מלחמת העצמאות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפת הדף בתוכן "{{פירוש נוסף|נוכחי=מלחמת העצמאות של ישראל|אחר=מלחמות עצמאות נוספות|ראו=מלחמת העצמאות (פיר..." תגיות: החלפה עריכה חזותית |
מ שוחזר מעריכות של 79.176.236.238 (שיחה) לעריכה האחרונה של Gbenny |
||
שורה 28:
| משך הסכסוך = 1 שנה, 7 חודשים, 2 שבועות ו-6 ימים (598 ימים)
}}
'''מלחמת העצמאות''' (נקראת גם '''מלחמת השחרור''', '''מלחמת הקוממיות''', '''מלחמת תש"ח''', ו'''מלחמת 1948''') החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר ש[[תוכנית החלוקה]] התקבלה בעצרת [[האו"ם]], פתחו [[ערביי ארץ ישראל]] בפעולות תקיפה כנגד [[היישוב היהודי בארץ ישראל]] כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם [[הליגה הערבית]] ([[צבא ההצלה]]) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן [[האחים המוסלמים]]. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של [[המנדט הבריטי]], [[הכרזת העצמאות|הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה]]. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של [[מדינות ערב]], חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-[[20 ביולי]] [[1949]], עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם [[סוריה]]. ישראל ועבר הירדן ([[ממלכת ירדן]] של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. [[ארץ ישראל המערבית]] נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, [[יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן#כיבוש בידי ירדן במהלך מלחמת העצמאות|שכבשה]] את [[הגדה המערבית]]; מצרים, שכבשה את [[רצועת עזה]]; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. [[ירושלים]], שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: [[הרובע היהודי]], כחלק מן [[העיר העתיקה]] של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי [[הלגיון הירדני]], נותר בשליטת ממלכת ירדן עד [[מלחמת ששת הימים]]; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר [[בית לחם]], שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי.{{הערה|ראו מפת גבולות החלוקה אל מול גבולות שביתת הנשק}} ב[[הסכמי שביתת הנשק]] שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות [[דה פקטו]] בגבולות החדשים של ישראל.
[[קובץ:1947-UN-Partition-Plan-1949-Armistice-Comparison.svg|ממוזער|150px|מפת גבולות [[החלטת החלוקה|החלוקה]] 1947 טרם המלחמה אל מול מפת גבולות [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]] 1949{{מקרא|#99ccef|השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה היהודית}}
{{מקרא|#aae1aa|השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה הערבית, אשר היה תחת השליטה של מצרים וירדן בין השנים 1949-1967}}
{{מקרא|#ffaaaa|השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה הערבית, ועבר לשליטה ישראלית בשנת 1949 למעט השטח לאורך הגבול עם מצרים שהיה ל[[שטח מפורז]] עד [[מבצע הר געש]] בנובמבר 1955}}
{{מקרא|#ff80ff|שטחי [[מזרח ירושלים]] ובית לחם, אשר היו אמורים להיות שטח בפיקוח בינלאומי של האו"ם ובפועל היו תחת שלטון ירדני בין השנים 1949-1967}}
{{מקרא|#d6ccbf|שטחי [[מערב ירושלים]] אשר היו אמורים להיות שטח בפיקוח בינלאומי של האו"ם ובפועל היו תחת שלטון ישראלי לאחר 1949}}]]
שיעור ההרוגים במלחמה בקרב [[כוח המגן העברי]], [[צבא ההגנה לישראל]] והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית [[היישוב]]. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי [[פלסטינים|ערבים]] וחרבו מאות [[כפר]]ים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "[[הנכבה]]" (ב[[ערבית]]: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי [[ארצות ערב]]. וכך, מאות אלפי [[פליטים יהודים ממדינות ערב]], כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו (או אולצו) לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.
==שמות המלחמה==
המלחמה קרויה בשמות שונים. בישראל היא נקראת 'מלחמת תש"ח', 'מלחמת העצמאות', 'מלחמת הקוממיות' או 'מלחמת השחרור', ואילו בפי הערבים היא מכונה 'מלחמת 1948' או 'אסון 1948' ([[הנכבה]] של 1948).{{הערה|[[יוסי בן-ארצי]], [http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/65159.html על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות], '''[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]''' 65, תשרי תשנ"ג}} בשפות אחרות יש המכנים אותה 'המלחמה הישראלית-ערבית 1948', או בשמות דומים. השם הנפוץ ביותר מכוון לתוצאה הישירה של המלחמה - עצמאות ישראל: 'מלחמת העצמאות'.
בשנות ה-50 ביקש [[דוד בן-גוריון]] לקרוא למלחמה 'מלחמת הקוממיות', ובכך להדגיש את התקומה ההדרגתית של האומה בהתאם ל[[אתוס]] [[ציונות מעשית|הציונות המעשית]] בה דגלה מפלגת השלטון ([[מפא"י]]). [[מנחם בגין]], לעומתו, העדיף את 'מלחמת השחרור', שם המאזכר את מאבק המחתרות בבריטים. גם בגין וגם בן-גוריון לא קיבלו את מבוקשם, והרוב השתמשו לציון המלחמה בשם 'מלחמת העצמאות' - למשל, בעת בחירת שמות רחובות לצורך הנצחתה.{{הערה|{{ynet|[[נעמה סיקולר]]|רחובות העצמאות - חלק ממאבק רחב על עיצוב התודעה הישראלית|3390816|22 באפריל 2007}}}} בעיתונות התקופה שימשו שלושת השמות בערבוביה.{{הערה|ראו למשל {{דבר||העם מתיחד עם זכר גיבוריו משחרריו|1953/04/20|00401}}; {{דבר||היום יתייחד היישוב עם זכר חללי מלחמת השחרור|1954/05/05|00103}}}}
בקרב חוקרים ישראלים צעירים רווח המינוח 'מלחמת תש"ח' בגלל היותו פחות טעון פוליטית. עם זאת, יש חוקרים, כמו דוד טל{{הערה|{{עיונים בתקומת ישראל|דוד טל|מי בלם את המצרים במלחמת 1948?|10|4|כרך 10 (2000)}}}} ובמיוחד "[[ההיסטוריונים החדשים]]", המעדיפים להשתמש בשם 'מלחמת 1948'. [[מרדכי בר-און]] טוען שגם שם זה "נשמע ב[[עברית]] מתריס ואין הוא נמלט ממטען אידאולוגי בכיוון הפוך".
מחלוקת נוספת נתגלעה בין החוקרים לגבי שלב המלחמה הראשון, עד לסיום [[המנדט הבריטי]]; ישנם חוקרים (כמו [[בני מוריס]]) המכנים שלב זה 'מלחמת אזרחים', בעוד אחרים כינו אותו 'המלחמה הבין–קהילתית'. זאת משום שהשלטון ומנגנוני הביטחון הרשמיים היו בריטיים, רוב הלחימה התנהלה בין כוחות בלתי סדירים של הצדדים היריבים המקומיים, והיו לה מאפיינים רבים של [[מלחמת אזרחים]]. עם זאת, יש הרואים בעייתיות גם במינוח זה, כיוון שמראש לא הייתה זהות לאומית אחת לצדדים הניצים.
==רקע==
===עד מלחמת העולם השנייה===
מאמצע [[המאה ה-19]], וביתר שאת החל מ[[העלייה הראשונה]], התגברה ההתיישבות היהודית ב[[ארץ ישראל]] (א"י). הקמת [[התנועה הציונית]] ב-1897 באה בד בבד עם ציון הקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] בארץ ישראל כמטרתה הפוליטית. ב[[מלחמת העולם הראשונה]] נכבשה ארץ ישראל על ידי כוחות בריטיים. ערב כניסתם לירושלים, ב-[[2 בנובמבר]] [[1917]], ניתנה [[הצהרת בלפור]], בה דובר על בית לאומי לעם היהודי. בשנת [[1922]] העניק [[חבר הלאומים]] ל[[בריטניה]] [[המנדט הבריטי|מנדט על ארץ ישראל]]. [[כתב המנדט]] כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. ב[[תקופת המנדט]] הגיעו לארץ ישראל מאות אלפי [[עולה חדש|עולים]], רובם ברישיון בריטי ([[סרטיפיקט]]) וחלקם [[ההעפלה|מעפילים]] חסרי רישיון. במהלך שלושים שנות המנדט התפתח היישוב היהודי והקים מוסדות ותשתיות אשר בבוא הזמן יכלו להחליף באופן מלא את משטר המנדט ('[[המדינה שבדרך]]'). הערבים, אף שנהנו מן הפריחה הכלכלית ומן ההתפתחות שהביאה בכנפיה העלייה, לא ניצלו זאת לבניית תשתית משקית ומוסדית משל עצמם. הערבים תושבי הארץ התנגדו בהתמדה ובנחרצות לעליית היהודים, וכן התנגדו להענקת מעמד פוליטי כלשהו לתושביה היהודים של הארץ, ובכך נתמכו על ידי ממשלות הארצות הערביות, אשר החלו לקבל באותן שנים עצמאות. בתקופת המנדט פרצו מספר פעמים מאורעות דמים שבהן פעלו ערבים נגד [[היישוב היהודי]] בארץ ישראל ונגד העלייה היהודית: [[מאורעות תר"פ]], [[מאורעות תרפ"א]], [[מאורעות תרפ"ט]], [[מאורעות אוקטובר 1933]], ו[[מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט]], וזאת בנוסף לתקריות רבות בהיקף קטן יותר. [[ועדת פיל]], אשר התכנסה במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הציעה לראשונה חלוקה של ארץ ישראל. הערבים, ואחריהם הבריטים, דחו פתרון זה.
===ממלחמת העולם השנייה ואילך===
לקראת [[מלחמת העולם השנייה]], ממשלת בריטניה הגבילה את המשך העלייה היהודית לשטח א"י, כדי לשמור על ה[[סטטוס קוו]] הדמוגרפי בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, ופרסמה את [[הספר הלבן (1939)]]. לאחר המלחמה נותרו באירופה מאות אלפי יהודים [[עקורים]], ניצולי [[השואה]], אשר רבים מהם שאפו לעלות ארצה, דבר אשר עמד בסתירה למדיניות הבריטית האמורה. כאשר הממשלה הבריטית המשיכה במדיניות 'הספר הלבן', הקימו היהודים בתגובה את [[תנועת המרי]], אשר פעלה נגד יעדים בריטיים. [[הוועדה האנגלו-אמריקאית]] ואחריה [[ועדת מוריסון-גריידי]] לא הצליחו להעלות פתרון אשר יהיה מוסכם על הבריטים, על היהודים ועל הערבים. בעקבות כישלון המאמצים להגיע לפתרון מוסכם לשאלת א"י, בעקבות התגברות הלחצים הבינלאומיים על [[ממשלת בריטניה]] למצוא פתרון לבעיית העקורים היהודיים באירופה, ובעקבות אי השקט בארץ, החליטו הבריטים, בתחילת 1947, להעביר את שאלת ארץ ישראל ל[[או"ם]]. בהמשך, קיבל [[קבינט ממשלת בריטניה]] בספטמבר 1947 החלטה סופית לסיים את המנדט הבריטי בשטח א"י, ולפנות ממנה את הצבא הבריטי. התפתחויות אלה הובילו ל[[תוכנית החלוקה|החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל]] למדינה יהודית ומדינה ערבית ב[[כ"ט בנובמבר]] [[1947]].
===החלטת החלוקה והשלכותיה===
[[קובץ:Hebrew translation-Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|ממוזער|שמאל|300px|תרגום לעברית של כרוז של המפקדה העליונה של ה[[מופתי]], [[אמין אל-חוסייני|חאג' אמין אל-חוסייני]], הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה]]
[[הוועד הערבי העליון]], כמו גם מדינות הליגה הערבית, החליטו לדחות את [[החלטת החלוקה]] עוד לפני שהתקבלה. מזכיר הליגה, [[עבד א-רחמן עזאם]] אמר בהקשר זה: {{ציטוט|הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו בעיה.|יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860–2010, [[נתניה]], 2013, עמ' 157|מרכאות=כן}}
אנשי הנהגת [[היישוב]] ו[[התנועה הציונית]] קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מ[[ציונות רוויזיוניסטית|התנועה הרוויזיוניסטית]]. [[השומר הצעיר]], אשר שאף ל[[מדינה דו-לאומית]], קיבל בדיעבד את החלטת החלוקה).
בסמוך להחלטת האו"ם החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לקראת סיום המנדט הבריטי בא"י. חלק גדול מאותה התארגנות התמקד בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, על בסיס ההנחה, שמיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח א"י. מאמצים אחרים הופנו - ובהצלחה רבה - להעברה 'חלקה' ככל האפשר של מוסדות ממשלת המנדט השונים, ושל התשתיות האזרחיות. ההתארגנות הצבאית התמקדה במספר תחומים - גיוס [[כוח אדם]] והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ ו[[הברחה|הברחתו]] לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי [[מחתרת]] - ונעשתה עדיין על בסיס [[התנדבות]]י. הערבים, לעומת זאת, לא עשו כל מאמץ לקבל לידיהם את השלטון, או לבנות תשתית למדינה, אפילו בחלקים אשר הוקצו להם.
[[ערביי ארץ ישראל]] פעלו לסיכול [[תוכנית החלוקה]] בכוח. הם תקפו יהודים בדרכים, ב[[עיר מעורבת|ערים המעורבות]] וביישובים מבודדים כבר למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (י"ז כסלו תש"ח). תאריך זה מקובל על רוב ההיסטוריונים כתאריך הפתיחה של המלחמה.
==הצדדים הלוחמים עד הכרזת המדינה==
===המערכת הצבאית של 'היישוב'===
[[קובץ:Palmach-negev-instructed2operation.jpg|ממוזער|שמאל|300px|תדריך לפני פעולה, חילי חטיבת הנגב, הפלמ"ח, 1948]]
[[כוח המגן העברי]] היה מורכב משלושה ארגונים שפעלו בתנאי [[מחתרת]] וכן ממספר מצומצם של מגויסים לגליים. ארגון [[ההגנה]] היה הגדול והדומיננטי שבהם, והיה מזוהה עם 'היישוב המאורגן', זה שנתון למרות [[המוסדות הלאומיים]]. כבר בקיץ 1947 נעשו מספר מהלכים ארגוניים להסבת 'ההגנה' לצבא סדיר: ב-20 ביולי 1947 הוקמו [[אגף המבצעים]] ו[[אגף כוח אדם]]. מספר ימים לפני 'החלטת החלוקה' נעשו הכנות לגיוס כללי, ולשם כך הוקם ב-19 בנובמבר '[[מפקד העם|מרכז המפקד לשרות העם]]'. סמוך לאותו מועד הוציאה 'ההגנה' את "פקודת המבנה הארצי", כשלב חשוב לקראת היערכותה למלחמה, הן מבחינת חלוקת הארץ לאזורים והן מבחינת ארגון כוח האדם הלוחם ביחידות. באותו שלב ארגון 'ההגנה' כלל כ-30,000 אנשי ה[[חי"ם]] (חיל משמר), [[מיליציה]] שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם. כן כללה 'ההגנה' כ-10,000 אנשי ה[[חי"ש]] (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי ה[[פלמ"ח]] (פלוגות המחץ) – הזרוע המגויסת (ברובה) של 'ההגנה', המאומנים אימון קרבי. כיוון שארגון 'ההגנה' היה מחתרתי, פגע הדבר קשות ביכולתו לאמן את חבריו. ארגונים קטנים יותר היו ה[[ארגון צבאי לאומי|אצ"ל]] שכלל כ-3,000 חברים, מהם כמה מאות לוחמים, וה[[לח"י]] שלו מאות אחדות של חברים, מהם כמה עשרות לוחמים. ללוחמי האצ"ל והלח"י היה ניסיון ב[[לוחמה זעירה]], בעיקר לוחמת [[גרילה]] עירונית, אך הם חסרו אימון בלוחמה בשדה ובמסגרות גדולות. כיוון שהיו שרויים במחתרת עמוקה יותר, אפשרויות האימון של אלה היו מצומצמות עוד יותר מאשר של חברי 'ההגנה'.
כ-25,000 מתושבי 'היישוב' היו יוצאי [[הצבא הבריטי]], וכמה אלפים נוספים היו יוצאי צבאות אחרים של [[בעלות הברית]]. אם כי רק מיעוטם רכשו הכשרה או ניסיון קרביים של ממש, הדבר סייע במידת מה להתגבר על הבעייתיות שביכולת האימון של ארגוני המחתרת, ובעיקר הקל במידה משמעותית על המעבר מארגוני מחתרת לצבא סדיר. עוד כמה אלפים קבלו הכשרת מה במסגרות ה[[נוטרות]]. אלה האחרונות הלכו והצטמצמו בימי המאבק בבריטים, ובפתיחת המלחמה מנו 1,792 איש.
====יחידות קרקעיות====
{{ערך מורחב|חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות}}
יחידות הרגלים היוו את עיקר הכוח הלוחם של 'היישוב'.
