חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם – הבדלי גרסאות

בחוק נקבע, בין היתר, כי "למטרות אלה יהיה יד ושם מוסמך – (1) להקים מפעלי זכרוןזיכרון ביזמתו ובהנהלתו". יד ושם פועל ליישום הוראת החוק על ידי פעולות הנצחה רבות, בהן פעולות אלה:

בחוק נקבע, בין היתר, כי "למטרות אלה יהיה יד ושם מוסמך – (3) להשריש בארץ ובעם כולו את היום שנקבע על ידי הכנסת כ[[יום הזיכרון לשואה ולגבורה]] ולטפח הווי של אחדות זכרוןזיכרון לגבוריה ולקרבנותיה." יד ושם פועל ליישום הוראה זו של החוק על ידי פעולות הנצחה רבות, ביניהן פעולות אלה:

* המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם;{{הערה|[https://www.yadvashem.org/he/research/about.html על המכון הבין-לאומי לחקר השואה], באתר יד ושם}}

* ארכיון יד ושם;{{הערה|[https://www.yadvashem.org/he/archive/about.html על ארכיון יד ושם], באתר יד ושם}} שבו יש מעל 200 מיליון מסמכים, כ-465,000 תצלומים,{{הערה|[https://photos.yadvashem.org/index.html?language=he מאגר התצלומים המקוון באתר יד ושם]}} למעלה מ-120 אלף ספרים{{הערה|[https://library.yadvashem.org/index.html?language=he הקטלוג המקוון של ספריית יד ושם], באתר יד ושם}} וכ-127,000 עדויות של ניצולי שואה – בווידיאובווידאו, באודיו ובטקסט כתוב ומודפס. המאגר המקוון של שמות קרבנות השואה כולל שמות של כ-4.2 מיליון קורבנות שואה.{{הערה|[https://yvng.yadvashem.org/index.html?language=he המאגר המקוון של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם]}}

ביד ושם הוקם בסוף שנות התשעים בית ספר בינלאומי להוראת השואה. לפי תפיסתו החינוכית של בית הספר, בלימוד תולדות השואה "יש להימנע מלייחס לה משמעות מיסטית ו[יש] להתייחס למשמעות החינוכית-ערכית שלה. לכן יש להקפיד ולבסס אותם על תשתית עובדתית היסטורית." בית הספר מקיים הדרכות וסדנאות לתלמידים, מורים ומחנכים, סיורים במוזיאון לתולדות השואה ובאתר יד ושם, הכולל אנדרטאות, תערוכות, פסלים ועוד, מעניק כלי הוראה ומקנה שיטות חינוכיות המבוססות על ידע ההיסטוריה של השואה למורים ולמחנכים מהארץ ומהעולם. בבית הספר 17 כיתות לימוד, מרכזייה פדגוגית ושני אולמות הרצאות. כ-350,000 סטודנטים, בני נוער, אנשי כוחות הבטחוןהביטחון של ישראל וכן מחנכים מישראל ומהעולם פוקדים את בית הספר כל שנה. לבית הספר שלוחה בבית ווהלין בגבעתיים משנת 1975.{{הערה|[https://www.yadvashem.org/he/education/about-school.html אודות בית הספר להוראת השואה ביד ושם], באתר יד ושם}}

בחוק נקבע, בין היתר, כי "למטרות אלה יהיה יד ושם מוסמך – (4) להעניק לבני העם היהודי שהושמדו ונפלו בימי השואה והמרי אזרחות־זכרוןאזרחות־זיכרון של מדינת ישראל, לאות היאספם אל עמם; (4א) להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות־כבוד, ואם הלכו לעולמם – אזרחות־זכרוןאזרחות־זיכרון, של מדינת ישראל, לאות הוקרה על פועלם".

יד ושם פעל עם הקמתו למתן אזרחות זיכרון על ידי [[דף עד|דפי העד]]. שמו וכותרתו של טופס דף העד המקורי משנות החמישים היו "דף עד להענקת אזרחות זיכרון לחללי השואה". מטרתו הראשונה של דף העד, כפי שנוסחה עוד בשנת [[1950]], הייתה הענקת "אזרחות זיכרון" של מדינת ישראל לנספים. "דף עד זה הוא התעודה, שבהסתמך עליה תוענק אזרחות זיכרון של מדינת ישראל לקרבן הנרשם", צוין בגליונו הראשון של "ידיעות יד ושם". החותם על דף העד חתם, למעשה, על בקשה להעניק אזרחות זיכרון לנספה שהנציח.{{הערה|'''ידיעות יד ושם''' 1 (30.4.54), ע' 4; רוני שטאובר, '''הלקח לדור''', ע' 61.}}

רעיון "אזרחות הזיכרון" נכלל במטרותיו העיקריות של המפעל לאיסוף דפי העד וכחלק ממאפייניו הראשונים והראשוניים. באחד מנוסחיו הראשונים של דף העד נכתב, בסעיף שבא לאחר הסעיף שיועד למסירת פרטי הנספה: "אני מבקש/ת להעניק לנ"ל אזרחות זיכרון מטעם מדינת ישראל."{{הערה|'''ידיעות יד ושם''' 1 (30.4.54), ע' 5.}} דפים אלו נועדו לשמש "יסוד להענקת אזרחות הזכרוןהזיכרון לקרבנות השואה". בנוסח דפי העד שהודפסו ב[[שנות החמישים]] לשם מילוי על ידי הציבור צוין: "תפקידו של יד-ושם הוא... להעניק לבני העם היהודי שהושמדו ונפלו בימי השואה והמרי אזרחות-זכרוןזיכרון של מדינת ישראל לאות היאספם אל עמם."{{הערה|לדוגמה, [https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=2008072 דף עד שמולא בשנות החמישים], באתר יד ושם}} על יסוד דף זה ובקשת מוסר העדות אמורה הייתה מדינת ישראל להעניק אזרחות זכרוןזיכרון לקרבן שלזכרו הוקדש דף העד.{{הערה|'''ידיעות יד ושם''' 2 (29.7.54), ע' 1, 15.}}

