הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה – הבדלי גרסאות

ב־[[23 באוקטובר|23]]-[[15 באוקטובר]] [[1998]] התקיימה [[הסכם ואי|ועידת ואי פלנטיישן]] בהשתתפות ישראל, הפלסטינים וארצות הברית (בטקס החתימה נכח גם [[חוסיין מלך ירדן|המלך חוסיין]]). ועידה זו היוותה את קו פרשת המים מבחינת ממשלת נתניהו: לאחר הסכם חברון בינואר [[1997]] סירב נתניהו להמשיך בתהליך השלום תוך שהוא מאשים את הפלסטינים בהפרות רבות של [[הסכמי אוסלו]]. נתניהו עשה כל מאמץ לדחות את הלחצים של ארצות הברית להמשיך בתהליך, אולם לבסוף נאלץ לנסוע לוועידה בשל לחץ עז של [[נשיא ארצות הברית]] [[ביל קלינטון]] אשר היה בשיאה של [[פרשת מוניקה לווינסקי]].

 

 

חתימת הסכם ואי הייתה נקודת השיא האחרונה בתמיכה בממשלת נתניהו, חרף ההתנגדות הקשה מימין. מצבו של נתניהו בסקרים השתפר מאוד ואילו בכנסת הבטיחה מפלגת העבודה רשת ביטחון לממשלה כל עוד ההסכם מקוים.

ההחלטה שהתקבלה בנובמבר [[1997]] להחזיר את הזכות לבחור את מועמדי התנועה לכנסת למרכז המפלגה, לא חלה על מועמדות התנועה לראשות הממשלה. בניגוד למצב הרגיל שבו ראש ממשלה מכהן מאושר ללא התמודדות אמיתית, הרי בבחירות שנערכו ב־[[25 בינואר]] [[1999]] התמודד נתניהו מול [[משה ארנס]] שהצליח לזכות ב־20% מקולות המתפקדים, דבר שהדגיש את מעמדו הרעוע של נתניהו בתוך מפלגתו.

 

[[קובץ:הממשלה העשרים ושמונה.png|ממוזער|339x339px]]