בעת פרוץ המלחמה היו ל'הגנה', נוסף לעשרות אלפי אנשי החי"ם, שלרוב לא היו מאומנים ללוחמת שדה, והיו מוגבלים ללחימה באזורי מגוריהם, ארבע חטיבות [[חי"ש]]: 'לבנוני', [[חטיבת אלכסנדרוני|אלכסנדרוני]], [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|גבעתי]] ו[[חטיבת עציוני|עציוני]]. עד מהרה הפכו אלה לשש, כאשר 'לבנוני' התפצלה בסוף פברואר 1948 ל[[חטיבת גולני|גולני]] ול[[חטיבת כרמלי|כרמלי]], ו[[חטיבת קרייתי|קרייתי]] התפצלה מ'גבעתי'. גדודי [[הפלמ"ח]], שמספרם גדל, התגבשו בחודשים הבאים לשלוש חטיבות: [[חטיבת הראל|הראל]], [[חטיבת יפתח|יפתח]] ו[[חטיבת הנגב|הנגב]]. בחודשים הראשונים של 1948 החל ארגון 'ההגנה' בהקמת יחידות מקצועיות כמו 'שירות המשוריינים' (שמ"ש), קודמו של [[חיל השריון]], בפברואר, ו'שירות התותחנים', קודמו של [[חיל התותחנים]], במרץ.
לאחר 'החלטת החלוקה' האצ"ל החל במאמץ מזורז להקים יחידות שדה לוחמות. מאמץ זה הגיע עד לכדי הקמת גדוד לא-אורגני.
====שירות האוויר====
[[קובץ:RWD 13 - Air dropping supplies to Yehiam, 1948.jpg|ממוזער|300px|מטוס מצניח אספקה ליחיעם, 1948]]
{{ערך מורחב|חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות}}
כהכנה למלחמה צפויה הוקם ב-10 בנובמבר 1947 '[[שרות האוויר|שירות האוויר]]'. ל'יישוב' היו באותה העת מספר מטוסים קלים, שאינם צבאיים, וכמה עשרות [[טייס]]ים, מהם כ-25 יוצאי ה-[[RAF]]. כן היו ב'יישוב' כמה מאות בעלי מקצועות תעופתיים שאינם צוותי אוויר. מצבת המטוסים גדלה מאד עת 'שירות האוויר' רכש כגרוטאות, בתחילת 1948, כ-20 מטוסים קלים מן הבריטים העוזבים. כן נרכשו ב[[ארצות הברית]] כעשרה מטוסי תובלה, ואלה הוברחו מאמריקה לז'אטץ (Zatec) שב[[צ'כוסלובקיה]], עד שניתן יהיה להעבירם ארצה.
====השירות הימי====
{{ערך מורחב|הזירה הימית במלחמת העצמאות}}
ל'יישוב' לא היו כלל כלי שיט צבאיים, ומספר בעלי הניסיון הימי בקרבו היה מועט. זאת כיוון שהן הצי המסחרי והן צי הדיג לא היו מפותחים ביותר בקרבו. גם מספר יוצאי [[הצי המלכותי]] היה מועט יחסית, ומעטים מאד מאלה שירתו על כלי שיט. עוד לפני פרוץ המלחמה נעשו מאמצים מודעים להתגבר על ליקוי זה, על ידי אגודות ימיות שונות להכשרת בני נוער. כן ערך הפלמ"ח אימונים ימיים לכמה מאות מחבריו, ביניהם בלטו אנשי ה[[פלי"ם]]. עם זאת, ל'יישוב' היה ידע וניסיון לא מבוטלים בחבלה ימית, מתקופת המאבק בבריטים.
====חיילי הגח"ל והמח"ל====
{{ערך מורחב|גיוס חוץ לארץ}}
[[גיוס חוץ לארץ]] ('''גח"ל''') הוא השם שניתן לחיילים מ[[שארית הפליטה]] באירופה לאחר [[השואה]], ממחנות ה[[העפלה|מעפילים]] ב[[קפריסין]] ומ[[צפון אפריקה]], שעלו ארצה להלחם במלחמת העצמאות. מספרם היה כ-22,000 אך רובם יכולים היו להגיע רק עם תום המנדט. בזמן המתנתם לעלייה הם קיבלו בדרך כלל אימון טרום-צבאי על ידי שליחי 'ההגנה' ובהמשך, גם על ידי עולים שהוכשרו כמדריכים.
{{ערך מורחב|מתנדבי חוץ לארץ}}
[[מתנדבי חוץ לארץ]] ('''מח"ל''') היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה (ומיעוטם - עוד קודם להכרזת המדינה), חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקנים, בריטים ומדינות [[חבר העמים הבריטי]] וגם יוצאי מדינות אירופה ו[[אמריקה הלטינית]]. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, הרפואה, התותחנים והשריון. רוב אנשי [[צוות אוויר]] של ה[[טייסת|טייסות]] הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל.{{הערה|בני גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. [[המכון ליהדות זמננו]], [[האוניברסיטה העברית]], ירושלים, 2009.}}
====ציוד לחימה ותחמושת====
{{ערך מורחב|אמצעי לחימה במלחמת העצמאות}}
עקב מחסור חמור באמצעי לחימה, ניסו 'ההגנה', כמו גם יתר ארגוני המחתרת, ולאחריהם צה"ל, להשיג נשק מכל מקום אפשרי. הם רכשו נשק מכל הבא ליד, כולל, בדרכים שונות, מן הבריטים ואף מערבים, וכן ייצרו באמצעות ה[[תע"ש]] [[נשק קל]], מרגמות, רימוני יד, חומרי נפץ ו[[תחמושת]].
בימים שלפני פרוץ הלחימה הייתה מצבת החימוש של 'ההגנה' כדלהלן:
מרגמות 3 אינץ' - 102, מרגמות 2 אינץ' - 596, רובי נ"ט - 19, מקלעים בינוניים - כ-200, [[מקלע]]ים קלים - כ-700, רובים - כ-6,600 ו[[תת-מקלע]]ים - כ-3,600. לאלה ניתן להוסיף כמויות נשק אשר הוחזקו ביישובים ולא נרשמו.{{הערה|מקור: '''מלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה''', מטכל/ אג"ם-מה"ד, ענף היסטוריה*מטכל/ קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, 1957, עמ' 12}} בשל האופי האקלקטי של צבירתו, מגוון הסוגים והדגמים של כלי הנשק הקלים היה גדול יחסית לכמות הכלים, דבר שהקשה מאד על אחזקתם ועל השגת התחמושת הדרושה. [[תחמושת]] הייתה מגבלה חשובה לא פחות מכלי הירי. כדי לנסות לתת מענה לדבר זה הקימה ההגנה בשנת 1945 את [[מכון איילון]] שייצר עד הקמת המדינה כ 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ, דבר שהיה חיוני לכוחות הלוחמים בשלב הראשון של המלחמה.
בתחילת המלחמה לא עמדו לרשות ה'יישוב' כלי נשק כבדים, כגון תותחים, טנקים, מטוסים או ספינות מלחמה. במהלך חודשי המלחמה הראשונים הוגדלה מאד מצבת כלי הנשק, הן באמצעות הברחה מסיבית בדרכים שונות לארץ ישראל, והן באמצעות ייצור עצמי במפעלים מחתרתיים. מספר רב יחסית של כלי נשק קלים (בעיקר רובים ומקלעים) הגיעו מ[[צ'כוסלובקיה]], ומספר תותחים קלים הוברחו בשבועות האחרונים לפני תום המנדט הבריטי. כן יוצרו משוריינים מאולתרים, כגון ([[משוריין|משוריין סנדביץ']] או [[משוריין פרפר]]). אלה שימשו בעיקר במסגרת '[[השיירות לירושלים|המלחמה על הדרכים]]'.
===הצד הערבי===
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[צבא ההצלה]], [[צבא הג'יהאד הקדוש]]}}
[[קובץ:Husseini 1948.jpg|שמאל|ממוזער|200px|עבד אל-קאדר אל-חוסייני (במרכז), שפעל באזור ירושלים, עם לוחמי מיליציה ערבים, פברואר 1948]]
על הכוחות הערביים נמנו אנשי [[צבא ההצלה]], אלה כללו מתנדבים מטעם 'הליגה הערבית', רובם מארצות ערב הסמוכות ומיעוטם מקרב ערביי ארץ ישראל, אשר התארגנו בסוריה קודם כניסתם לארץ. אלה מנו כ-3,000 עד 4,000 לוחמים וחדרו לארץ ישראל, על ציודם, אשר כלל גם תותחים, בתחילת 1948, תוך עצימת עיניים של הבריטים. 'צבא ההצלה' פעל בצפון הארץ ובמרכזה.
'ה[[צבא מלחמת הקודש|ג'יהאד הקדוש]]' התארגן בקרב ערביי ארץ ישראל. לוחמיו פעלו בעיקר במרכז הארץ. חטיבה אחת באזור ירושלים, בפיקודו של [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]], וחטיבה אחרת בשפלה, בפיקודו של [[חסן סלאמה]]. כח נוסף של 'הג'יהאד הקדוש' פעל ב[[נצרת]] ובסביבתה. אלה היו מצוידים ב[[נשק קל]] ובמשוריינים, שמקורם היה בריטי, או שלל יהודי שנפל בידיהם. לאלה נוספו מתנדבים של [[האחים המוסלמים]] מ[[מצרים]] שפעלו בדרום. 'האחים', שאורגנו על ידי הצבא המצרי עוד בטרם פלישתו, מנו במקובץ כמה גדודים.
לכוחות שתוארו נוסף מספר בלתי קבוע של אנשי מיליציה, או תושבים ערביים חמושים בלתי מאורגנים, או מאורגנים למחצה, ביישובים הערביים השונים, אשר עסקו בעיקר בתפקידי משמר, או שהוזעקו להגנת יישובם בעתות חירום. אלה הוזעקו לעיתים גם לצורך התקפה באזורים סמוכים, אליהם הגיעו או נקלעו כוחות יהודיים ('פאזעה'). כמה אלפים מבין ערבי הארץ התנדבו לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, וכך קיבלו אימון צבאי בסיסי. לחלק מן המבוגרים יותר שבין הלוחמים הערבים היה ניסיון צבאי ב[[לוחמה זעירה]] מימי 'המרד הערבי הגדול'.
===הגורם הבריטי===
[[קובץ:MishmarHaemek2.jpg|שמאל|ממוזער|200px|לוחמים יהודיים בשערי [[משמר העמק]]. ב[[קרב משמר העמק]], בראשית אפריל 1948, תקף [[פאוזי קאוקג'י]] מפקד [[צבא ההצלה]] את הקיבוץ, והובס]]
עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר 'החלטת החלוקה', המשיכו הבריטים למנוע כניסת יהודים לארץ, מעבר לכמות ה'סרטיפיקטים', והמשיכו להלחם במפעל ההעפלה. הפיקוח היעיל על דרכי הים שיבש באופן חמור את יכולתם של היהודים להתחמש. לעומת זאת, ערבים, כולל כוחות צבאיים בלתי סדירים וסדירים למחצה, על נשקם, יכלו להיכנס לארץ באופן חופשי כמעט דרך גבולותיה היבשתיים הפרוצים. עם זאת, הבריטים הבהירו בתקיפות שלא יאפשרו כניסת צבאות סדירים לארץ, כל עוד המנדט בתוקפו.
הדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם של הבריטים בשמירת הסדר פחתה והלכה. כך למשל, כוחות [[צבא ההצלה]] ערכו ניסיונות לכיבוש [[טירת צבי]] בפברואר 1948 ו[[משמר העמק]] באפריל, האחרון תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: [[הקרב על טבריה|טבריה]], [[הקרב על צפת|צפת]] ו[[הקרב על חיפה|חיפה]] וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו רק ב[[התקפת האצ"ל על יפו|יפו]] (עד שהערבים עצמם נכנעו). למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעיתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים, שאף שאפו להצטייד בנשק רב ככל האפשר ממחסני הצבא המתפנה. כך, בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים. כוחות [[הלגיון הערבי]], אשר כל עוד שרר שלטון המנדט נחשבו לחלק מן הכוחות הבריטיים, התערבו מספר פעמים לטובת הערבים.
הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין 14 במאי ל-15 בו. גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירה ([[טירת כרמל]]), בשדה תעופה [[רמת דוד]], בשדה התעופה בחיפה וב[[נמל חיפה]]. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור [[רפיח]], על גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד ה-26 ביולי.
==שלבי המלחמה==
{{הפניה לערך מורחב|מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות}}
מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:
* [[30 בנובמבר]] [[1947]] - [[3 באפריל]] [[1948]]: השלב הראשון של מלחמת העצמאות. התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית, המצוידים בעיקר בנשק קל. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות [[ההגנה]] נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
* [[3 באפריל]] [[1948]] - [[14 במאי]] 1948: השלב השני של המלחמה. בשלב זה עבר הכוח הצבאי של 'היישוב' למתקפה, ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של [[תוכנית ד']]. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות המתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם, כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, ב[[הגליל|גליל]] וב[[פרוזדור ירושלים]] וכבשו את מרבית הערים המעורבות.
* [[15 במאי]] [[1948]] - [[10 ביוני]] 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
* [[11 ביוני]] [[1948]] - [[7 ביולי]] 1948: [[ההפוגה הראשונה]]. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת '[[אלטלנה]]'.
* [[8 ביולי]] [[1948]] - [[18 ביולי]] 1948: [[קרבות עשרת הימים]]. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות [[צבא ההצלה]] השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
* [[19 ביולי]] [[1948]] - [[20 ביולי]] [[1949]], מהכרזת [[ההפוגה השנייה]] עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם [[סוריה]]. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם [[מבצע יואב]], [[מבצע חירם]], [[מבצע חורב]] ו[[מבצע עובדה]]), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, הביס את הצבא המצרי ומוטט את 'צבא ההצלה'. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית. מאז ה-8 בינואר 1949, ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק השונים, לא נערכו קרבות תנועה ואש גדולים בין צבאות סדירים.
===מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'===
{{עוגן|מאורעות המלחמה}}
עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על 'תוכנית החלוקה', תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את [[היישוב היהודי]]. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת [[ההתקפה על אוטובוס 2094]] של '[[אגד]]', ב-30 בנובמבר 1947, שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו.
שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. בחודשים הראשונים של מהלך הפינוי הבריטי פיקוד 'ההגנה' אימץ גישה הגנתית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ללא ניסיון להשתלט על שטחים. פעולות תגמול אלה כללו, למשל, מארבים לפגיעה בתחבורה הערבית, או פשיטות לשכונות ([[בלאד א-שייח']], למשל) או כפרים ערביים (אל ח'סאס שב[[אצבע הגליל]], או [[סעסע]] למשל). לעומת האיפוק בלחימה, הנהגת 'היישוב' ניצלה את אותם חודשים ראשונים למלחמה לצבירת כוח: מכ-10,000 מגויסים בינואר 1948, לכ-16,000 ב-1 במרץ.{{הערה|עמיצור אילן, "יחסי כוחות ומוכנות למלחמה", בתוך: '''מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, דיון מחדש''', אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, [[רמת אפעל]], 2004, עמ' 116-77}} כן לבשה 'ההגנה', יותר ויותר, צורה של צבא סדיר. כך, החל מפברואר החל 'היישוב' לגייס חיילים גיוס מלא (כלומר, מגורים במחנה צבאי). כן החל תהליך התמקצעות: באותו חודש הוקם 'שירות המשוריינים', קמו מחלקה משפטית, שירותי דת, [[משטרה צבאית]], 'שירות התותחנים', 'השירות הימי', 'שירות המהנדסים', וחלק מאלה הפכו בחודשים הבאים לחילות של ממש.
<gallery widths="250px">
קובץ:Tel Aviv residents taking cover from Arab snipers fire in 1948.jpg|פברואר 1948, עוברים ושבים ב[[שוק הכרמל]] בתל אביב, תופסים מחסה מאש צלפים הנורית מ[[מסגד חסן בק]]
קובץ:Machsom.jpg|[[מחסום הפרדה|מחסום]] ערבי בשער הגיא נגד [[שיירה|שיירות]] יהודיות
קובץ:PikiWiki Israel 20804 The Palmach.jpg|לוחמים ערבים ליד משאית אספקה משוריינת של ה"הגנה" כשהיא בוערת, בדרך לירושלים, 1948
קובץ:PikiWiki Israel 20747 The Palmach.jpg|משאית אספקה משוריינת שנפגעה בדרך לירושלים הנצורה, 1948
קובץ:שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור לירושלים.jpg|שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948
</gallery>
במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:
* לחימה ב[[עיר מעורבת|ערים המעורבות]]: לחימה בערים כדוגמת [[ירושלים]], [[טבריה]], [[צפת]], [[חיפה]] וגבול [[תל אביב]]-[[יפו]], שבהן חייתה אוכלוסייה יהודית וערבית. הלחימה הייתה סטטית בעיקרה: לצד התקפות ערביות מעטות יחסית (למשל, על [[ימין משה]] ו[[מקור חיים (שכונה)|מקור חיים]] בירושלים, או [[שכונת התקווה]] בתל אביב). עיקר הלחימה התבטא בעיקר ב[[צליפה|צליפות]] ולעיתים בהחדרת [[מטען חבלה|מטעני נפץ]]. לחימה זו שיבשה, במידה זו או אחרת, את ה[[מסחר]], ה[[חינוך]] והחיים התקינים בערים אלו. השיבוש ניכר יותר בצד הערבי, והגיע לעיתים לכדי התפוררות.
