|
|
|
בתקופת [[המנדט הבריטי]] התרחשו לעתים תקריות בשכונה בין יהודים לערבים. [[פרעות תרפ"א]] החלו ב-[[1 במאי]] [[1921]] בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה.
זמן קצר לאחר אישור [[תכנית החלוקה]] של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947 התרוקן האזור ממרבית תושביו הערבים והיהודים והפך לזירת לחימה. מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח [[מסגד חסן בק]], צלפו הערבים לרחובותבעוברים ושבים ברחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב החליט ארגון ה[[אצ"ל]] לכבוש את השכונה. הלחימה הגיעה לשיאה [[התקפת האצ"ל על יפו|בכיבוש מנשייה בידי האצ"ל]] בסוף אפריל 1948 כשבמקביל להתקפה משודרת [[תעמולה]] מטעם האצ"ל ברדיו המקומי, בערבית, המבטיחה לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי [[פרשת דיר יאסין|דיר יאסין]] אם לא תעזוב את השכונה.{{הערה|1=רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל}}. בלחץ הבריטים הועברה מנשייה מידי האצ"ל לידי כוחות "[[ההגנה]]" שהשלימו ב[[מבצע חמץ]] את כיבוש יפו בסוף אפריל [[1948]]. יפו נכנעה ב-[[13 במאי]] 1948 24 שעות לפני [[הכרזת מדינת ישראל]]. בשבועות הראשונים לאחר סיום המערכה נותרה השכונה ריקה מתושבים, כשחלק קטן מהמבנים [[תשתית|והתשתיות]] הרוס כתוצאה ממתקפת האצ"ל, שבציר הפריצה שלו לכיוון הים עבר מבית לבית תוך קדיחה של פרצות בקירות הבתים, ומבנים רבים אחרים מוזנחים.
בחלוף שבועות מעטים מסיום הלחימה במרחב תל אביב ויפו במאי 1948 נכנסו [[עולים חדשים]] למבנים הנטושים, והיא הפכה ל[[שכונת עוני]] צפופה. נוכח אי–הוודאות בדבר האפשרות שהערבים ישובו ליפו, והחשש פן יפלשו למקום עוד תושבים יהודים וינציחו בכך את השכונה בתור שכונת עוני, החליטה מועצת עיריית תל–אביב ליזום את הריסתה המידית.
|
