (הנובעות בדרך כלל מניסויי-מחשבה על השתלת מוח), כל אחד מאיתנו אינו אורגניזם ביולוגי אלא נפש או פרסונה בלבוש גוף, המתחילה להתקיים כאשר המוח מניב יכולות פסיכולוגיות מפותחות כאלה ואחרות. אם תיאוריות כאלו נכונות, הטיעון של מרקוויס נכשל: העובר, שאין לו היכולות הפסיכולוגיות הרלוונטיות, אינו ניחן בעצמו בעתיד בעל ערך; יש לו רק הפוטנציאל להנביע ישות אחרת, נפש או פרסונה בלבוש גוף, והיא זו שיהיה לה עתיד בעל ערך. תקפות הטיעון של מרקוויס תלויה אפוא באופן שבו אנו מעדיפים לתאר את הזהות האישית.{{ש}}
כפי שממחישה התשובה הזו, לטיעונו של מרקוויס נחוץ שהדבר שלימים ייהנה מחוויות ופעילויות בעלות ערך יהיה אותה הישות, אותו אורגניזם ביולוגי, כמו העובר. {{ש}}
התנגדות האינטרסים טוענת שמה שהופך את הרצח לאסור איננו רק שלילת העתיד רב-הערך, אלא שלילתו של עתיד שלאדם יש בו אינטרס. לעובר אין שום עניין מודע בעתיד, ולכן, לפי ההתנגדות הזו, לא אסור להרוג אותו. מנגד, מגיני הטיעון של מרקוויס יכולים להביא כדוגמה נגדית נערה מתבגרת אובדנית, שאין לה עניין בעתידה, ואף על פי כן אסור לרצוח אותה. אם ישיבו על כך המתנגדים שיכול להיות לאדם אינטרס בעתידו גם בלי להתעניין בו, יוכל הדוגל בטיעונו של מרקוויס להשיב שאמירה זו חלה גם על העובר. בדומה לכך, אם יטען המתנגד שהדבר החיוני הוא שיהיה לאדם עתיד בעל ערך שאותו הוא יבקש, בתנאים אידיאליים לשמר (בין שהוא מבקש בפועל לשמר אותו ובין שלא), יוכל התומך להשיב שאין סיבה לחשוב שהעובר, בתנאים אידיאליים, לא היה רוצה לשמר את עתידו. {{ש}}
כפי שממחישה התשובה הזו, לטיעונו של מרקוויס נחוץ שהדבר שלימים ייהנה מחוויות ופעילויות בעלות ערך יהיה אותה הישות, אותו אורגניזם ביולוגי, כמו העובר. '''התנגדות הזהות''' דוחה את ההנחה הזו. לפי כמה תיאוריות בנוגע לזהות האישית (הנובעות בדרך כלל מניסויי-מחשבה על השתלת מוח), כל אחד מאיתנו אינו אורגניזם ביולוגי אלא נפש או פרסונה בלבוש גוף, המתחילה להתקיים כאשר המוח מניב יכולות פסיכולוגיות מפותחות כאלה ואחרות. אם תיאוריות כאלו נכונות, הטיעון של מרקוויס נכשל: העובר, שאין לו היכולות הפסיכולוגיות הרלוונטיות, אינו ניחן בעצמו בעתיד בעל ערך; יש לו רק הפוטנציאל להנביע ישות אחרת, נפש או פרסונה בלבוש גוף, והיא זו שיהיה לה עתיד בעל ערך. תקפות הטיעון של מרקוויס תלויה אפוא באופן שבו אנו מעדיפים לתאר את הזהות האישית.{{ש}}
התנגדות השוויון מצביעה על כך שטיעונו של מרקוויס מוביל לאי-שוויון שאינו מתקבל על הדעת. אם, כדברי מרקוויס, הריגה אסורה משום שהיא שוללת מן הקורבן את עתידו רב הערך, כי אז, משום שלא כל העתידים שווים (לילד בן 9 יש עתיד ארוך בהרבה משל קשיש בן 99; עתידו של אדם אמיד מכיל פחות כאב וסבל מעתידו של אדם במצוי במצוקה כלכלית קשה, וכדומה), מעשי רצח מסוימים יהיו גרועים יותר מאחרים. אבל מאחר שרוב בני האדם מסכימים, אינטואיטיבית, שכל מעשי הרצח אסורים במידה שווה, טיעונו של מרקוויס בהכרח שגוי. כמה הוגים הגיעו למסקנה שהריגה אסורה לא בגלל הנזק שהיא גורמת לקורבן (כיוון שהנזק הזה שונה במידה רבה מאדם לאדם), אלא משום שהיא מפירה הערך הסגולי או את האיש-ות של הקורבן. מכל מקום, גם טיעונים כאלה פגיעים להתנגדות השוויון. {{ש}}
