פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 67 בתים ,  לפני 6 חודשים
אין תקציר עריכה
משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב הפיזי העירוני שבצפון יפו, בקרב דוברי העברית, כ[[נווה שלום (שכונה)|נווה שלום]] יפו.
 
== ימי העות'מאנים והמנדט ==
== היסטוריה ==
מנשייה הוקמה בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-19]]{{הערה|במאמרו של {{תיאוריה וביקורת|אור אלכסנדרוביץ'| גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום |גבולות-של-נייר-ההיסטוריה-המחוקה-של-שכו|41}}, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'}} בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב ל[[שכונת שבזי]] ומדרום לשכונת [[כרם התימנים]] שהוקמו כעשר שנים אחריה.{{הערה|1= שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53}} מסגד השכונה, [[מסגד חסן בק|חסן בק]], נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]].
 
בתקופת [[המנדט הבריטי]] התרחשו לעיתים תקריות בשכונה בין יהודים לערבים. [[פרעות תרפ"א]] החלו ב-[[1 במאי]] [[1921]] בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה.
 
==מלחמת העצמאות==
זמן קצר לאחר אישור [[תוכנית החלוקה]] של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947 התרוקן האזור ממרבית תושביו הערבים והיהודים והפך לזירת לחימה, מלחמת התשה יומיומית. מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח [[מסגד חסן בק]], צלפו הערבים בעוברים ושבים ברחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב החליט ארגון ה[[אצ"ל]] לכבוש את השכונה. הלחימה הגיעה לשיאה [[התקפת האצ"ל על יפו|בכיבוש מנשייה בידי האצ"ל]] בסוף אפריל 1948 כשבמקביל להתקפה משודרת [[תעמולה]] מטעם האצ"ל ברדיו המקומי, בערבית, המבטיחה לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי [[פרשת דיר יאסין|דיר יאסין]] אם לא תעזוב את השכונה.{{הערה|1=רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל}}. בלחץ הבריטים הועברה מנשייה מידי האצ"ל לידי כוחות "[[ההגנה]]" שהשלימו ב[[מבצע חמץ]] את כיבוש יפו בסוף אפריל [[1948]]. יפו נכנעה ב-[[13 במאי]] 1948 24 שעות לפני [[הכרזת מדינת ישראל]]. בשבועות הראשונים לאחר סיום המערכה נותרה השכונה ריקה מתושבים, כשחלק קטן מהמבנים [[תשתית|והתשתיות]] הרוס כתוצאה ממתקפת האצ"ל, שבציר הפריצה שלו לכיוון הים עבר מבית לבית תוך קדיחה של פרצות בקירות הבתים, ומבנים רבים אחרים מוזנחים. השכונה לא הופגזה לא מהאוויר ולא מהיבשה.
 
==לאחר המלחמה==
בחלוף שבועות מעטים מסיום הלחימה במרחב תל אביב ויפו במאי 1948 נכנסו [[עולים חדשים]] למבנים הנטושים, והיא הפכה ל[[שכונת עוני]] צפופה. נוכח אי–הוודאות בדבר האפשרות שהערבים ישובו ליפו בהתאם למתווה [[ברנדוט]] להשבת הפליטים לבתיהם, והחשש פן יפלשו למקום עוד תושבים יהודים וינציחו בכך את השכונה בתור שכונת עוני, החליטו ראש העיר, [[ישראל רוקח]] והמהנדס העירוני, [[דוד שיפמן]] ללא ידיעת מועצת עיריית תל–אביב והממשלה ליזום את הריסתה המידית, חרף מחאת פולשים רבים שפונו מבתיהם לצורך פעולות ההריסה בהתראה קצרה. פעולות ההריסה התפרסו על פני חצי שנה לפחות עד ינואר 1948 ופסקה לאחר שהממשלה סרבה להשתתף במימונה.
 
משתמש אלמוני