המהפכה החוקתית – הבדלי גרסאות

'''המהפכה החוקתית''' ב[[ישראל]] היא תהליך של הרחבת ה[[ביקורת שיפוטית|ביקורת השיפוטית]] על [[החקיקה בישראל|חוקי]] [[הכנסת]], בעקבות חקיקתם, בשנת [[1992]], של שני [[חוק יסוד|חוקי יסוד]] העוסקים ב[[זכויות האדם]]: [[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]] ו[[חוק יסוד: חופש העיסוק]]. ה[[שופט]] [[אהרן ברק]], בעת שכיהן כשופט [[בית המשפט העליון]] ואחר כך כנשיאוכ[[נשיא בית המשפט העליון]], התייחס אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה ל[[חוקה]], שעל-פיו ניתנה ל[[בתי המשפט בישראל|בתי המשפט]] הסמכות להכריז על בטלותו של [[חוק]] העומד בסתירה אליהם. עם חקיקת חוקי יסוד אלה ופרשנותםו[[פרשנות (משפט)|פרשנותם]] באופן זה על ידי בית המשפט, חל שינוי מהותי בצורת השלטוןה[[שלטון]] במדינה ובמעמדן של [[זכויות האדם בישראל]], יחד עם עליית כוחו של [[בית המשפט העליון]] (בפרט בשבתו כ[[בג"ץ]]) לעומת [[הכנסת]] ו[[ממשלת ישראל|הממשלה]].

ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס ל[[אסכולה]] אותה הוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הדוגלת ב[[אקטיביזם שיפוטי]]. נבחרי ציבור רבים וכן [[משפטן|משפטנים]] (ביניהם [[נשיא בית המשפט העליון]] [[משה לנדוי]], המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט [[מנחם אלון]] והפרופ' [[רות גביזון]]) חולקים על גישה זו, ולשיטתם, לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלו על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".