'''התנגדות האינטרסים''' טוענת שמה שהופך את הרצח לאסור איננו רק שלילת העתיד רב-הערך, אלא שלילתו של עתיד שלאדם יש בו אינטרס. לעובר אין שום עניין מודע בעתיד, ולכן, לפי ההתנגדות הזו, לא אסור להרוג אותו. מנגד, מגיני הטיעון של מרקוויס יכולים להביא כדוגמה נגדית נערה מתבגרת אובדנית, שאין לה עניין בעתידה, ואף על פי כן אסור לרצוח אותה. אם ישיבו על כך המתנגדים שיכול להיות לאדם אינטרס בעתידו גם בלי להתעניין בו, יוכל הדוגל בטיעונו של מרקוויס להשיב שאמירה זו חלה גם על העובר. בדומה לכך, אם יטען המתנגד שהדבר החיוני הוא שיהיה לאדם עתיד בעל ערך שאותו הוא יבקש, בתנאים אידיאליים לשמר (בין שהוא מבקש בפועל לשמר אותו ובין שלא), יוכל התומך להשיב שאין סיבה לחשוב שהעובר, בתנאים אידיאליים, לא היה רוצה לשמר את עתידו. {{ש}}
התנגדות המקושרות הפסיכולוגית טוענת שישות יכולה להינזק משלילתו של עתיד בעל ערך רק אם יש מספיק קשרים פסיכולוגיים – מספיק התאמות או רצפים של זיכרון, אמונה, רצון וכן הלאה – בין הישות כפי שהיא עכשיו לבין הישות כפי שהיא תהיה בבוא העתיד רב-הערך הזה. מאחר שאין כמעט קשרים פסיכולוגיים בין העובר לבין האדם שלעתיד, אפשר להסיק ששלילת עתידו אינה גורמת לו נזק חמור (ולכן אינה אסורה איסור חמור). ההגנה על התנגדות כזו צפויה להתבסס על ניסויי מחשבה הכרוכים, כמו אלה של הזהות האישית, בהחלפת מוח או גזע-מוח, ושעלולים לעורר הסתייגות ופקפוק בקרב חלק מהקוראים.
'''התנגדות השוויון''' מצביעה על כך שטיעונו של מרקוויס מוביל לאי-שוויון שאינו מתקבל על הדעת. אם, כדברי מרקוויס, הריגה אסורה משום שהיא שוללת מן הקורבן את עתידו רב הערך, כי אז, משום שלא כל העתידים שווים (לילד בן 9 יש עתיד ארוך בהרבה משל קשיש בן 99; עתידו של אדם אמיד מכיל פחות כאב וסבל מעתידו של אדם במצוי במצוקה כלכלית קשה, וכדומה), מעשי רצח מסוימים יהיו גרועים יותר מאחרים. אבל מאחר שרוב בני האדם מסכימים, אינטואיטיבית, שכל מעשי הרצח אסורים במידה שווה, טיעונו של מרקוויס בהכרח שגוי. כמה הוגים הגיעו למסקנה שהריגה אסורה לא בגלל הנזק שהיא גורמת לקורבן (כיוון שהנזק הזה שונה במידה רבה מאדם לאדם), אלא משום שהיא מפירה הערך הסגולי או את האיש-ות של הקורבן. מכל מקום, גם טיעונים כאלה פגיעים להתנגדות השוויון. {{ש}}
'''התנגדות המקושרות הפסיכולוגית''' טוענת שישות יכולה להינזק משלילתו של עתיד בעל ערך רק אם יש מספיק קשרים פסיכולוגיים – מספיק התאמות או רצפים של זיכרון, אמונה, רצון וכן הלאה – בין הישות כפי שהיא עכשיו לבין הישות כפי שהיא תהיה בבוא העתיד רב-הערך הזה. מאחר שאין כמעט קשרים פסיכולוגיים בין העובר לבין האדם שלעתיד, אפשר להסיק ששלילת עתידו אינה גורמת לו נזק חמור (ולכן אינה אסורה איסור חמור). ההגנה על התנגדות כזו צפויה להתבסס על ניסויי מחשבה הכרוכים, כמו אלה של הזהות האישית, בהחלפת מוח או גזע-מוח, ושעלולים לעורר הסתייגות ופקפוק בקרב חלק מהקוראים.
 
==טיעוני הזכויות הגופניות==