* לחימה ב[[יישוב]]ים היהודיים: מן הצד הערבי, הלחימה התבטאה בהטרדות שונות, כגון ירי וחבלות, ולעיתים, גם בהתקפות לצורך כיבוש. מנקודת המבט היהודית, לחימה זו נועדה בעיקר להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת [[גוש עציון]], [[יחיעם]], [[בן שמן]] ויישובים ב[[נגב]]. עם זאת, הותקפו גם יישובים שאינם מבודדים, כמו [[טירת צבי]], [[קיבוץ אפעל]], [[דן (קיבוץ)|דן]] או [[כפר יעבץ]]. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה ל[[מוצב|מוצבים צבאיים]], והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב, על מנת שכל שטח שיוחזק יישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום, ואכן, עד אמצע מאי עמד היישוב בהחלטה זו, ושום יישוב יהודי לא נפל, פרט למספר בתים שפונו ב[[שכונת שמעון הצדיק]] בירושלים.
* לחימה על [[דרך|צירי התנועה]]: כמעט כל הדרכים שמחוץ ליישובים היהודיים, ואף חלק מצירי התנועה בתוך אותם יישובים, עברו בקרבת, ולעיתים בתוך, יישובים ערביים, עד כדי טווח של נשק קל. היישוב היהודי, העירוני יותר והמתקדם יותר, היה תלוי יותר מן הערבי בתקינות התחבורה, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה, שאף התאימה מאד לאופי הכוחות שברשותם, עת רבים מהם לא היו מגויסים גיוס מלא. באזורים בהם שלטו הערבים באופן מוחלט על קטעים נרחבים מן הדרך, כמו הכבישים מירושלים לשפלה ולגוש עציון, הדרכים לנגב ועוד, הלחימה על הדרכים הייתה קשה ורבת קורבנות. כך למשל, הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין ונשלחו [[השיירות לירושלים|שיירות אל העיר]]. מספר שיירות, כ[[שיירת הדסה]], [[שיירת הל"ה]], [[שיירת חולדה]], [[שיירת נבי דניאל]], ו[[שיירת יחיעם]], הושמדו כולן או חלקן (השלוש האחרונות הותקפו בשבוע אחד בסוף מרץ).
כשלונות 'ההגנה' בשלב זה של המלחמה הביאו את נציג [[ארצות הברית]] ב[[או"ם]], [[וורן אוסטין]], להעלות הצעה ב-[[17 במרץ]] [[1948]] ב[[מועצת הביטחון]], להקפיא את 'תוכנית החלוקה' ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם.
===הפעלת תוכנית ד'===
{{הפניה לערך מורחב|תוכנית ד'}}
ב-[[10 במרץ]] 1948 הוציא מטכ"ל 'ההגנה' פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם [[תוכנית ד']], אשר הייתה התוכנית ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] הראשונה של פיקוד 'ההגנה' במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. לראשונה הוחלט על השתלטות קבועה על השטחים שיכבשו.
המבצע הגדול הראשון, שנערך במסגרת המעבר של הכוח הצבאי של היישוב היהודי ממגננה למתקפה, היה [[מבצע נחשון]] אשר נערך בתחילת אפריל. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך לירושלים על ידי השתלטות על הדרכים המובילות אליה. הוא נערך בכוח של מספר גדודים שפעלו תחת מסגרת חטיבתית. במהלך המבצע הועברו מספר שיירות מזון ואספקה לירושלים, אם כי הדרך לעיר נחסמה שוב, תוך זמן קצר. מבצע 'נחשון' היה נקודת המפנה לטובת היישוב היהודי במלחמתו נגד ערביי ארץ ישראל והכוחות שסייעו להם. בעקבותיו באו [[מבצע הראל]], להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ו[[מבצע מכבי]] להעברת שיירות נוספות ולהשתלטות על חלקים גדלים והולכים של הדרך לירושלים. כן הרחיבה 'ההגנה' מאוד את השטח שבשליטת היהודים בירושלים ב[[מבצע יבוסי]] ואחר כך ב[[מבצע קלשון]]. בה בעת נהדפו התקפות [[צבא ההצלה]] על [[קיבוץ]] [[משמר העמק]], ושל גדוד [[דרוזים|דרוזי]] על קיבוץ [[רמת יוחנן]], בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות 'ההגנה'.
<gallery widths="250px">
קובץ:PikiWiki Israel 20810 The Palmach.jpg|בדיקת חבלה בצינור המים לישובי הנגב המבודדים, ליד קיבוץ [[בארי (קיבוץ)|בארי]], 1948
קובץ:Afulahagana.jpg|חברי "ההגנה" ב[[עפולה]] ב[[עמדה (צבא)|עמדות]] מול [[ג'נין]] בתחילת המלחמה
קובץ:Etzion Tal Prisoners.jpg|מימין לשמאל: [[עבדאללה א-תל]], מפקד הלגיון הערבי, יחד עם [[יעקב אבן חן|יעקב אדלשטיין]] ויצחק בן סירא, שנלקחו בשבי לאחר [[הקרב על גוש עציון|נפילת גוש עציון]]
</gallery>
עד להכרזת המדינה נכבשה סביבת העיר יפו ([[מבצע חמץ]]{{הערה|העיר יפו לא נכבשה במבצע חמץ או בהתקפת האצל שהחלה זמן קצר לפניו, אך השטח שנכבש במבצע חמץ ניתק אותה מסביבותיה ותרם לתהליך התפוררות הגנת העיר}}), והחלקים הערביים של [[הקרב על טבריה|טבריה]], [[הקרב על חיפה|חיפה]] ו[[הקרב על צפת|צפת]], וכן עשרות כפרים ערביים בסביבת אותן ערים. כמו כן גברה מאד מנוסה המונית של ערביי ארץ ישראל, וזו נחשבת כראשיתה של [[בעיית הפליטים הפלסטינים]]. בתחילת מאי נכבשו רוב הכפרים הערביים באזורי [[רחובות]] ו[[גדרה]] ([[מבצע ברק]]), ובאמצע מאי נכבשו גם כפר סאבא ([[כפר סבא]] הערבית, [[מבצע מדינה]]), [[בית שאן|ביסאן]] ([[מבצע גדעון]]) ו[[עכו]] ([[מבצע בן עמי]]). הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש, הן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.
===הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב===
[[קובץ:1948 Arab Israeli War - May 15-June he.svg|ממוזער|250px|פלישת צבאות ערב- מה-15 במאי ל-10 ביוני 1948]]
[[קובץ:מצבת_הכוחות_הלוחמים_אפריל-יוני_1948.jpg|ממוזער|540x540px|מקור: אסף אגין, "יחסי הכוחות במלחמת תש"ח" מערכות 390, יולי 2003{{הערה|[http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/110469.pdf "יחסי הכוחות במלחמת תש"ח" מערכות 390, יולי 2003]}} עם תיקונים מאוחרים מאת המחבר. נתוניו של אגין מבוססים על דוחות [[אכ"א]] המקוריים ממלחמת העצמאות, שבניגוד ל'דוח המתגייסים' מבדילים בין כוח לוחם לשאינו לוחם, אותם גילה ב[[ארכיון צה"ל]] ולדבריו אף לא אחד מהמקעקעים את האתוס נחשף לדוחות אכ"א מ-1948 כשכתבו את מחקריהם,{{הערה|{{הארץ|יזהר באר|הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור|1.7215722|8 במאי 2019}}}}{{הערה|פרות קדושות, מיתוסים ישראליים עם יזהר באר, פרק 40, עצמאות 2019: [http://parotk.com/פרק-40-עצמאות-2019-הקרב-האחרון-של-אסף-אגין-לה/?unapproved=184&moderation-hash=f2a331f9230c2de5cdbc406bad077e25#comment-184 הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית]}}
]]
[[קובץ:The Arab Difencing Plan 1948.jpg|שמאל|ממוזער|150px|תוכנית הפלישה של צבאות ערב הסדירים כפי שהופיעה בעיתונות הערבית, מאי 1948]]
ב-[[12 במאי]] [[1948]] התכנסה [[מנהלת העם]] לדון בהצעתו של [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה האמריקאי]], הגנרל [[ג'ורג' מרשל]] (שנדחתה כבר על ידי [[הוועד הערבי העליון]]), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של שלושה חודשים במלחמה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע מראש, עם תום [[המנדט הבריטי]] ב־[[15 במאי]], נתקבלה בהצבעה. ב[[יום שישי]], [[ה' באייר]] [[תש"ח]], [[14 במאי]] 1948, [[הכרזת העצמאות|הכריז]] [[דוד בן-גוריון]] על הקמת מדינת ישראל. מיום המחרת פלשו צבאות של מדינות ערב: [[סוריה]], [[ירדן]], [[עיראק]], ו[[מצרים]] (אשר נעזרה בכוחות סעודיים וסודניים), ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. [[לבנון]] לא פלשה בפועל, אך הכריזה על עצמה כצד לוחם, וסייעה לצבאות ערב ול'צבא ההצלה'.
בשבועיים הראשונים של הפלישה הערבית התמקדו כוחות הצבא הישראלי בעיקר במיגננה, אך החל מהשבוע האחרון של מאי 1948, הם עברו לבצע שורת התקפות נגד חטיבתיות במספר חזיתות. התקפות אלו אמנם נכשלו, וכוחות צה"ל ספגו במהלכן אבדות כבדות, אך הייתה להן השפעה פסיכולוגית מרתיעה על הפיקוד של חיילות המשלוח הערביים. בלימת המתקפה הערבית על המדינה היהודית הצעירה במהלך החודש שחלף מיום הפלישה ועד לתחילת [[ההפוגה הראשונה]], הייתה הישג חשוב, שאפשר לצבא הישראלי להתארגן מחדש ולקבל תגבורות בכוח אדם ובציוד צבאי (שנרכש מחו"ל והחל להגיע בכמויות גדולות לישראל), כולל ציוד כבד (מטוסים, כלי ארטילריה וטנקים), שאיזנו את יחסי הכוחות הצבאיים.
בשלב זה של המלחמה הוקמו שלוש חטיבות חדשות. במאי 1948 הוקמו [[חטיבה 7]] הממוכנת בחלקה, ו[[חטיבה 8]] המשוריינת בחלקה. בתחילת יוני, מעט לאחר הקמת צה"ל (ר' להלן), הוקמה [[חטיבת עודד]] (חטיבה 9).
====יישובים יהודיים לנוכח הפלישה====
חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, בהם [[דגניה א']], [[דגניה ב']], [[משמר הירדן (מושבה)|משמר הירדן]], [[גשר (קיבוץ)|גשר]], [[נגבה]], [[כפר דרום]] ו[[יד מרדכי]]. עם זאת, בעוד שעד אמצע מאי לא נפל או פונה אף יישוב יהודי, הרי בשלב הפלישה נפלו מספר יישובים בידי הערבים. חלק מהיישובים, כמו [[הר טוב]], [[בית הערבה]], [[קליה (יישוב)|קליה]], [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] ננטשו, וזמן מה אחריהם, גם יד מרדכי. יישובים נוספים, כמו [[גוש עציון]] (ממש ערב הפלישה), משמר הירדן, [[ניצנים]] או [[הרובע היהודי]] בירושלים, נכבשו בידי צבאות ערב. יישובים אחדים נכבשו על ידי הערבים אך חזרו לידי ישראל לאחר זמן קצר, כמו [[גזר]], [[רמת רחל]], [[גאולים (מושב)|גאולים]] וכן [[שער הגולן]] ו[[מסדה]].
==== יחסי הכוחות ====
רוב מדינות ערב היו נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם על [[כוח המגן העברי]] הוטל להלחם בערביי ארץ ישראל ו[[צבא ההצלה]] שבא לעזרתם בשלב א' של מלחמת העצמאות ובשלב השני, שבמהלכו הוקם צה"ל, להדוף מתקפה בו-זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים ב[[חיל שריון]] וב[[ארטילריה]], נעזרים ב[[חיל אוויר|חילות האוויר]] של מצרים ושל סוריה וב[[חיל ים|חיל הים]] של מצרים. היה זה אתגר למדינה הצעירה ולצבאה.
ישנן דעות סותרות בין ההיסטוריונים באשר למצבת הכוחות הלוחמים, בעיקר בין אפריל ליוני 1948. הוויכוח חורג מדיון אקדמי גרידא, מאחר שהוא קשור לאתוס של [[שלום עשת#פולמוס 'מעטים מול רבים' במלחמת העצמאות|"מעטים מול רבים"]] - האם היה או לא היה. כללית, במהלך המלחמה צה"ל גייס חיילים - 'דוח המתגייסים', במספר גדול משמעותית מסך החיילים בחילות ערב אשר פלשו לארץ ישראל, ואף בצרוף "צבא ההצלה", "האחים המוסלמים" והלוחמים מבין ערביי הארץ שנותרו במועד הפלישה. אך בעוד שחילות ערב היו חילות משלוח שכמעט כולם דרג לוחם, מספר חיילי צה"ל כלל גם את דרגי המנהלה.
[[קובץ:Haganh-Plaques in Prague.jpg|ממוזער|250px|שלט בפראג אודות הסיוע מצ'כוסלובקיה]]
בעת הפלישה, צבאות ערב עלו על ישראל בכמות הנשק הקיבוצי.{{הערה|[[מאיר פעיל]], [http://www.meirpail.co.il/147194/מלחמת-העצמאות-מעטים-מול-רבים אף על פי כן - מעטים מול רבים], [[הארץ]], 17 באוגוסט 1999 - באתר של מאיר פעיל}} ב-[[15 במאי]] לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב. בשבועות שעד ההפוגה הראשונה היה פער עצום בכל אלה לטובת הערבים. מאביב 1948 ועד לסיום מלחמת העצמאות נערכו עשרות הפלגות רכש בהן הובאו לישראל כמויות גדולות של נשק תוך עקיפת ה[[אמברגו]] הבינלאומי. כך, בהמשך המלחמה חל איזון בכמות הנשק בעקבות עסקאות רכש גדולות, בעיקר מ[[צ'כוסלובקיה]], ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מ[[ארצות הברית]] ו[[רכב קרבי משוריין|כלי שריון]] ותותחים ממקורות שונים. לאיזון תרמה גם השמדת ציוד ערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל.
יתרון משמעותי של הכוחות הישראליים היה היותם ערוכים בקווים פנימיים: (מן המרכז החוצה), המקלים על הנעת כוחות מגזרה לגזרה. כך למשל (כל הדוגמאות הן מחודש הפלישה), [[חטיבת יפתח]] לחמה כנגד "[[צבא ההצלה]]" ונגד הסורים בצפון ולאחר כמה ימים נגד הלגיון הירדני במרכז. באותה תקופה 'כרמלי' השלימה את כיבוש [[עכו]], לחמה כנגד העיראקים ב[[ג'נין]] ונגד הסורים בגזרת משמר הירדן. גדוד מ'אלכסנדרוני' הופנה מן [[השרון]] לגזרת [[לטרון]] וחזרה ועוד. גם לאחר ההפוגה הראשונה צה"ל ניצל לא פעם יתרון זה.
====החזית הלבנונית ו'צבא ההצלה'====
לצבא לבנון לא היה חלק גדול במלחמת העצמאות. הצבא הלבנוני סייע בכיבוש [[קרבות מלכיה|מלכיה]]. בנוסף, הצבא הלבנוני ניסה להתקדם על ציר החוף באזור [[ראש הנקרה]].{{הערה|[http://www.mongabay.com/history/lebanon/lebanon-the_1948_arab-israeli_war_the_lebanese_political-military_situation_independence_to_1975.html Lebanon-The 1948 Arab-Israeli War THE LEBANESE POLITICAL-MILITARY SITUATION] באתר מונגבי {{אנגלית}}}}{{הערה|{{מטח|ד"ר [[מאיר פעיל]]|מלחמות ישראל : מלחמת העצמאות|1509}}}} פרט לכך, הלבנונים הסתפקו בסיוע ארטילרי ולוגיסטי ל'צבא ההצלה' ושטחם שימש לעיתים כבסיס היערכות לסורים. כוחות 'צבא ההצלה', שלחמו בגליל ובמרכז עוד לפני הכרזת המדינה, עזבו ברובם עם הפלישה את גבולות הארץ, לצורך התארגנות. בקרבות מלכיה הם חזרו, ונטלו חלק פעיל מאד (ומוצלח בעיניים ערביות). לאחר מכן הם תפסו משלטים ב[[הגליל העליון|גליל העליון]] וב[[הגליל התחתון|גליל התחתון]], וערכו [[קרבות סג'רה|התקפות עזות באזור סג'רה]], בו הם נבלמו.
