חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם – הבדלי גרסאות

קובובי חזר ותיאר את ההשתמעויות הבעייתיות של נושא האזרחות הכפולה, אך למרות זאת נמשך מימושו של רעיון "אזרחות הזיכרון" עשרות שנים לאחר מכן. במחצית השניה של שנות ה-80 שב והובא לידיעת הציבור דבר קיומו של טופס "אזרחות הזכרון". עלון "חדשות יד ושם" דיווח בגליונו מחודש מרס [[1988]] כי "בהתאם להחלטת הכנסת והכרזת נשיא המדינה, מיום כ"ז בניסן תשמ"ז [אביב [[1987]]], הוענקה לכל בני העם היהודי שנספו בשואה אזרחות זיכרון של מדינת ישראל." נראה שההחלטה לא הייתה ידועה בציבור הרחב; ביד ושם המשיכו להתקבל בקשות להכרה בנספי השואה כזכאים לאזרחות זיכרון של מדינת ישראל. ב[[שנות ה-90]] הגיעו ליד ושם כמאה בקשות בשנה. עם זאת, בשנים האחרונות דעך העניין בכך; מדי שנה מגיעות 2-3 בקשות בלבד ל"אזרחות זכרון" עבור נספים בשואה.

 

בנאומו של שר החינוך, בן ציון דינור, בעת הצגתה של הצעת החוק, הוא הדגיש את התעלמות העולם מרצח ה[[יהודים]], ושיבח את מעשי ההצלה מצד [[חסיד אומות העולם|חסידי אומות העולם]].