הברונים השודדים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הייתשלהדוס (שיחה | תרומות) |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
[[קובץ:PUCK-Monopoly Millionaires Dividing the Country.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה מ-1885, אילי ההון מחלקים ביניהם את הארץ]]
'''הברונים השודדים''' (מ[[אנגלית]]: '''Robber barons''') כינוי גנאי לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית אחרי [[מלחמת האזרחים האמריקנית]] (1860-65). מקורו של הכינוי הוא מ[[ימי הביניים]], כשאז הוא ניתן לבעלי אדמות גרמנים שגבו סכומי עתק מספינות שעברו בנחלותיהם לאורך הנהר [[ריין]]. הכינוי זכה לפופולריות בעקבות שם ספרו של ההיסטוריון [[מתיו ג'וזפסון]] מ-[[1934]], תקופת [[השפל הגדול]].
הכינוי "ברונים שודדים" שימש את הסופר [[מרק טוויין]] כביטוי של לגלוג, אך גם של הערכה והערצה ליזמים הנועזים של התקופה, שייצגו את הרוח לאורה חי טוויין ואת שאיפותיו הוא{{הערה|חלומו הגדול, שלא התגשם, של טוויין היה לקנות לעצמו עושר גדול באמצעות יוזמות עסקיות. Joseph L. Coulombe ''Mark Twain and the American West'', עמ' 70-71.}}. ברוח התפישה המקובלת אז כתב טווין כך: "מלכי הרכבות האלו הם בין הדגולים שבבני האדם, ואולי אפשר לומר, הדגולים שבבני האדם באמריקה." טוויין נטה למחול לברונים על נוהגם, כל עוד היו גלויים ובוטים. על [[אנדרו קרנגי]] כתב בהערצה: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן."{{הערה| Joseph L. Coulombe ''Mark Twain and the American West'', עמ' 72.}} מתיו ג'וזפסון הגדיר את יחסו של הציבור לברונים השודדים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 כך: "העשירים החדשים, שזכו במהירות כה רבה לכוח רב בתחום הכלכלי, נהנו מהערכה רבה כמעט אצל כל האמריקנים במשך לפחות עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים... מידת ההסכמה הציבורית למעשיהם משתקפת בתיאורים גלויים ולעיתים תמימים בהתלהבותם בעיתונות התקופה."
שורה 8:
[[ויליאם הנרי ואנדרבילט]] היה אחד הדוברים הבוטים ביותר של הלך הרוח של "הברונים השודדים". בתגובה לטענה שהמונופוליזם, בשל חוסר התחרותיות, מונע מן הציבור שירות איכותי הגיב במשפט "הרכבות לא מנוהלות לשם טובת "הציבור היקר" -- אלו הם הבלים -- הן נבנו על ידי משקיעים שמצפים לקבל את מירב התשואה." הוא אף הרחיב ואמר שכמנהל חברת רכבות אין לו כל עניין בביטחונם של נוסעיו או בנוחותם. (נאמר בראיון ל-''Chicago Daily News'' ב-[[9 באוקטובר]] [[1882]]){{הערה|1=ראו [http://books.google.co.il/books?id=hV2vXZNVhQ4C&lpg=PA306&ots=MMcpsr0LqW&dq=The%20railroads%20are%20not%20run%20for%20the%20benefit%20of%20the%20dear%20public&pg=PA306#v=onepage&q=The%20railroads%20are%20not%20run%20for%20the%20benefit%20of%20the%20dear%20public&f=false 100 Minds That Made the Market מאת Kenneth L. Fisher] עמוד 306}}.
היחס לברונים השודדים, שתחילה הייתה בו בעיקר הערכה לתנופה היזמית הבוטה שלהם, נמסך בהדרגה גם בהסתייגות. בעלי עסקים שדרכם צלחה פחות רחשו איבה לאלו שהצליחו יותר, ונוהגם של אחרים עורר איבה. לילנד סטנפורד, לדוגמה, היה מושל וסנטור לשעבר מקליפורניה, שניצל את קשריו הפוליטיים כדי להביא את קליפורניה לחוקק חוקים שאסרו על תחרות עם חברת הרכבות שלו{{הערה|Burton W. Folsom Jr., ''Entrepreneurs vs. the State: A New Look at the Rise of Big Business in America, 1840 — 1920'' (Herndon, VA: Young America's Foundation, 1987), עמ' 22.}} וכך הצליח לגרוף רווחים עצומים. גורם אחר לאיבה שהחלה מתעוררת כלפי הברונים השודדים היה הניצול הבוטה שלהם את ה[[סובסידיה|סובסידיות]] הממשלתיות ואת
תור הזהב של "הברונים השודדים" הסתיים בשלהי המאה ה-19, עם סיום תהליך תיעושה הראשוני והמואץ של ארצות-הברית, ועם השלמת רוב מסילות הרכבת המרכזיות. הכינוי, עם זאת, ממשיך לשמש לעיתים בהתייחסות ליזמים הבולטים בתחומי ייצור, תעשייה ויזמות חדשים גם כיום.
שורה 18:
* [[הווארד זין]], '''היסטוריה עממית של ארצות הברית''', [[הוצאת בבל]], 2007, עמודים 339 - 396
* [[ארנון גוטפלד]], '''ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה'''. תל אביב, [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור|משרד הביטחון]], [[האוניברסיטה המשודרת]], תשמ"ט 1989, עמודים 54 - 81
* מתיו ג'
== קישורים חיצוניים ==
| |||