====החזית הסורית====
בימים הראשונים שלאחר הפלישה צבא [[סוריה]] התקדם לעבר [[עמק הירדן]], כבש את משטרת [[צמח]], [[שער הגולן]] ו[[מסדה]], והחל בתקיפה של הקיבוצים [[דגניה א']] ו[[דגניה ב']] בכוחות שריון ובסיוע אווירי ו[[ארטילריה|ארטילרי]]. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה כוח ארטילריה של שניים מן התותחים הראשונים שלו ('[[נפוליונצ'יק]]ים'), שהופעלו לעבר הסורים מעל [[רכס פוריה]]. הסורים נהדפו מקיבוצי דגניה ופינו את רוב השטח שכבשו, וזה היה הניצחון הראשון על צבא ערבי סדיר, דבר אשר עודד מאד את המגינים בשאר החזיתות. מתחילת יוני הסורים תקפו את [[עין גב]] ואת משמר הירדן. ההתקפות על עין גב נהדפו אך ב-10 ביוני משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו.
[[קובץ:Deganiatank1.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[רנו R-35]] סורי שהגיע לשערי [[דגניה א'|דגניה]]]]
====החזית העיראקית====
העיראקים פלשו לארץ מדרום לציר הפלישה הסורי ומצפון לזה של הלגיון. תחילה תקפו בגזרת [[גשר (קיבוץ)|גשר]]. ניסיונותיהם לכבוש את הקיבוץ עלו בתוהו. בהמשך הם נהדפו גם משטחים שולטים בסביבתו. כיוון שכך, פנו העיראקים לגזרת [[השומרון]], מאזור [[ראש העין]] בדרום ועד ל[[הר הגלבוע|גלבוע]] בצפון. פריסתם לא נתקלה בהתנגדות כיוון שהמדובר היה באזור ערבי טהור. ב-28 במאי העיראקים כבשו את [[גאולים (מושב)|גאולים]] שבשרון, אך נהדפו לבסוף מן היישוב. בסוף מאי הותקף טור עיראקי, שניסה להתקדם מ[[טול כרם]] מערבה, על ידי מטוסי 'אוויה' של חיל האוויר, ונבלם. בתחילת יוני תקפה [[חטיבת כרמלי]] את העיראקים ב[[ג'נין]] ([[מבצע יצחק]]), ואף הצליחה לכבוש את רובה של העיירה. אלא שהעיראקים הצליחו לבסוף להדוף את ההתקפה, ו'כרמלי' נסוגה תוך ספיגת אבדות כבדות. כללית, לא חלו בתקופה האמורה (כמו גם כל משך המלחמה) שינויים רבים בקו החזית, בגזרות אשר העיראקים תפסו.
====החזית הירדנית וחזית המרכז====
[[הלגיון הערבי]] הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, [[ג'ון באגוט גלאב]], וכמעט כל הקצינים שמדרג סמג"ד ומעלה. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה, מלווה התקפה רגלית, משטח [[עבר הירדן]] על [[הקרב על קיבוץ גשר|קיבוץ גשר]] ומצודת המשטרה ב[[נהריים]], שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר בארץ ישראל, פונו מן הארץ לקראת מועד תום המנדט. יחידות אחרות פונו אל החלק אשר נועד למדינה הערבית. כוחות של הלגיון, אשר נותרו בחלק הערבי של הארץ, נטלו חלק בהתקפה על [[גוש עציון]], וזה נפל בידי הערבים יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסת הלגיון למערכה פונו [[הר טוב]] והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת [[ים המלח]] היישוב בית הערבה וכן [[קליה (יישוב)|קליה]] הסמוכה. לאחר הפלישה כוחות הלגיון הערבי תפסו את [[לטרון]] וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות ישראליים עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח בו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא [[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]]. כוח אחר של הלגיון נטל חלק בקרבות בעיר ירושלים, החל מן השבוע השלישי של מאי. ב-[[28 במאי]] כבש כוח זה את [[הרובע היהודי]]. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת [[שייח' ג'ראח]], אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ [[רמת רחל]], עם כוחות ירדניים ומתנדבים מצריים שהגיעו מכיוון [[חברון]], במהלכם עבר הקיבוץ מיד ליד, עד שבסוף מאי הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי ישראל. החל מראשית יוני הלגיון הרחיב את שטח התפרסותו בשפלה. כוחותיו נכנסו ל[[לוד]] ול[[רמלה]], גרמו אבדות כבדות לכוחות האצ"ל אשר פעלו באותה גזרה מאז תחילת [[קרבות האצ"ל ברמלה]], וב-10 ביוני כבשו זמנית את קיבוץ [[גזר]]. למחרת הם תקפו את מבואותיו המזרחיים של [[גוש דן]], מ[[צריפין]] בדרום ועד [[כפר עאנה]] ([[אור יהודה]]) בצפון. התקפות אחרונות אלה נהדפו בעמל רב, ותוך אבדות כבדות לצה"ל. כוחות קטנים של הלגיון נטלו חלק בקרבות [[סדום במלחמת העצמאות]], אך לא עשו מאמץ לכבשה, והיא החזיקה מעמד עד סוף המלחמה.{{הערה|בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב, קובץ י', עורך: ניר מן, הוצאת 'כרמל' והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, תש"ע (2010), עמ' 237 - 250}}
[[קובץ:1948-Jordanian artillery shelling Jerusalem.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ארטילריה ירדנית בירושלים]]
====החזית המצרית====
ב-15 במאי 1948, לאחר חצות, חצה [[חיל המשלוח המצרי (1948)|חיל המשלוח המצרי]] את הגבול בדרום בכוח של כ-10,000 חיילים ונכנס בו ביום ל[[עזה]]. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי [[מטוס קרב|מטוסים]] מעל תל אביב, והפציצו את [[נמל תל אביב]] ואת [[נמל התעופה דב הוז]]. גם בימים הבאים המשיכו המטוסים המצרים בהפצצות, כמעט ללא התנגדות.
[[קובץ:Egyptian Plane TA 1948.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מטוס מצרי שהופל ב[[תל אביב]], 15 במאי 1948]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - Apartment houses damaged during the Egyptian air attack on Tel Aviv.jpg|ממוזער|בנייני מגורים שנפגעו בהפצצה מצרית על תל אביב]]
בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, הטור המערבי, העיקרי, נע מעזה צפונה לאורך [[כביש 4|כביש החוף]]. הטור המזרחי נע דרך [[באר שבע]] ל[[חברון]] ולירושלים, כאשר חלק ניכר מטור זה מורכב ממתנדבי 'האחים המוסלמים'. אלה נטלו חלק בקרבות [[רמת רחל]] (ר' למעלה). תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ [[יד מרדכי]], שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. ב-24 במאי נעצר הטור המערבי במג'דל ([[אשקלון]]). ב-28 במאי התקדם הטור המערבי צפונה ל[[איסדוד]] (סמוך ל[[אשדוד]] של היום) ונעצר כשלושה ק"מ אחרי איסדוד ליד [[גשר עד הלום|ג'סר איסדוד]] שפוצץ על ידי [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] (מאז נקרא הגשר 'עד הלום'.){{הערה|שם=איילון|{{מערכות|אל"מ (מיל) אברהם איילון|המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות |1/108721|246, ספטמבר 1975}}}} השתלטות המצרים על כביש מג'דל-[[אל-פאלוג'ה]] ניתקה את יישובי הנגב שמדרום לו, והיוותה גורם אסטרטגי מכריע בהמשך המלחמה.
מטוסי [[חיל האוויר הישראלי]] התקיפו ב-29 במאי את הטור המערבי (ר' להלן), וצה"ל ערך התקפה קרקעית על ראש הטור ב-2–3 ביוני, במסגרת [[מבצע פלשת]]. ההתקפה הקרקעית נכשלה, תוך אבדות כבדות לתוקפים, אך המצרים לא התקדמו הלאה צפונה, אלא פנו לתקיפת היישובים והמשלטים הסמוכים לציר התקדמותם בנגב. קיבוץ [[ניצנים]] נפל בידי המצרים, אך [[נגבה]] ושאר היישובים החזיקו מעמד. בליל 10–11 ביוני כבשה חטיבת הנגב את [[ביר עסלוג']] ובכך שיבשה את ציר האספקה המצרי לבאר שבע.
====אויר וים====
בימים הראשונים שלאחר הפלישה הייתה לחילות האוויר הערביים עליונות, והם אכן ניצלוה לתקיפות בקווי החזית ובעומק הארץ, כמעט ללא התנגדות. [[הפצצת תל אביב במלחמת העצמאות|חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב]] מיום הכרזת המדינה, ועד להפוגה הראשונה, וכן בגל הפצצות שני בזמן 'קרבות עשרת הימים' ביולי 1948. הפצצות אלה, שפגעו גם במספר ערים סמוכות, גרמו למותם של מעל 150 איש, רובם הגדול היו אזרחים.
לנוכח עליונות זו נאלצו מטוסי חיל האוויר הישראלי לפעול בעיקר בלילות. רק לאחר כשבועיים חל שינוי במצב. מטוסי [[Avia S-199]] של חיל האוויר הישראלי, שהגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו ב-29 במאי לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב, כאמור, אך המצרים לא המשיכו צפונה. למחרת תקפו מטוסי חיל האוויר טור עיראקי שעשה דרכו מערבה באזור 'המותניים הצרים' של ישראל בשרון. גם כאן נעצרה התקדמות הערבים. מספר ימים אחר כך רשמו מטוסי חיל האוויר הפלות ראשונות, וכן הפציצו לראשונה [[עיר בירה]] ערבית - [[עמאן]]. עם זאת, גם בימים הראשונים של יוני עדיין נהנו הערבים מעליונות אווירית. תחום בו רשם חיל האוויר הצלחה רבה היה תחום התובלה והאספקה, ובעיקר [[מבצע בלק]] להטסת ציוד לחימה מצ'כוסלובקיה.
[[חיל הים]], אשר עיקר כלי השייט שלו היו ספינות מעפילים מוסבות, לא השפיע רבות על הלחימה בשלב זה. ב-4 ביוני קרבו שתי ספינות מצריות אל חופי תל אביב. חיל האוויר וחיל הים חשו למקום ותקפו את הספינות, ואם כי סבלו אבדות ולא השיגו פגיעות משמעותיות במצרים, סבו ספינות המצריות על עקבותיהן, ובלא שנתבררה כוונתן.
=== הקמת צבא הגנה לישראל ===
תוך כדי הקרבות פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות [[דוד בן-גוריון]], "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-[[26 במאי]] 1948. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ו[[שר הביטחון]] דוד בן-גוריון ב-[[31 במאי]] נאמר בין היתר:
{{ציטוט|תוכן=עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר... הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת.|מרכאות=כן}}
צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון 'ההגנה': [[רמטכ"ל]] 'ההגנה' וחברי מטכ"ל 'ההגנה' הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות 'ההגנה' הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של 'ההגנה' הפכו לחילות צה"ל. עוד קודם לכן (ר' למעלה) הוכרז [[גיוס חובה]] ובו גויסו גם מי שלא היו חברי ארגוני המחתרת השונים.
משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולתו, וב-[[1 ביוני]] 1948 חתם ראש [[אצ"ל]] [[מנחם בגין]] בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון ה[[לח"י]] נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל. עם זאת, בירושלים המשיכו האצ"ל והלח"י להתקיים כיחידות עצמאיות ולא כחלק מצה"ל.
[[קובץ:Adhalom bridge.jpg|ממוזער|200px|[[גשר עד הלום]], המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי]]
====מפקדי 'ההגנה' וצה"ל====
האנשים הבאים היו המפקדים הבולטים של 'ההגנה' ואחר כך צה"ל בזמן המלחמה:
בתפקיד ה[[רמטכ"ל]] שימש בתחילה [[יעקב דורי]] במשך מספר חודשים. עקב מחלה התקשה דורי לפקד אל הצבא ומי ששימש רמטכ"ל בפועל היה [[ראש אגף המבצעים]] [[יגאל ידין]].
אלוף [[צבי איילון]], סגן הרמטכ"ל. פיקד על [[חזית המרכז במלחמת העצמאות|חזית המרכז]] שפיקדה על [[המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות|הקרבות בירושלים]]. תחתיו שרתו [[יצחק רבין]], מפקד [[חטיבת הראל]], ו[[דוד שאלתיאל]] ואחריו [[משה דיין]] מפקדי [[חטיבת עציוני]].
אלוף [[יגאל אלון]], שהיה מפקד ה[[פלמ"ח]], ופיקד על רוב המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות - לדוגמה [[מבצע דני]], לכיבוש לוד ורמלה. לאחר ההפוגה הראשונה מונה למפקד [[חזית הדרום]], אשר הייתה חזית הלחימה העיקרית עד לסוף המלחמה.
אלוף [[דוד מרכוס]] (מיקי סטון) סייע להטמיע את תורת הלחימה ברמות של גדודים וחטיבות בקרב המפקדים הבכירים בצה"ל. כמו כן היה מפקד חזית ירושלים עד שנהרג.
אלוף [[משה כרמל]] היה בתחילה מפקד [[חטיבת כרמלי]] ובהמשך מפקד [[חזית הצפון במלחמת העצמאות|חזית הצפון]]. פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור [[הגליל]]. תחתיו שרתו [[משה מן]] מפקד [[חטיבת גולני במלחמת העצמאות|חטיבת גולני]] ומפקדה השני של חטיבת כרמלי [[מרדכי מקלף]]. בהמשך נוספה [[חטיבת עודד]] בפיקודו של [[אורי יפה]].
אלוף-משנה [[דן אבן]] היה בתחילה מפקד [[חטיבת אלכסנדרוני]] (חטיבה 3) שהופקדה על הגנת מרכז הארץ - כולל הגנת תל אביב, כיבוש [[יפו]] והגנה על נתניה מפני כוחות כיבוש עיראקאיים. באוגוסט 1948 הוא התמנה למפקד החזית המזרחית והועלה לדרגת אלוף אך נאלץ לעזוב בסוף אותה שנה עקב מצב בריאותו.
אלוף [[יצחק שדה]], ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון. יזם את הקמת חטיבת השריון הראשונה של צה"ל – [[חטיבה 8]] ופיקד עליה בכיבוש לוד ורמלה. בנובמבר 1948, לאחר שבעה ניסיונות כושלים לכיבוש [[משטרת עיראק סווידאן]] פיקד שדה על הניסיון השמיני והמוצלח. כוחותיו נטלו חלק במבצע אסף ובמבצע חורב.
סגן-אלוף [[נחום שריג]] פיקד על [[חטיבת הנגב]].
מפקד [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] היה האלוף [[אהרון רמז]]. קדם לו, לזמן קצר, [[ישראל עמיר]], ובימי [[שירות האוויר]], פיקד על השירות [[יהושע אשל]]. מפקד [[חיל הים הישראלי|חיל הים]] היה האלוף [[פול שולמן]] שפעל יחד עם [[גרשון זק]].
{| class="wikitable mw-collapsible mw-collapsed" align="center"
! colspan="4" | מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות
|-
! שם !! דרגה !! תפקיד !! הערות
|-
| [[יעקב דורי]] || {{ללא גלישה|רב-אלוף}} || [[רמטכ"ל]] || ראש המטה הכללי של ארגון ההגנה וצה"ל (לאחר הקמתו). במהלך המלחמה עקב מחלה התקשה לפקד על הצבא במשך מספר חודשים
|-
| [[יגאל ידין]] || אלוף || [[ראש אגף המבצעים]] || בשל מחלתו של יעקב דורי, במהלך המלחמה שימש כרמטכ"ל בפועל במשך מספר חודשים
|-
| [[צבי איילון]] || אלוף || [[סגן הרמטכ"ל]] ומפקד [[חזית המרכז במלחמת העצמאות|חזית המרכז]] ||
|-
| [[יגאל אלון]] || אלוף || מפקד ה[[פלמ"ח]] ומפקד [[חזית הדרום]] || פיקד על המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות, לאחר ההפוגה הראשונה מונה למפקד חזית הדרום
|-
| [[משה כרמל]] || אלוף || מפקד [[חזית הצפון במלחמת העצמאות|חזית הצפון]] || פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור [[הגליל]]
|-
| [[דוד מרכוס]] (מיקי סטון) || אלוף || מפקד חזית ירושלים || קצין יהודי אמריקאי בוגר [[ווסט פוינט]], ששירת ב[[צבא ארצות הברית]] ב[[אירופה]] בעת [[מלחמת העולם השנייה]] והגיע לדרגת קולונל. הגיע לארץ בראשית המלחמה כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). ב-[[28 במאי]] [[1948]] נתמנה למפקד חזית ירושלים, וב-[[11 ביוני]] 1948 נורה בשגגה על ידי זקיף ישראלי.
|-
| [[דן אבן]] || אלוף || מפקד חזית המרכז, אחראי על הגנת אזורי [[תל אביב]] ו[[נתניה]] || פיקד על כיבוש [[יפו]]
|-
| [[יוסף אבידר]] || אלוף || ראש [[אגף אפסנאות]] ||
|-
| [[איתן אבישר]] || אלוף || נשיא בית הדין הצבאי העליון || שירת כלוחם בצבא [[אוסטרו-הונגריה]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]]
|-
| [[אליהו בן חור]] || אלוף || ממפקדי [[מבצע נחשון]] וראש [[אגף ההדרכה]] || בעיצומה של המלחמה, עקב חילוקי דעות עם [[דוד בן-גוריון]], ויתר על דרגת האלוף ויצא לחזית כנהג [[זחל"ם]] בחטיבת גבעתי בדרגת טוראי
|-
| [[מרדכי גרין]] || אלוף || ראש המחלקה לתפקידי מטה || רב-סרן בצבא הבריטי, עלה ארצה ערב מלחמת העצמאות
|-
| [[משה צדוק]] || אלוף || ראש [[אגף כוח אדם]] ||
|-
| [[אהרון רמז]] ||אלוף || מפקד [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] || שירת כטייס קרב ב[[חיל האוויר הבריטי]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]
|-
| [[יוחנן רטנר]] || אלוף || ראש [[אגף התכנון]] || [[אדריכל]] במקצועו, היה נספח צה"ל ב[[מוסקבה]]
|-
| [[דוד שאלתיאל]] || אלוף || מפקד [[חטיבת עציוני]] ואזור [[ירושלים]] || הוחלף על ידי [[משה דיין]]
|-
| [[יצחק שדה]] || אלוף || ראש [[חיל השריון הישראלי|שירות המשוריינים]], מפקד [[חטיבה 8]], מפקד [[חטיבה 7]] || פיקד על המערכה של [[משמר העמק]] ועל [[מבצע יבוסי]] בחזית [[ירושלים]]
|-
| [[פול שולמן]] || אלוף || מפקד [[חיל הים הישראלי|חיל הים]] || קצין ב[[חיל הים האמריקאי]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]. עלה ארצה ב-[[1948]].