הועלה חשש שאזרחות הזכרוןהזיכרון תגרום "הסתבכויות משפטיות לא רצויות". הענקת אזרחות לנספה על ידי מדינה שטרם התקיימה בעת שנספה, היא פיקציה מבחינה משפטית. אם יהודי מקבל לאחר מותו בשואה אזרחות זכרוןזיכרון של מדינה שטרם התקיימה בעת הירצחו, האם אין הדבר הופך מדינה זו – ישראל - לאחראית על שאריו? האם אין בכך ויתור על זכויותיהם של הנספה ושאריו לפיצויים או להחזר רכוש, מצד מדינות המגורים או המדינות הרודפות? כמו כן, יהודים בדרום אמריקה – שם בוצעה התכניתהתוכנית הנסיונית הראשונה של מילוי דפי עד, וממנה הגיעו דפי העד הממולאים הראשונים ליד ושם, בשנת [[1954]] - חששו שאם ימלאו דפי עד על קרוביהם שנספו, הרי הם מסתכנים בכך שיחשדו בהם ב"נאמנות כפולה" – לישראל ולמדינת מגוריהם. יד ושם ניסה להפריך חששות אלה: נטען שרוב הקהל היהודי בדרום אמריקה "מתייחס ברצון רב לאזרחות סמלית זו". לגבי הסיבוך המשפטי של אזרחות כפולה, קבעו מומחים לחוק בינלאומי כי למרותאף על פי ש"חוקה זו [חוק יד ושם] תהיה בעלת אופי היוצא מגדר הרגיל [...] גם המקרה [...] הנהו יוצא מגדר הרגיל. תהא זו משימה ללא תקדים בהחלט, של קביעת אות כבוד, זכרוןזיכרון וסולידריות לקרבנות אותו רצח, שגם הוא חסר תקדים."{{הערה|'''ידיעות יד ושם''' 1 (30.4.54), ע' 14.}}

מפעל איסוף דפי העד נשא אופי משפטי מתוך כוונה שהנצחתם הפרטנית של הנספים תישא לא רק אופי סמלי. הכוונה הייתה לרשום את הנספים בדפי עד שלא רק יהוו מיזם הנצחתי אלא גם יהיו בעלי מעמד משפטי ויקנו לרשומים בהם "אזרחות זיכרון" סמלית, כפי שחזר והציע [[מרדכי שנהבי|שנהבי]] לראש הממשלה [[דוד בן -גוריון]] בשנת [[1956]].{{הערה|[[רוני שטאובר]], '''הלקח לדור''' (ירושלים: [[יד בן צבי]], [[2000]]), ע' 64.}} רעיון זה נועד לשייך את הנספים מבחינה משפטית ורשמית למדינת ישראל. הפיקציה המשפטית שנוצרה אף זכתה לגיבוי ממומחים במשפט הבינלאומי. בשנת 1965 שידך יו"ר יד ושם [[אריה קובובי]] בין איסוף השמות לבין הענקת אזרחות הזיכרון, כחובתו של יד ושם. הוא אמנם חזר ותיאר את הבעיה העקרונית של אזרחות כפולה והשתמעויותיה, אבל טען שחובתו של יד ושם היא לתת "לרבבות משפחות בישראל את הנחמה המינימלית, שיוכלו לתלות על קירות דירותיהם תעודה המעידה שאביהם, אמם, אחיהם, אחיותיהם, בניהם ובנותיהם נאספו אל עמם והמדינה העניקה להם אזרחות זיכרון."

קובובי חזר ותיאר את ההשתמעויות הבעייתיות של נושא האזרחות הכפולה, אך למרות זאת נמשך מימושו של רעיון "אזרחות הזיכרון" עשרות שנים לאחר מכן. במחצית השניההשנייה של שנות ה-80 שב והובא לידיעת הציבור דבר קיומו של טופס "אזרחות הזכרוןהזיכרון". עלון "חדשות יד ושם" דיווח בגליונו מחודש מרס [[1988]] כי "בהתאם להחלטת הכנסת והכרזת נשיא המדינה, מיום כ"ז בניסן תשמ"ז [אביב [[1987]]], הוענקה לכל בני העם היהודי שנספו בשואה אזרחות זיכרון של מדינת ישראל." נראה שההחלטה לא הייתה ידועה בציבור הרחב; ביד ושם המשיכו להתקבל בקשות להכרה בנספי השואה כזכאים לאזרחות זיכרון של מדינת ישראל. ב[[שנות ה-90]] הגיעו ליד ושם כמאה בקשות בשנה. עם זאת, בשנים האחרונות דעך העניין בכך; מדי שנה מגיעות 2-32–3 בקשות בלבד ל"אזרחות זכרוןזיכרון" עבור נספים בשואה.