מונה בנובמבר 1948 למפקד הראשון של חיל הים. עד אז עמד בראש חיל הים [[גרשון זק]], אזרח ללא עבר צבאי אשר שימש כראש השירות הימי עוד מתקופת 'ההגנה' ותפקידו היה לארגן את החיל. פול שולמן היה הימאי הראשון שנקרא לעמוד בראש החיל כמפקדו. לאחר שירותו בחיל הים שימש כיועץ לשר הביטחון דוד בן-גוריון.
|-
| [[שלמה שמיר]] || אלוף || מפקד [[חטיבה 7]], מפקד קרבות [[לטרון]], ראש המחלקה לתפקידי מטה, מפקד [[חזית המשולש]] ||
|-
| [[עמנואל שחר]] || {{ללא גלישה|סגן-אלוף}} || מפקד [[חיל ההנדסה הישראלי|חיל ההנדסה]] || הקים את חיל ההנדסה הישראלי כאשר מיזג את שרות ההנדסה עליו פיקד עם שירות האכסון
|-
| [[שמעון אבידן]] || סגן-אלוף || מפקד [[מבצע נחשון]], מפקד [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] ||
|-
| [[אפרים בן ארצי]] || סגן-אלוף || סגן ראש [[אגף אפסנאות]], נספח צה"ל ב[[ארצות הברית]] ||
|-
| [[מיכאל בן גל]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת קרייתי]] ||
|-
| [[בן דונקלמן]] || סגן-אלוף || קצין מטה ב[[חטיבת הראל]], מפקד [[חטיבה 7]] בקרבות הגליל || פיקד על גדוד נחיתה [[קנדה|קנדי]] ב[[הפלישה לנורמנדי|פלישה לנורמנדי]]. היה ממארגני ה[[מח"ל]] בחו"ל. הגיע ארצה ב-1948.
|-
| [[משה דיין]] || סגן-אלוף || מפקד [[גדוד 87|גדוד הסיור]] של [[חטיבה 8]], מפקד [[חטיבת עציוני]] ואזור ירושלים || כמפקד הגדוד פרץ ל[[לוד]] ול[[רמלה]]. ניהל עם נציגי [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון]] מלך ירדן ועם המלך עצמו את השיחות שהביאו להסדר עם ירדן בגזרת ירושלים
|-
| [[יוסף טבנקין]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת הראל]] מתום [[ההפוגה הראשונה]] || בנו של [[יצחק טבנקין]], מנהיג [[הקיבוץ המאוחד]]
|-
| [[מולה כהן]] ||סגן-אלוף || מפקד גדוד ב[[פלמ"ח]], סגנו של יגאל אלון בחזית הצפון, מפקד [[חטיבת יפתח]] ב[[מבצע דני]] ||
|-
| [[חיים לסקוב]] || סגן-אלוף || מפקד [[קורס קצינים|קורס הקצינים]] הראשון של [[צה"ל]], מפקד [[גדוד]] ב[[חטיבה 7]], מפקד חטיבה 7 ב[[קרבות הגליל]] ||
|-
| [[משה מן]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת גולני]] || המפקד הראשון של החטיבה
|-
| [[מרדכי מקלף]] || סגן-אלוף || קצין המבצעים של [[חטיבת כרמלי]], מפקד חטיבת כרמלי || פיקד על כיבוש החלק הערבי של [[חיפה]], השתתף בקרבות הגליל המערבי וכיבוש עכו, השתתף בקרבות בעמקים הצפוניים ובשחרור [[הגליל]], עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם [[סוריה]] ו[[לבנון]] להסכמי שביתת הנשק
|-
| [[ישראל עמיר]] || סגן-אלוף || מפקד אזור [[ירושלים]], מפקד [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] ||
|-
| [[שלום עשת]] || סגן-אלוף || יועץ שר הביטחון || [[מהנדס]] במקצועו וקצין צבא מקצועי שלמד באקדמיה הצבאית של וינה, שירת כקצין בצבא האוסטרי וכסרן ב[[הבריגדה היהודית|בריגדה היהודית]] והיה בוגר בית הספר הבריטי לפיקוד ומטה, במלחמת העצמאות שימש כיועץ צבאי לשר הביטחון דוד בן-גוריון, נחשב לבר סמכא בכל הקשור לארגון הצבא ולתכנונים מבצעיים
|-
| [[יצחק רבין]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת הראל]], סגן מפקד החטיבות הראל-יפתח, קצין המבצעים של חזית הדרום || היה מפקד חטיבת הראל בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, קרבות שייך ג'ראח, קטמון, והר ציון, פיקד על שחרור [[רמת רחל]] מן הכיבוש ה[[ירדן|ירדני]] - מצרי, היה סגנו של יגאל אלון במפקדה המשותפת לחטיבות הראל ו[[חטיבת יפתח|יפתח]], לאחר מכן היה קצין המבצעים של חזית הדרום בעת שחרור ה[[נגב]], היה חבר משלחת ישראל לשיחות עם [[מצרים]] על הסכם שביתת הנשק
|-
| [[מישאל שחם]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת גולני]] ||
|-
| [[נחום שריג]] || סגן-אלוף || מפקד [[חטיבת הנגב]] || פיקד על מבצעי חזית הדרום, ביניהם [[מבצע יואב]], [[מבצע חורב]], [[מבצע לוט]] ו[[מבצע עובדה]]
|-
|}
===ההפוגה הראשונה===
[[קובץ:Jewish Quarter Refugees.jpg|שמאל|ממוזער|200px|תושבי [[הרובע היהודי במלחמת העצמאות|הרובע היהודי]] עוזבים את העיר העתיקה [[כניעת הרובע היהודי בירושלים|לאחר כניעתו]] דרך [[שער ציון]], 28 במאי 1948]]
ב-[[10 ביוני]] [[1948]] הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, ה[[רוזן]] [[פולקה ברנדוט]], להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה [[הפוגה]] בת ארבעה שבועות. הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב פסקו, אולם 'צבא ההצלה', לא ראה עצמו כפוף להחלטות האו"ם, ותפס משלטים בגליל התחתון. צה"ל אכן ניצל את ההפוגה להתעצמות ולהתארגנות, כמו גם להפקת לקחים לנוכח התנסותו לראשונה בלחימה כנגד צבאות סדירים. כפי שהתברר בהמשך, ההפוגה היטיבה עם צה"ל יותר מאשר עם הערבים.
ב-[[26 ביוני]] תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה. ב-[[30 ביוני]] [[1948]] הכוחות הבריטים השלימו את פינוי אזור חיפה.
ההפוגה נוצלה, בין היתר, לעריכת טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל ב-[[29 ביוני]] 1948.
====פרשת אלטלנה ופירוק יחידות האצ"ל====
{{ערך מורחב|אלטלנה}}
[[קובץ:Altalena off Tel-Aviv beach.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'[[אלטלנה]]' עולה בלהבות ליד חופי [[תל אביב]]]]
בעיצומה של ההפוגה, ב-[[22 ביוני]], התרחשה פרשת '[[אלטלנה]]'. באונייה 'אלטלנה', שנרכשה על ידי האצ"ל ב[[צרפת]], הייתה כמות גדולה של נשק וכן כ-900 עולים. לקראת הגעתה לחופי ישראל החל משא ומתן קדחתני בין הממשלה לבין הנהגת האצ"ל בתיווכו של [[ישראל גלילי]]. מנהיג האצ"ל, [[מנחם בגין]], ביקש להעביר 20% מהנשק ללוחמי אצ"ל שבירושלים. לעומת זאת, [[ראש ממשלת ישראל]] [[דוד בן-גוריון]] דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. האצ"ל החליט לפרוק את הנשק בחוף [[כפר ויתקין]], וזאת כדי לבצע את הפריקה הרחק מעיניהם של פקחי האו"ם. צה"ל הציג [[אולטימטום]] של 10 דקות, ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק, אך מפקדי האצ"ל סירבו וניסו לפרוץ את המצור בכוח. החלו חילופי אש בין הצדדים שבהם נהרגו שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. האצ"ל הפסיק את פריקת הנשק, והאונייה, ועליה בגין, עשתה דרכה ל[[חוף]] תל אביב, שם פרץ עימות נוסף בין צה"ל לאנשי אצ"ל שעזבו את יחידות צה"ל. בתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את הספינה והיא עלתה באש. הטיעון הרשמי של בן-גוריון לצעד זה היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בקרב על חוף תל אביב ובכניסות לעיר, שם הציב צה"ל מחסומים, נהרגו עשרה חברי אצ"ל וחייל צה"ל. בעקבות הפרשה פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל (פרט לירושלים) ופוזרו בצה"ל. כמו כן נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל (שוחררו ברובם לאחר מספר שבועות), וחלק מבכירי הארגון נעצרו עד סוף אוגוסט. מנחם בגין, שהכריז בתחילה על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, חזר בו כעבור מספר ימים וביטל את הוראתו.
===קרבות עשרת הימים===
{{ערך מורחב|קרבות עשרת הימים}}
[[קובץ:LyddaAirportCapture.png|שמאל|ממוזער|250px|חיילי צה"ל ב[[נמל התעופה לוד]], יולי 1948]]
בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא. במשך עשרה ימים, 9 עד 19 ביולי, התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי '[[קרבות עשרת הימים]]'.
[[קובץ:PikiWiki Israel 20793 The Palmach.jpg|ממוזער|250px|חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג',מבצע דני, יולי 1948]]
=====חזית הצפון=====
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מבצע דקל]], [[מבצע ברוש]], [[קרב תל עזזיאת (1948)]]}}
בצפון הארץ פתח צה"ל ב[[מבצע דקל]] לשחרור [[הגליל התחתון]] מידי 'צבא ההצלה'. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על [[אילניה|סג'רה]], אך נהדפו לאחר קרבות קשים מאד, בהם נשא בעיקר גדוד 12 של 'גולני'. צה"ל כבש את רוב שטח הגליל המערבי והגליל התחתון, כולל [[שפרעם]], [[ספוריה]] ([[ציפורי (מושב)|ציפורי]]) והעיר [[נצרת]]. לעומת זאת, [[מבצע ברוש]], בו ניסה צה"ל לכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, לא עלה יפה. צפונה משם, צה"ל השתלט על תל עזזיאת שבסמוך ל[[כפר סאלד]], אך בשורה של התקפות, עלה בידי הסורים, בסיכומו של [[קרב תל עזזיאת (1948)]], לכבוש חזרה את התל.
בסיבוב קרבות זה זכו העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו מעט את כוחות צה"ל באזור [[הגלבוע]].
=====חזית המרכז=====
[[קובץ:Ramla prisoners of war, July 12-13, 1948.png|שמאל|ממוזער|250px|לוחמים ערביים נכנעים לאחר כיבוש רמלה, יולי 1948]]
ב-[[9 ביולי]] פתח צה"ל ב[[מבצע דני]] בהתקפה רבתי בסיוע [[טנק]]ים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את הכוחות הערביים מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את [[נמל התעופה לוד]], שחרר את [[בן שמן]] מהמצור וכבש את [[לוד]] ואת [[רמלה]]. צפון מערבה משם כבש צה"ל את [[מג'דל יאבא]] ואת [[ראש העין]] מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב. ניסיון נוסף לכבוש את לטרון - נכשל. בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל המתנדבים המצריים דרומית מירושלים וכבש את [[עין כרם]]. כן הרחיב צה"ל במידה משמעותית את [[פרוזדור ירושלים]], בדרך כלל לנוכח התנגדות קלה. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה ([[מבצע קדם]]). צה"ל תקף מכיוון [[הר ציון]], אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון [[השער החדש]]. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.
[[קובץ:IDFSoldierInLyddaOrRamla.png|שמאל|ממוזער|250px|חיילים ישראלים בלוד. ברקע [[משוריין פרפר]]. יולי 1948]]
=====חזית הדרום=====
בבוקר 8 ביולי, טרם סיומה הרשמי של ההפוגה הראשונה, החל הצבא המצרי בהתקפה על [[כפר דרום]]. לאחר הפגזה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה, האחרונה בשרשרת [[הקרבות על בית דראס]], ונהדף. מרים במיוחד היו [[הקרבות על משלט עיבדיס]] שמצפון לנגבה, ואף בהם נהדפו המצרים. כן התקיף הצבא המצרי את [[קרב ג'וליס|ג'וליס]], אך נהדף גם משם. נוסף לזאת המצרים ערכו את ההתקפה החזקה ביותר באותה מלחמה על נגבה. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על [[משטרת עיראק סואידן]] נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את [[בארות יצחק]] ואת [[גלאון]] ונהדפו. צה"ל יצא להתקפות יזומות משלו, כמו [[מבצע אנ-פאר]] ו[[מבצע מוות לפולש]], כאשר באחרון אף השתלט על קטע מכביש מג'דל-[[אל-פאלוג'ה|פלוג'ה]], אך הדרך לנגב נשארה חסומה.
=====חיל האוויר=====
בחזית האווירית ערך [[חיל האוויר הישראלי]], במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג [[B-17]] ('מבצר מעופף'), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הישראלי הפציץ אף את בירות ערב [[קהיר]] ו[[דמשק]] ואת [[אל עריש]] בתגובה להפצצות [[חיל האוויר המצרי]] [[הפצצת תל אביב במלחמת העצמאות|מטרות אזרחיות בתל אביב]] ובנותיה שגרמו למאות הרוגים ופצועים.
בשלב זה של הלחימה החלה העליונות האווירית לנטות יותר ויותר לכיוון ישראל.
=====הזירה הימית=====
{{ערך מורחב|הזירה הימית במלחמת העצמאות}}
לאחר קום המדינה הובאו עולים מאירופה ומ[[מחנות המעצר בקפריסין]], ובנוסף, צורכי החימוש של צה"ל הגיעו באוניות רכש. אף אחת ממספינות הנוסעים או הרכש לא הופרעה על ידי הערבים. {{ש}}
'''[[מבצע שודד]]''' - בפעולה מתואמת של חבלה ימית בנמל [[בארי (עיר)|בארי]] באיטליה נחסם משלוח נשק לסוריה. לאחר שהנשק נמשה והועבר לספינה אחרת היא נתפסה בלב ים והנשק הועבר לצה"ל.{{ש}}
כלי השיט של חיל הים ששוקמו מתוך [[צי הצללים]] של אוניות המעפילים חמושות בנשק מינימלי שהוברח בחו"ל לא היו יריב ראוי לצי המצרי. עם זאת הצליח [[חיל הים הישראלי]] לשמור נתיבי ים פתוחים ולמנוע פגיעה בחופי המדינה. יחידות מהצי המצרי שניסו להפגיז בנהריה, בקיסריה, בתל אביב ובאשקלון הונסו. {{ש}}
אל אף החולשה הבסיסית נטל חיל הים חלק במתקפה והפגיז מן הים את נמל [[צור (לבנון)|צור]] ומטרות בחוף [[עזה]].
יחידת לוחמים של בסיס חיל הים בחיפה, השתתפה בקרבות כיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל.{{ש}}
פלוגת נחיתה מחיל הים השתתפה בלחימה הקרקעית, וספגה אבדות כבדות - למעשה אלה היו כמעט כל אבדותיו של חיל הים במלחמה - בעת ניסיון שנכשל לכיבוש הכפר [[בית עפה]], במסגרת מבצע 'מוות לפולש'.
===ההפוגה השנייה===
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מבצע שוטר]], [[מבצע אבק]], [[מבצע גי"ס]]}}
במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הביטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-[[19 ביולי]] נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה.{{הערה|{{ישראל היום|דיוויד סלע|70 שנים אחרי|572611|20 יולי 2018}}}} ב-[[26 ביולי]] הושלמה נסיגת הבריטים מארץ ישראל, עם פינוי מחנותיהם באזור רפיח. ימים מספר לאחר תחילת ההפוגה פתח צה"ל ב[[מבצע שוטר]], שמטרתו הייתה הסרת ה'פקק', שיצרו מספר כפרים ערביים מצפון ל[[זכרון יעקב]], בכביש תל אביב-חיפה ([[כביש 4]]). בנוסף, בהפוגה זו התחוללו לא מעט קרבות בין צה"ל ל'צבא ההצלה'. לאחר שנכשל בפתיחת הדרך לנגב ב[[מבצע גי"ס]], צה"ל פעל לחיזוק כוחו הצבאי ועמידותו של הנגב המנותק: ב[[מבצע אבק]] הוחלפה חטיבת 'הנגב' השחוקה בחטיבת 'יפתח' הרעננה יותר, והועברה לנגב כמות גדולה של אספקה. כן נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל, ולגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של ה[[עלייה|עולים]] שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה [[דרגות צה"ל]] שהוענקו לקציניו ולחייליו. התארגנות משמעותית אחרת, אשר התבצעה באוגוסט, הייתה הקמת דרג ה'חזית', צפון, תיכון, מרכז ודרום, בין המטכ"ל לחטיבות.
בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השנייה בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-[[1 באוגוסט]] 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ'שטח מוחזק' ומינתה את ד"ר [[דב יוסף]] למושל הצבאי של העיר. ב-[[17 בספטמבר]] 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את [[פקודת מניעת טרור]], וחיסלה את קיומם הנפרד של האצ"ל והלח"י בירושלים.
ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס ב[[פריז]]. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם, שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
=== כיבוש הנגב והגליל ===
{{עוגן|הקרבות הגדולים}}
[[קובץ:Israeli War of Independence - October Battles - Hebrew.jpg|ממוזער|300px|שמאל|קרבות אוקטובר 1948]]
[[קובץ:Zionist mortar team outside Zafzaf in October 1948.png|ממוזער|150px|צוות מרגמה ישראלי ליד כפר סאפסאף בגליל, אוקטובר 1948]]
[[קובץ:ALA-Qawuqji3rdright.jpg|ממוזער|200px|[[פאוזי קאוקג'י]] (שלישי מימין) ראש [[צבא ההצלה]] שפעל בצפון [[ארץ ישראל]]]]
====מבצע יואב====
{{ערך מורחב|מבצע יואב}}
=====מהלכים קרקעיים=====
במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-[[15 באוקטובר]] 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח ב[[מבצע יואב]], לפתיחת הדרך לנגב, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי הצומת (בימינו [[צומת גבעתי]]) ו[[משלטי חוליקאת]], ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את [[באר שבע]] (מבצע 'משה') וכפרים באזור [[בית ג'יברין|בית גוברין]]. מבצע יואב הסתיים ב-[[22 באוקטובר]] לאחר שהושגו רוב מטרותיו. בעקבות מבצע 'יואב' נותק הקשר בין המצרים שבאזור החוף לבין החטיבה המצרית המזרחית יותר, שכותרה באזור [[קריית גת]] של ימינו. המובלעת המצרית כונתה '[[כיס פלוג'ה]]'. כן נכבש טריז מצפון לעזה ותפיסתו אילצה את המצרים לפנות בהמשך את [[איסדוד]] ו[[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]] (היום [[אשקלון]]), וכתוצאת לוואי, גם את יד מרדכי וניצנים.
=====הלחימה באוויר=====
חיל האוויר הישראלי ביצע במסגרת מבצע 'יואב' שורה של גיחות הפצצה ([[מבצע אגרוף]]). בשל מחסור במפציצים ייעודיים, חיל האוויר השתמש להפצצה גם במטוסי תובלה. במסגרת המבצע הופצצו עזה, מג'דל, [[אל עריש]], [[ג'באליה]], [[בית להיה]], [[אל-פאלוג'ה]], [[עיראק אל-מנשייה]], [[בית ג'יברין|בית ג'וברין]] וג'אביה. כן יכול היה חיל האוויר לראשונה לשלוח מטוסי קרב לפטרל מעל זירת הלחימה.
=====לחימה בים=====
{{ערך מורחב|טיבוע אל-אמיר פארוק}}
ב-21 באוקטובר 1948, נחל חיל הים הצלחה משמעותית שהשפיע על מבצע 'יואב'. כאשר תקף ב[[סירת נפץ|סירות נפץ]] והטביע מול חוף [[עזה]] את ספינת הדגל של הצי המצרי, שהביאה תגבורת לחוף עזה. ופגע קשות ב[[שולת מוקשים]] שיצאה משימוש.
====מבצעי 'אל ההר' ו'יקב'====
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מבצע אל ההר]], [[מבצע יקב]]}}
בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות בגזרת ירושלים במסגרת [[מבצע ההר]] ו[[מבצע יקב]]. במהלך מבצע 'ההר', אשר ערכה [[חטיבת הראל]], הורחב השטח שבשליטה ישראלית מדרום לירושלים והורחקו הכוחות המצריים הבלתי סדירים. לעומת זאת, מבצע 'יקב', אשר ערכה [[חטיבת עציוני]], ונועד לכבוש את רכס [[בית ג'אלא]] ולפריצת הדרך לגוש עציון ול[[הר חברון]] נכשל ברובו. מסיבות מדיניות הופסקו שני מבצעים אלה עם תום מבצע 'יואב'.
====מבצע 'חירם'====
[[קובץ:Kaukji-armored-car-1948.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[משוריין]] של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דוד]]
{{ערך מורחב|מבצע חירם}}
בלילה, אור ל-22 באוקטובר, תקפו וכבשו יחידות 'צבא ההצלה' את משלט שייח' עאבד ([[קבר רב אשי]]) אשר ליד קיבוץ [[מנרה]], ובפועל ניתקו את הדרך למנרה ולישובים הסמוכים. [[מבצע יעל]], אשר נועד לכבוש חזרה את המשלט, נכשל, כמו גם מאמצי האו"ם להחזיר את המצב לקדמותו. כיוון שכך, פתח צה"ל ב-[[28 באוקטובר]] 1948 ב[[מבצע חירם]] שבו כבש את הגליל המרכזי ואת [[הגליל העליון]]: [[תרשיחא]], [[הר מירון]], [[ג'יש]] וסעסע. צה"ל המשיך בתנופה לתוך [[לבנון]] וכבש 14 כפרים ב[[רכס רמים]]. 'צבא ההצלה' חמק ברובו מתחומי ישראל ונסוג ללבנון. בתום מבצע 'חירם' תמו למעשה הקרבות בצפון.
====מהלכים נוספים====
ב-[[7 בנובמבר]] בוצע [[פירוק הפלמ"ח|פירוק מטה הפלמ"ח]], על פי הוראתו של בן-גוריון, ומכאן ואילך הוכפפו חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.
[[קובץ:Iraq Suwaydan 1.jpg|ממוזער|שמאל|300px|משטרת עיראק סווידאן תחת הפגזה ארטילרית במהלך [[משטרת עיראק סווידאן#הניסיון השמיני (מבצע שמונה)|מבצע שמונה]]]]
ב-[[8 בנובמבר]] נכבשה משטרת [[עיראק סואידן]] על ידי כוחות [[חטיבה 8]], וזאת לאחר ניסיונות רבים קודמים שלא עלו יפה. בהמשך החודש נערך [[מבצע לוט]] ובו נפתחה דרך היבשה ל[[סדום]] מכיוון הנגב. בזאת הסתיים הניתוק של [[סדום במלחמת העצמאות]], לאחר כחצי שנה, תקופה בה הקשר עמה היה אווירי בלבד.
בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין [[משה דיין]], מפקד [[חטיבת עציוני]], לבין מפקד [[הלגיון הערבי]] בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-[[1 בדצמבר]]. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי 'הסכם מפקדים' להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור [[הר הצופים]] ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.
בתחילת דצמבר ערך צה"ל את [[מבצע אסף]], ובו הרחיק את הצבא המצרי מן השטח אשר מדרום מזרח לעזה.
====מבצע 'חורב'====
[[קובץ:Israeli War of Independence - Operation Horev - Hebrew.jpg|ממוזער|מבצע חורב 1948]]
{{ערך מורחב|מבצע חורב}}
ב-[[22 בדצמבר]] פתחו כוחות צה"ל ב[[מבצע חורב]], מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו ב[[הנגב|נגב]], ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג את מטרות המבצע ברובן. במסגרת המבצע חדר טור ישראלי אל תחומי [[חצי האי סיני]] והגיע עד ל[[אל עריש]], כמהלך [[אסטרטגיה של גישה עקיפה|עוקף]] שמטרתו להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה, אשר שלחה מטוסים לסייר מעל זירת הקרבות, ושל ארצות הברית, עד שבן-גוריון הורה למפקד המבצע, [[יגאל אלון]], להחזיר את כוחות צה"ל אל הנגב. במקביל נעשה ניסיון לחסל את 'כיס פלוג'ה' ([[מבצע חיסול]]), אלא שצה"ל נכשל וספג אבדות כבדות. ניסיון לנתק את הצבא המצרי תוך הצבת טריז באזור רפיח לא מוצה בטרם פסקה הלחימה. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, ומצרים הסכימה לשיחות לצורך הסדרי שביתת נשק. עם סיום מבצע חורב ב-[[7 בינואר]] [[1949]] נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד 'כיס פלוג'ה' שנותר במצור. כן נותרה למצרים רצועה לאורך מישור החוף הדרומי, מבית חנון לרפיח ([[רצועת עזה]]). זמן קצר בטרם הפסקת האש אירעה [[תקרית האוויר הישראלית-בריטית]], בה הופלו חמישה מטוסים בריטיים אשר טסו מעל זירת הקרבות. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם הסתיימה הפעילות הצבאית.
===סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק===
{{ערך מורחב| הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות}}
לאחר [[מבצע חירם]] לשחרור הגליל, חתימת 'הסכם המפקדים' בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב'[[כיס פלוג'ה]]', כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה, כוחות ירדניים באזור [[הערבה]] וכוחות לבנון ב[[ראש הנקרה]]. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר ה[[ליטני]].
ב-[[24 בפברואר]] [[1949]] נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם מצרים]] וב-[[26 בפברואר]] יצא [[צבא מצרים]] מ'כיס פלוג'ה' וחזר לתחום מצרים.
ב-[[5 במרץ]] 1949 פתח צה"ל ב[[מבצע עובדה]], שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואום רשרש ([[אילת]]) שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר כמעט ללא קרב וללא נפגעים ישראליים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת [[מבצע יצוב]] על אזור [[עין גדי (שמורה)|עין גדי]]. ב-[[10 במרץ]] הגיעו כוחות צה"ל ל[[מפרץ אילת]]. מבצע עובדה סיים את הפעילות הקרבית במלחמת העצמאות ובסופו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:
:: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות
:: חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"
ב-[[23 במרץ]] 1949 נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם לבנון]]. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני. זאת אף על פי שתושבי 14 הכפרים הביעו נכונות להסתפח למדינת ישראל.{{מקור}}
ב-[[3 באפריל]] 1949 נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם ירדן]], לאחר שקודם לכן, במסגרת מבצע עובדה, לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ו[[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] מצפון לה. ב-[[20 במאי]] 1949 נכנסו כוחות צה"ל ל[[אום אל פאחם]] ויישובי [[ואדי ערה]], שבהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל. העיראקים, שהחזיקו בשטחים אלה, נסוגו מהם, ופינו את השומרון ללא הסכם כלשהו עם ישראל, והסכם שיסיים את מלחמת העצמאות, בין עיראק וישראל, לא נחתם מעולם.
ב-[[20 ביולי]] 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאד, נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם סוריה]], וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו ביוני 1948, והשטח הפך למפורז עד ל[[מלחמת ששת הימים]]. זאת בניגוד ל[[חמת גדר]], שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו. כך הסתיימה פורמלית מלחמת העצמאות.
במסגרת ההסכמה שקווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] בירושלים, ב[[גוש עציון]] שמדרום לירושלים, ב[[עטרות]] וב[[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] שמצפון לירושלים, ב[[בית הערבה]] שלחוף [[ים המלח]] וב[[כפר דרום]] שב[[רצועת עזה]].
בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. הסכמי שביתת הנשק לא הביאו בעקבותיהם הסכמי שלום.
[[קובץ:Napofrontview.jpg|ממוזער|150px|תותח [[נפוליונצ'יק]] 65 מ"מ. התותח הישן, שיוצר ב-1906, שימש את צה"ל במלחמת העצמאות בהיעדר תותחים טובים יותר.]]
[[קובץ:Butterfly Armored-car Gvar-Am-israel1948.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ילדי קיבוץ [[דורות]] ליד משוריין 'פרפר' של הגדוד השני, חטיבת הנגב, פלמ"ח. הילדים פונו מקיבוצם במשוריינים אלה לפני ההתקפה המצרית צפויה ב 1948]]
==אבדות בנפש==
[[קובץ:Tel aviv andarta.JPG|שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לחללי [[תל אביב]] במלחמת העצמאות, גן הבנים (בגדה הצפונית של [[נחל הירקון|הירקון]])]]
=== יהודים ===
במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו בצד היהודי כ-6,000 גברים ונשים, מתוכם כ-2,400 אזרחים, מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש.{{ביאור|החלל הצעיר ביותר שנהרג במלחמה היה [[נסים גיני]] בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני [[הרובע היהודי]]}}
=== ערבים ===
מספרים מדויקים על מספר הקורבנות בקרב הערבים אינם ידועים, וההערכות שונות במידה ניכרת זו מזו.
לפי הערכתו של [[עארף אל-עארף]], אשר נראית סבירה לנוכח הידוע על מהלך הקרבות, המספר הכולל של הקורבנות בקרב הערבים הוא כ-17,000, לפי הפירוט הבא:
* מצרים: 961 חיילים
* סוריה: 307 חיילים
* ירדן: 362 חיילים
* עיראק: 199 חיילים
* סעודיה: 68 חיילים
* [[צבא ההצלה]]: כ-500 חיילים
* מתנדבים מארצות ערב: 1,295 חיילים
* ערביי ארץ ישראל: כ-13,000
[[יהושפט הרכבי]], שהביא נתונים אלה לקורא העברי, העיר: "אין להתייחס למספריו של עארף אל-עארף כמספרים מדויקים ובדוקים אלא כמורים על סדר גודל בלבד".{{הערה|{{מערכות|יהושפט הרכבי|על אבדות הערבים ב-1948|1/107631|166, מרץ 1965}}}}
==תוצאות המלחמה==
=== שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה ===
[[קובץ:Independencewarmap.JPG|שמאל|ממוזער|250px|ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949]]
כ-20 יישובים יהודיים פונו או נכבשו על ידי הערבים במהלך המלחמה, בערך מחציתם נכבשו חזרה, וישוב אחד (משמר הירדן) הוחזר בהסכמי הפסקת האש.
'[[הקו הירוק]]' נקבע כ[[גבול]] [[הפסקת אש]] (ב[[הסכמי רודוס]]) והפך בהדרגה ל[[גבולות מדינת ישראל|גבולה של מדינת ישראל]] [[דה פקטו]]. גבולות שביתת הנשק כללו כמעט את כל השטח שהוקצה למדינה היהודית במסגרת 'החלטת החלוקה', להוציא שטח קטן בדרום [[עמק בית שאן]], וכן כללו חלק ניכר מהשטח שהוקצה למדינה הערבית בא"י במסגרת החלטת האו"ם. כן היו אזורים קטנים שנכללו הן בקו הירוק, הן בחלק היהודי על פי החלטת החלוקה, אך ישראל לא הצליחה להחיל עליהם את ריבונותה ([[חמת גדר]], [[שניר]], חופה הצפון מזרחי של הכנרת). ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי בגבולות הקו הירוק כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם קיבלו אותם כגבול הבינלאומי המוכר של ישראל.
השטחים שהוקצו במסגרת החלטת החלוקה למדינה הערבית, ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מ[[הגליל התחתון]] ומ[[הגליל המערבי]] כולל [[נהריה]] ו[[עכו]] (המשולש בין [[נצרת]] ל[[ראש הנקרה]]), כפרי '[[המשולש]]' ([[ואדי ערה]]), הערים [[יפו]], [[רמלה]] ו[[לוד]], [[פרוזדור ירושלים]] מורחב (אזור [[בית שמש]] ו[[קריית גת]]), אזור ב[[השפלה|שפלה הדרומית]] (כולל [[איסדוד]] ו[[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]]) ואזור גדול במערב וצפון [[הנגב]] הכולל את [[באר שבע]]. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 [[קמ"ר]] שהם כ-21 אחוז משטחה של [[ארץ ישראל]] [[המנדט הבריטי|המנדטורית]] (כ-27,000 קמ"ר).
לפני קבלת החלטת החלוקה, רק כ-6 אחוז משטח ארץ ישראל המנדטורית, היו קרקעות בבעלות יהודית, כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים ל[[הקרן הקיימת לישראל|קרן הקיימת לישראל]].{{הערה|מתוך דבריו של [[משה שרת]] בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים [[17 ביוני]] [[1947]], משה שרת, '''בשער באומות 1946- 1949''', הוצאת עם עובד, 1958 עמ' 84}} השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית ב[[משקעים]], תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים ל[[חקלאות]] לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של [[הנגב|הנגב הדרומי]] במדינה היהודית.
בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של [[ארץ ישראל]] [[המנדט הבריטי|המנדטורית]] (כ-27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש, לאחר שמאות אלפי עולים הגיעו לארץ ישראל בתקופה שבין ה-30 בנובמבר 1947 ועד גמר חתימת הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949. האוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ-156,000 נפש.
===ירושלים===
[[ירושלים]], שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית, נחלקה לשניים כאשר ישראל התבססה בחלקה המערבי (המודרני), היהודי ברובו טרום המלחמה וירדן כבשה את החלק המזרחי, שכלל את העיר העתיקה, [[הר הבית]] ו[[הכותל המערבי]]. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. [[הר הצופים]], על [[האוניברסיטה העברית]] ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.
===המדינה הערבית===
המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. בנוסף, תושביה הערבים של ארץ ישראל לא עשו מאמץ כלשהו להקים מדינה בחלק אשר הוקצה להם. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק ההררי של יהודה ושומרון ('הגדה המערבית') סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק הדרומי מערבי של שפלת יהודה ([[רצועת עזה]]) השתלטה [[מצרים]].
===הפליטים הערבים===
[[קובץ:Palestinian refugees.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פליטים ערבים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948]]
{{ערך מורחב|ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות}}
על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. על פי נתוני ה[[או"ם]], כ-280 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/'[[הגדה המערבית]]') וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. כ-190 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. מספרם של הפליטים שמצאו מקלט ב[[ירדן]], ב[[סוריה]] וב[[לבנון]] מוערך ב-245 אלף.{{הערה|{{מטח|חיה רגב וד"ר אביגיל אורן|בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים|10863}}}} הפליטים שנשארו ב'גדה המערבית' או הגיעו לירדן זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי [[אזרחות]], כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו חלק מן הפליטים ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנות פליטים]].
===החלטה 194===
לקראת סיום המלחמה אישרה [[העצרת הכללית של האו"ם]] את [[החלטה 194]] הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים הנמצאים במחלוקת. מתוקף החלטה זו גם הוקם [[אונר"א]] - ארגון הפועל לסייע לפליטים הפלסטינים, אך המנדט שלו לא מאפשר לו לפתור את בעייתם על ידי יישובם במקומות המצאם. קיימות מספר גישות בנוגע למעמדה של החלטה זו והמשמעויות הנגזרות ממנה.
===הפליטים היהודים===
{{הפניה לערך מורחב|פליטים יהודים ממדינות ערב}}
הפליטות היהודית לאורכה של המלחמה הקיפה את כל הארץ ואת כל סוגי היישובים והסתכמה בכ-60,000 נפש לפחות מתוך אוכלוסיה של כ-650,000 נפש. כ-25,000 בירושלים, כ-18,000 בתל אביב, כ-5,000 בחיפה, ועוד כ-11,000 באזורי הכפר. נראה שיש לראות בנתונים אלה מספרי מינימום משום שהם משקפים רק את הפליטים שהיו בטיפולן של הרשויות.{{הערה|נורית כהן-לוינובסקי, '''פליטים יהודים במלחמת העצמאות''', המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן אוניברסיטת תל אביב, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עם עובד, תשע"ד, עמוד 231}}
עם הכרזת העצמאות, הגיעו אל המדינה הצעירה רבים מ[[ניצולי השואה]] מאירופה, חלקם מ[[מחנות המעצר בקפריסין]] ו[[הפליטים היהודים ממדינות ערב|פליטים יהודים ממדינות ערב]]. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה מכ-650,000 לכ-1,300,000 תושבים.
כ-296,000 יהודים עלו ממדינות ערב, חלקם ברחו בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות ניצחון ישראל על הערבים.{{הערה|1=[[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה]], שנתון סטטיסטי לישראל, 1991 לוח 5.4 עמ' 168}} רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת [[שנות ה-50]] במהלך [[העלייה ההמונית]] ונקלטו ב[[מעברות]]. ישראל התחילה בקליטת עלייה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של [[כור היתוך]] ו[[תקופת הצנע|צנע כלכלי]].
[[קובץ:Itzhak Sade Yigal Alon.jpg|200px|ממוזער|שמאל|האלופים [[יגאל אלון]] ו[[יצחק שדה]], ממפקדי צה"ל הבכירים במלחמת העצמאות]]
[[קובץ:Independence war ribbon.jpg|שמאל|ממוזער|100px|[[אות מלחמה|אות]] מלחמת העצמאות שהעניק צה"ל לחייליו שהשתתפו במלחמה]]
==הערכה==
הערכת תוצאות מלחמת העצמאות הייתה לנושא מחלוקת בין אישים ישראליים שלקחו חלק בניהול הלחימה. ב-6 במרץ 1964 צוטט [[דוד בן-גוריון]] כאומר ש"אילו עמד [[משה דיין]] בראש [[המטה הכללי של צה"ל]] בראשית מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר".{{הערה|בעיתון "הבקר" בראיון מיוחד עם העיתונאי [[יוסף עבו עברון]]}} על דברים אלו הגיב [[יגאל ידין]], ששימש כרמטכ"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות בגלל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי, שלחלק מהכישלונות אחראי דוד בן-גוריון שהתערב בנושאים טקטיים לא לו וכי בחלק מהמקרים נקבעו הגבולות לא בגלל בעיות צבאיות אלא משיקולים מדיניים. ידין גם הביע הסתייגות מעצם העיסוק בנושא, באומרו שיש להודות לחיילים על ההצלחה במלחמה שאפשרה את קיום המדינה.{{הערה|{{דבר||חרות תובעת ועדה פרלמנטרית לקביעת האחריות להתפתחויות מלחמת השחרור|1964/03/09|00615}}}} [[יגאל אלון]] הגיב באומרו שארץ ישראל נשארה מחולקת אך ורק משום שהדרג המדיני עצר את הצבא ברגעים המכריעים כאשר היה בשיא ניצחונותיו בכל החזיתות.{{הערה|{{דבר||חרות תובעת ועדה פרלמנטרית לקביעת האחריות להתפתחויות מלחמת השחרור - המשך|1964/03/09|00615}}}} רמטכ"ל מלחמת העצמאות, יעקב דורי, הגיב לדברי בן-גוריון באומרו: "אינני שותף לדעה ... כי ניתן היה לכבוש את הארץ כולה אלמלא ההוראות המדיניות, בכוחות הדלילים שעמדו לרשותנו ובנסיבות המדיניות". בהתייחס לכישלונות צבאיים, אמר שהיו מפלות שייתכן שהיה אפשר למנוע אותן, אך יש להשאיר את בדיקת העניין להיסטוריונים.{{הערה|{{דבר||דורי:הצטערתי לקרוא הדברים שפורסמו בשם בן-גוריון|1964/03/10|00114}}}}
==בתרבות==
מספר רב של שירים עוסקים בתקופת מלחמת העצמאות. הידועים מביניהם הם [[הרעות]], [[הנה מוטלות גופותינו]] מאת [[חיים גורי]], ו[[מגש הכסף]] מאת [[נתן אלתרמן]].
שירים נוספים כוללים את [[ליל חניה]] ו[[אליפלט (שיר)|אליפלט]] מאת נתן אלתרמן, [[גשם בשדה קרב]] ו[[אלוהים מרחם]] מאת [[ יהודה עמיחי]] שיצאו לאור בספרו [[עכשיו ובימים האחרים]]. שניים מספרי [[הטור השביעי]] של נתן אלתרמן מתארים את הווי המדינה בתקופה זו - הספר הראשון עוסק בתקופה עד המלחמה, הספר השני הופיע בשנת 1954 וכלל את הטורים מימי מלחמת העצמאות ומחמש שנותיה הראשונות של המדינה.
המשורר והפזמנואי חיים חפר כתב מספר שירים נודעים על המלחמה ביניהם - [[הן אפשר]], [[היו זמנים (שיר)|היו זמנים]], היי דרומה לאילת, היי הג'יפ, דודו, קרב הראל (שיר), [[הוא לא ידע את שמה]].
[[הצ'יזבטרון]] הייתה להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשית הקמתו, והתקיימה מינואר 1948 ועד שנת 1950. הלהקה הייתה מורכבת מחבורה של שחקנים וזמרים צעירים בליווי [[אקורדיוניסט]]. היא כללה בין היתר את [[שייקה אופיר]] (אז ישעיהו גולדשטיין), [[נעמי פולני]], [[גדעון זינגר]], [[שלמה בר שביט]], [[יואל זילברג]], [[רבקה קרמר|רבקה מדניק (קרמר)]], [[אהלה הלוי]], [[זהרירה חריפאי]], [[אליקום שפירא]] ו[[שמואל רוזן]]. מפקד הלהקה וכותב רוב שיריה היה [[חיים חפר]], ובמאי הלהקה ברוב שנות פעילותה היה [[שמואל בונים]]. שירי הלהקה קובצו בספרו של חיים חפר "תחמושת קלה" משנת 1949.
ספרים על המלחמה כוללים את [[ימי צקלג]] מאת [[ס. יזהר]] שיצא לאור ב-[[1958]] וזיכה את יזהר ב[[פרס ישראל]]. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב מִשלט הקרוי בספר "נקודת גובה 244".
[[חרבת חזעה|סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה]] מאת [[ס. יזהר]] שראה אור בשנת 1949, אשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג כפרים ערביים שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות. הספר [[תש"ח]] מאת [[יורם קניוק]] יצא לאור ב-2010. הספר העניק לקניוק את הזכייה בפרס ספיר לשנת 2010. הספר עובד למחזה ולהצגה במסגרת תיאטרון חיפה בבימוי נויה לנצט. בתום המלחמה כינס [[אורי אבנרי]] את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת - 1948", אליו כונסו הרשימות שכתב כחייל בפלוגת "שועלי שמשון" לפני הקרבות ולאחריהם ולעיתים תוך כדי קרב, ופורסמו במהלך המלחמה מדי שבוע בעיתון הערב של "הארץ", "יום יום". הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. אבנרי התאכזב מכך שהספר עודד נערים להשתתף במלחמות ולכן הוציא את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. ספרים נוספים כוללים את [[אלישע (ספר)|אלישע]] מאת [[רעיה בלטמן]], יצא לאור בשנת 1989 ועוסק בסיפור חייו של אלישע בן-דוד, חייל בן 12 שנפל במלחמת העצמאות.
ו[[המטרה - תל אביב]] מאת [[רם אורן]] יצא לאור בשנת 2004 ועוסק [[הקרב על ניצנים|בקרב על קיבוץ ניצנים]] מול הצבא המצרי.
מחזות על מלחמת העצמאות כוללים את [[בערבות הנגב]] מאת [[יגאל מוסינזון]] שעלה בתיאטרון "[[הבימה]]" בפברואר [[1949]], תוך כדי המלחמה. מעצם מעמדו של התיאטרון בתקופת [[היישוב]] וראשית ימי המדינה כמעצב [[דעת קהל]] נודעה למחזה השפעה רבה בעיצוב זיכרון המלחמה בשיח האזרחי. המחזה העצים את דמות ה[[צבר (סלנג)|צבר]] ב[[תרבות ישראלית|תרבות הישראלית]] והכתיב את "היפה ההרואי" עבור החברה. המחזה [[הם יגיעו מחר]] (נקרא גם "המוקש השביעי") מאת [[נתן שחם]] עלה על במת [[התיאטרון הקאמרי]] בראשית [[1950]] והיה לאחר משלושת המחזות החשובים של [[סופרי דור תש"ח]] (יחד עם "[[הוא הלך בשדות]]" של [[משה שמיר]] ו"בערבות הנגב" ) ולאחת מאבני הפינה של ה[[תיאטרון בישראל]].{{הערה|[http://megafon-news.co.il/asys/archives/43234 נתן שחם הוא חתן פרס ישראל לספרות תשע"ב]}}{{הערה|בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2000, עמ' 243}}
סרטי עלילה על מלחמת העצמאות כוללים את: [[גבעה 24 אינה עונה]] - סרט ישראלי מ-1955, בבימויו של הבמאי הבריטי [[תורולד דיקנסון]] שהתבסס על סיפור פרי עטו של [[צבי קוליץ]]; [[הטל צל ענק]] משנת 1966, שנכתב, בוים והופק על ידי [[מלוויל שבלסון]]. הסרט מבוסס על ביוגרפיה מאת [[טד ברקמן]], המספרת על חייו של [[קולונל]] [[דוד מרכוס]];
[[יהודית (סרט)]] סרט קולנוע אמריקני משנת 1966 בבימויו של [[דניאל מאן]] אשר מבוסס על ספרו של [[לורנס דארל]]; ו[[ירושלים, ירושלים]] סרט [[בלגיה|בלגי]] מ-[[2006]] בבימויו של [[אלי שוראקי]], אשר מבוסס על הספר "ירושלים, ירושלים" מאת [[לארי קולינס]] ו[[דומיניק לאפייר]].
==הנצחה==
מוזיאונים המנציחים את המלחמה כוללים את:
* [[מוזיאון הפלמ"ח]] בתל אביב, המתעד את מורשת הפלמ"ח כולל את פעילות הארגון במלחמת העצמאות.
* [[מוזיאון ההגנה]] - ב[[שדרות רוטשילד]] בתל אביב-יפו, מציג את תולדות "ההגנה" כולל השתתפותה בקרבות המלחמה עד להקמת צה"ל. [[הארכיון לתולדות ההגנה]] הוא ארכיון מסמכים ותעודות על ארגונים צבאיים לפני קום המדינה, ובמיוחד על ארגון "ההגנה", אשר פעלו ביישוב היהודי בארץ ישראל, מאז תקופת העלייה הראשונה ומשתייך לארכיון צה"ל.
* [[מוזיאון האצ"ל בתש"ח]] על שם עמיחי פאגלין (קרוי גם: "בית גידי") מנציח את קורות האצ"ל עד השתלבות הארגון בצה"ל לאחר קום המדינה, עם דגש מיוחד על כיבוש יפו הערבית.
* [[מכון איילון]] סמוך לרחובות, במקום פועל מוזיאון המציג את מפעל הנשק הסודי שהיה במקום.
* [[גבעת הקרב (יד מרדכי)|אתר גבעת הקרב]] בקיבוץ [[יד מרדכי]], המשחזר את [[קרב יד מרדכי]], בניסיון לעצור את הצבא המצרי.
* [[המוזיאון הפתוח בנגבה]], בקיבוץ נגבה, שכולל את תיאור [[המערכה על נגבה]] ומכיל את הטנק המצרי, מגדל המים הנקוב, והאנדרטה במקום.
* [[משטרת עיראק סווידאן]] החולשת על צומת דרכים על כביש 35, סמוך לקיבוץ שדה יואב. המצודה ידועה בלחימה הקשה שנדרשה לשם כיבושה במהלך מלחמת העצמאות. לאחר כיבושהּ שונה שמה למצודת יואב על שמו של סא"ל יצחק דובנו, מפקד קיבוץ נגבה שנהרג בקרב על הקיבוץ, אשר כינויו המחתרתי בארגון הגנה היה "יואב". משמשת כמוזיאון למורשת הקרב של חטיבת גבעתי מתקופת מלחמת העצמאות.
* [[משטרת לטרון]] ששלטה על הדרך מתל אביב לירושלים. במקום נערכו [[מבצע בן נון א']] ו[[מבצע בן נון ב']], בהשתתפות כוחות מחטיבה 7 שאך זה הוקמה. קרבות אלה נחשבים לראשיתו של חיל השריון הישראלי. במקום הוקמה [[יד לשריון]] כאתר הנצחה לחללי חיל השריון במערכות ישראל.
* [[מוזיאון הרעות]], המנציח את הקרבות ואת החללים שנפלו בקרבות על [[מצודת כ"ח]] בסמוך לקריית שמונה.
[[אתר מורשת|אתרי מורשת]] הנוגעים למלחמת העצמאות כוללים את:
* [[גשר עד הלום]] על [[נחל לכיש]] החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, זוהי הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע חיל המשלוח המצרי ומכאן שמו העברי. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשר אנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני.
* [[הקסטל]] גבעה וגן לאומי בקצהו של הר מעוז, מעל כביש ירושלים תל אביב בשטחה של מבשרת ציון. המקום היה נקודת אסטרטגית במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות בשל השליטה המוחלטת של הנקודה על הכביש מהשפלה לירושלים, בו נעו השיירות לירושלים. האתר הוא אתר לאומי בניהול [[רשות הטבע והגנים]] ובשטחו יד זיכרון לחללי הקרב על הקסטל (כולל אנדרטה שעוצבה בשנת 1980 על ידי [[יצחק ימין]].
* [[פארק יצחק רבין]] נמצא באזור [[שער הגיא]]. והוא מכיל את האנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים שליד מחלף שורש.
* [[מוזיאון הרכבל]] המנציח את הרכבל שהיה חלק ממערך הלחימה וההגנה על הר ציון במלחמה, וקישר בין משני צידי גיא בן הינום בירושלים.
* [[אתר ההנצחה לשיירת יחיעם]] ממוקם דרומית לצומת כברי ומזרחית למושב נתיב השיירה. באתר מונצחים נופלי [[שיירת יחיעם]] ולוחמים נוספים שנפלו בפריצת הדרך ליחיעם.
* אתרים בעיר [[צפת]] לציון [[הקרב על צפת]] כולל כיכר ה"דוידקה", אנדרטה ב[[מצודת צפת]], הפילבוקס בעיר העתיקה של צפת, ולוח זיכרון במשטרה העירונית בצפת.
* [[מבצר יחיעם]] מכיל את תעלות הקשר ועמדות ההגנה של קיבוץ יחיעם מתקופת המלחמה.
* הבקתה ופסל [[דגל הדיו]] ב[[אום רשרש]] באילת. כיבוש אום רשרש, בסיום מבצע עובדה, היה שלב הסיום של מלחמת העצמאות.
ברחבי מדינת ישראל פזורות כמאתיים וחמישים [[אנדרטאות מלחמת העצמאות בישראל]]. ביניהן [[אנדרטת פורצי הדרך לירושלים]] מאת הפסלת [[נעמי הנריק]] שנחנכה בשנת 1967; פריצת הדרך לירושלים הונצחה באנדרטת ה"רְמָחִים" שהוקמה בדרך העולה משער הגיא וכן באנדרטת "דרך הגבורה" (סמוך ל[[כביש הגבורה]]) לציון פריצת [[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]]; [[אנדרטת מגיני הרובע היהודי במלחמת השחרור]], [[אנדרטת חטיבת הנגב]] המנציחה את פועלה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח מול הצבא המצרי ונחנכה ב 1968. אנדרטאות נודעות אחרות כוללות את שרידי המשוריינים בשער הגיא, אנדרטת מגיני נגבה (של [[נתן רפופורט]]), אנדרטת חטיבת יפתח בנגב, ואנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בנתניה, ככר המגינים בבת ים, [[משמר הירדן במלחמת העצמאות|האנדרטה במשמר הירדן]], הטנק הסורי ב[[דגניה א']] לזכר [[קרב עמק הירדן]] ועוד.
==ראו גם==
* [[הנכבה]]
* [[אנדרטאות מלחמת העצמאות בישראל]]
*[[מנחת עמק המצלבה]]
==לקריאה נוספת==
===מקורות ראשוניים===
* [[המחלקה להיסטוריה (צה"ל)]], מלחמות צה"ל, [https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A6%D7%94%D7%9C/%D7%93%D7%A4%D7%99-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA/ מלחמת העצמאות - הסקירה המלאה], אתר צה"ל
* [[דוד בן-גוריון]], '''יומן המלחמה: מלחמת העצמאות''', תל אביב: [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1982.
* גדליה יוגב (עורך), '''תעודות מדיניות ודיפלומטיות''', כרך I (כרך מקדים): '''דצמבר 1947 – מאי 1948''', ירושלים: [[גנזך המדינה]], תש"ם.
* {{מערכות|[[משה כרמל]]|לידתה וצמיחתה של חזית הצפון|3/109113|279-280, יוני 1981, עמ' 23-29}}
* יהושע פרוינדליך (עורך), '''תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל''', כרך 1: '''14 במאי – 30 בספטמבר 1948''', ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"א.
* יהושע פרוינדליך (עורך), '''תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל''', כרך 2: '''אוקטובר 1948 – אפריל 1949''', ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ד.
* ימימה רוזנטל (עורכת), '''תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל''', כרך 3: '''שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949''', ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ג.
* [[משה שרת]], '''בשער האומות 1946–1949''', הוצאת [[עם עובד]], תל אביב, 1958.
===הדרכה===
* [[יהודה ואלך]], '''מדריך כרטא למלחמת העצמאות - מבצעים - אתרי קרבות - אתרי הנצחה''', ירושלים: [[הוצאת כרטא]], 2005.
* [[זאב וילנאי]], '''המערכה לשחרור ישראל''', ירושלים: הוצאת [[הקרן הקיימת לישראל]], 1949.
* מטכ"ל, ענף היסטוריה, '''תולדות מלחמת הקוממיות''', תל אביב: הוצאת [[מערכות]], 1959.
* '''קרבות תש"ח''', תל אביב: הוצאת מערכות ו[[צבא הגנה לישראל]].
* [[אפרים תלמי]], '''מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות''', תל אביב : [[הוצאת דבר]], 1964; 1980.
===מחקרים===
====כללי והצד היהודי====
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[מאיר אביזוהר]]|שלושת שעוני החול בהיערכות למלחמת העצמאות|1|avizohar|כרך 1, (1991) עמ' 60-41}}
* {{קתדרה|[[אלחנן אורן]]|מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות|54.9|54, דצמבר 1989, עמ' 182-174}}
* עמיצור אילן, '''אמברגו, עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח''', תל אביב: [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1995.{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים בתקומת ישראל|אבי קובר|צבא בלא כבודתו ואפסנייתו אבד|8|32|כרך 8, (1998) עמ' 659-650}}}}
* [[ישראל בר]], [http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/2/105492.pdf פרקים למהלכים אופרטיביים במלחמת השחרור] בשבילי מחשבה צבאית, חוברת ס"ב-ס"ג, מערכות יולי 1950, [http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114285.pdf ובאתר צה"ל], כולל הקדמה של עורכי [[מערכות]], 2018
* {{כתב העת ישראל|[[מרדכי בר-און]]|אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח|4|baron|{{כ}}4, 2003, עמ' 35-7}}
* [[מרדכי בר-און]], '''אל מול פני המלחמה החזקה: סוגיות בחקר תולדות מלחמת העצמאות''', רעות: אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2015.
* {{קתדרה|[[מוטי גולני]]|הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947-מאי 1948)|54.5|54, דצמבר 1989, עמ' 172-156}}
* ארנון גולן, פליטים יהודיים במלחמת העצמאות, '''[[יהדות זמננו]]''' 8, תשנ"ג, עמ' 217–242.
* {{קתדרה|[[יואב גלבר]]|מגעים דיפלומטיים טרם התנגשות צבאית – המשא-ומתן בין הסוכנות היהודית למצרים וירדן (1948-1946)|35.7|35, אפריל 1985, עמ' 162-125}}
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[יואב גלבר]]|המודיעין והערכתו ערב מלחמת העצמאות|1|gelber|כרך 1, (1991) עמ' 102-61}}
* {{הציונות|יצחק גרינברג|מימון מלחמת העצמאות|יג/3|י"ג, 1988, עמ' 25-9}}.
* בני גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. [[המכון ליהדות זמננו]], [[האוניברסיטה העברית]], ירושלים, 2009.
* בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, [[עלי זית וחרב]], קובץ י', עורך: [[ניר מן]], הוצאת 'כרמל' והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, תש"ע (2010), עמ' 237 - 250.
* בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, הוצאת 'כרמל' והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, תשע"ד (2014), עמ' 303 - 342.
* [[יהודה ואלך]] (עורך), '''היינו כחולמים: קובץ מחקרים על מלחמת הקוממיות''', [[הוצאת מסדה]], 1985.{{הערה|1=ביקורת: [[אברהם סלע]], עימות של הערכות מוטעות, '''[[זמנים (כתב עת)|זמנים]]''' 24, 1987, עמ' 113-110.}}
* {{עיונים בתקומת ישראל|דוד טל|מי בלם את המצרים במלחמת 1948?|10|4|כרך 10, (2000) עמ' 121-102}}
* דוד טל, האם ישראל ניצחה במלחמת 1948, ואם לא, מדוע כן?, '''[[זמנים]]''', 80, 2002, עמ' 42–54.
* {{עיונים בתקומת ישראל|דוד טל|מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון|13|6|כרך 13, (2003) עמ' 138-115}}
* {{כתב העת ישראל|דוד טל|מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות|4|tal|{{כ}}4, 2003, עמ' 81-61}}
* מרדכי כהן, 'טדי איתן, גדוד 75 ו[[הקומנדו הצרפתי]]', בתוך: '''יהודים וערבים במאבק על ארץ ישראל, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, מחקרים ותעודות''', [[עלי זית וחרב]], כרך ו', עורכת: אסנת שירן, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש [[ישראל גלילי]] ומשרד הביטחון, 2006.
* עמיחי לוי, [[אליעזר ויצטום]], מישל גרנק, [[משה קוטלר]], תגובות-הקרב במלחמות ישראל 1948–1973 – חלק א': רקע כללי והיסטורי, מתודולוגיה וסקירת ספרות והתקופה, חלק ב': מלחמת השחרור, 1948, '''שיחות''' 4, (1), 1989, עמ' 60–70.
* [[נתנאל לורך]], '''קורות מלחמת העצמאות''', הוצאת [[מסדה (הוצאת ספרים)|מסדה]], 1958.
* {{קתדרה|תומס ש' מאיר|לשאלת המגעים החשאיים בין מנהיגים מצריים ושליחים ציוניים בשנות הארבעים|37.9(2)|37, ספטמבר 1985, עמ' 198-189}}
* {{כתב העת ישראל|[[משה נאור]]|חזית העורף וההתגייסות במלחמת העצמאות|4|naor|{{כ}}4, 2003, עמ' 59-37}}
* שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", '''ההגנה: מחברות מחקר''', גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312
*{{קתדרה|[[אברהם סלע]]|יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק ראשון)|57.3|57, ספטמבר 1990, עמ' 162-120}}; {{קתדרה|הנ"ל|יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק שני)|58.12|58, דצמבר 1990, עמ' 193-172}}
* {{קתדרה|מעוז עזריהו|בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל אביב – מחקר בעיצוב הזיכרון הישראלי|68.7|68, יוני 1993, עמ' 125-98}}
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[מאיר פעיל]]|המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות|5|meirp|כרך 5, (1995) עמ' 64-37}}
* [[אלון קדיש]] (עורך), '''מלחמת העצמאות: תש"ח-תש"ט – דיון מחודש''', תל אביב : [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 2004 (שני כרכים).
* לילי רתוק, נשים במלחמת העצמאות: מיתוס וזיכרון, בתוך: [[דן לאור]] (עורך), '''סדן: מחקרים בספרות עברית''', 5, 2002, עמ' 287–303
====החלטת החלוקה====
* [[רות גביזון]] (עורכת), [http://www.metzilah.org.il/webfiles/fck/file/novemberfinal.pdf '''שישים שנה להחלטת כ״ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים'''], באתר [[מציל"ה]]
====הצד הערבי====
* לימור אבוניל, '''צבא ההצלה של אלקאוקג'י''', עבודת מוסמך, [[אוניברסיטת בר-אילן]], 2005.
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[אלחנן אורן]]|על 'פלישת צבאות ערב' בעיני המודיעין|4|angle|כרך 4, (1994) עמ' 608-605}}
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[יואב גלבר]]|פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948|3|gelber|כרך 3, (1993) עמ' 74-23}}
* [[יואב גלבר]], '''קוממיות ונכבה''', הוצאת [[כנרת, זמורה ביתן, דביר|דביר]], 2004.
* רונן יצחק, '''שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948''', ירושלים: [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]] ותל אביב :ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2006.
* [[בני מוריס]], '''[[לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949]]''', (תרגום מאנגלית: [[ארנון מגן]]), תל אביב : הוצאת [[עם עובד]], תשנ"א 1991.
* [[בני מוריס]], '''1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה'''. תל אביב : [[הוצאת עם עובד]] וספריית ספיר, 2010
* {{קתדרה|[[יוסף נבו (היסטוריון)|יוסף נבו]]|על המקורות הערבים לחקר מלחמת העצמאות|1.9|1, אלול תשל"ו, עמ' 101-98}}
====החברה האזרחית בתקופת המלחמה====
* [[מרדכי בר-און]], מאיר חזן (עורכים), '''עם במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות''', ירושלים : הוצאת [[יד יצחק בן צבי]], 2007.{{הערה|1=ביקורת: [[מוטי גולני]], עם במלחמה, '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' 73 (4), 2008, עמ' 534-530.}}
* {{הציונות|[[נורית גרץ]]|מלחמת השיחרור: מאבק בין דגמים בתרבות הישראלית|יד/3|י"ד, 1989, עמ' 50-9}}.
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[חנן חבר]]|שירה ורפורטז'ה במלחמת העצמאות|2|hanan|(1992) עמ' 448-427}}
* נורית כהן-לוינובסקי, '''פליטים יהודים במלחמת העצמאות''', [[הוצאת עם עובד]] ואוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, 2014.
====ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות====
* {{קתדרה|[[יוסי בן ארצי]]|על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות|65.1|65, ספטמבר 1992, עמ' 167-159}}.
* [[מרדכי בר-און]], מבט שני לאחור: רוויזיה בהיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה, '''[[יהדות זמננו (כתב עת)|יהדות זמננו]]''' 6 ,תש"ן, עמ' 89–116.
* {{קתדרה|[[נתנאל לורך]], [[גרשון ריבלין]], [[מאיר פעיל]], [[אלעזר גלילי]], [[יוסף טבנקין]] ואחרים|דיון: בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות|1.11|1, אלול תשל"ו, עמ' 97-61}}.
====סרטים====
* [[מרטין גילברט]], [http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=41354 לידתה של ישראל: סרט מרתק עם צילומים נדירים מקום המדינה] ערוץ ההיסטוריה, 1998.
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:1948 Arab-Israeli War|שם ויקישיתוף=מלחמת העצמאות|ויקיציטוט=קוממיות ונכבה|ויקיציטוט 2= בחזית העורף}}
* [http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/mil_atz.htm מלחמת העצמאות] באתר [[הכנסת]]
* [http://www.mako.co.il/pzm-israel-wars/1948-war מלחמת העצמאות], באתר [http://www.mako.co.il/pzm פז"ם] מבית [http://www.mako.co.il mako]
* [http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?item=2375 מאמרים שונים] בנושא מלחמת העצמאות באתר מטח
* [http://www.gvura.org/?l=he&c=1004 רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת העצמאות], באתר הגבורה
* [http://www.archives.mod.gov.il/pages/Exhibitions/ExhibitionDesc.asp?AR=1&CG=&ID=2 תערוכת עצמאות - ההתחלות באתר ארכיון צה"ל]
* הרקע להקמת מדינת ישראל ולהתערבות הצבאית מצד מדינות ערב: [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11075 חלק א'], [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11334 חלק ב'], [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11333 חלק ג'], באתר מטח
* {{הארץ|מאיר זמיר|חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948|1.2430318|12.09.2014}}
* [http://www.egged.co.il/main.asp?lngCategoryID=2614 "באב אל ואד בדרך אל העיר"] על ההשתפות של [[אגד]] בפריצה ל[[ירושלים]]
* {{מטח|[[מאיר פעיל]]|מלחמות ישראל : מלחמת העצמאות|1509}}
* {{מערכות|[[יוחנן רטנר]]|עיקרי הביצור של נקודות ישוביות|1/112631|2, נובמבר 1939}}
* {{קשר|מאיר חזן|עתונות לוחמת: השתקפות מלחמת העצמאות בעתוני הילדים|32-heb/13|סתיו 2002, עמ' 114–125.}}
* [[בנו רותנברג]], [http://www.archives.gov.il/exhibition/היפים-והאמיצים/ היפים והאמיצים], תערוכת צילומים המציגה את הפנים היפות של האנשים הצעירים שנשאו בעול המלחמה. [[גנזך המדינה]]
* [[אורי אבנרי]] | [http://www.haaretz.co.il/.premium-1.3849858 זה מה שבאמת קרה בתש"ח] | [http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3870514 מי התחיל את מלחמת תש"ח ומתי] | באתר [[הארץ]], 13 ו-19 בפברואר 2017
*[[הלל כהן]], [https://hazmanhazeh.org.il/1948-war/ שתי המלחמות של 48׳], מגזין הזמן הזה, אוגוסט 2018
*[http://beta.nli.org.il/he/topic/independence-war מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד], באתר [[הספרייה הלאומית]]
* {{קטעים בהיסטוריה|פרק 304: מלחמת העצמאות (היסטוריה לילדים)|2019/04/14|פרק-304-מלחמת-העצמאות-היסטוריה-לילדים}}
* יזהר באר, [http://parotk.com/29-עצמאות-2018-העובדות-מאחורי-מיתוס-מעטים-מ/ פרק 29. עצמאות 2018 - העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב-1948], "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים", אפריל 2018
* יזהר באר, [https://www.haaretz.co.il/blogs/israelimyths/BLOG-1.7215722 הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור], באתר "[[הארץ]]", 8 במאי 2019
* [http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/2/109432.pdf גיליון 304] של [[מערכות (כתב עת)|כתב העת מערכות]], יוני 1986, גיליון מיוחד למלחמת העצמאות
;מפות
* {{מטח||הדרכים לירושלים במלחמת העצמאות (מפה)|20664}}
* {{מטח||מצב המלחמה, מרס 1948 (מפה)|20663}}
* {{מטח||מלחמת העצמאות (מפה)|20665}}
* {{מטח||מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר - 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה)|20667}}
==ביאורים==
{{ביאורים}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{ש}}{{מלחמות ישראל}}
{{היסטוריה של מדינת ישראל}}
{{ציונות}}
[[קטגוריה:מלחמת העצמאות|*]]
[[קטגוריה:מלחמות ישראל]]
| |||