ויליאם וורדסוורת' – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון נוסח
הוספת עוד שמות שירים מפורסמים שב-"בלדות ליריות".
שורה 56:
<small>יש להתייחס לרוב השירים הבאים כניסיונות. הם נכתבו בעיקר על מנת לוודא עד כמה שפת השיחה של המעמדות הבינוני והנמוך של החברה מתאימה לתכלית עונג שירי. קוראים המורגלים בצעקנות ובצירופי המלים הריקנים של כותבים מודרניים רבים, עלולים להיאבק ברגשות של מוזרות וגלמוניות: יבקשו שירה, ויאלצו לשאול לפי אלו כללי נימוס הניסיונות הללו ראויים לשמה. רצוי שקוראים כאלה, למענם, לא יתנו למלה שירה, מלה שמשמעותה שנויה במחלוקת, לעמוד בדרך לשביעות רצונם; אלא שבמהלך עיונם בספר ישאלו את עצמם אם הוא כולל תיאור טבעי של רגשות אנושיים, צביונות אנושיים, והתרחשויות אנושיות; ואם התשובה חיובית בהתאם למשאלות המחבר, אזי יסכימו להיות שבעי-רצון למרות האויב הנורא ביותר של הנאותינו, כללי החלטה מבוססים מראש. קוראים, ששיפוטם נעלה יותר, עשויים להסתייג מהסגנון של רבות מהיצירות; יש להניח ששורות ופסוקים רבים לא יהיו בדיוק לפי טעמם. אולי ייראה להם, שעל מנת להימנע מהחסרון השכיח של זמנו, המחבר לפעמים ירד נמוך מדי, עד שרבים מביטוייו מוכרים מדי וחסרי הדר. מסתבר שככל שהקורא בקיא יותר בכותבינו הבכירים, ובאלו אשר בזמנים המודרניים הצליחו ביותר לצייר רגשות והתנהגויות, כן תהיינה לו פחות תלונות מהסוג הזה.</small>
 
הספר "בלדות ליריות" נפתח בבלדה המפורסמת "שירת יורד הים הישיש" מאת קולרידג' וכלל עוד שלשה שירים פרי עטו ובהם האידיליה "הזמיר", ונחתם בשיר "שורות שנכתבו במרחק כמה מילים מעל מנזר טינטרן" מאת וורדסוורת'. כמה מהשירים הנודעים ביותר של וורדסוורת' כלולים בספר: סימון לי, אנחנו שבעה, שורות נכתבו בראשית האביב, הקוץ, הילד האידיוט, מחאה ותשובה, שולחנות הפוכים, ועוד. במהדורה של 1800, מה שהתחיל כניסיונות היה לדרך שירית. השירים שחיבר קולדרידג' סומנו, על מנת שלא יבלבלו ביניהם. וורדסוורת' הרחיב את הספר וצירף חלק שני המורכב משיריו החדשים, ובהם: האחים, היא התגוררה בדרכים לא כבושות, לוסי גריי, רות, שני בקרים באפריל, המעיין - שיחה, ליקוט אגוזים, הקבצן הזקן מקמברלנד, מייקל, ועוד. וורדסוורת' צירף גם מבוא נרחב בו הסביר את דרכו השירית.
 
למרות שבתחילת דרכו "בלדות ליריות" משך את תשומת לבם של מעט מאד מבקרים, בהמשך היה לאבן-דרך חשובה בתולדות השירה האנגלית. ויליאם האזליט, אולי המבקר האנגלי המשפיע ביותר בתקופה הרומנטית, כשקרא לראשונה את השירים מצא בהם קצת נגיעות של אמת וטבע והשאר מובן מאליו, אולם התחושה של סגנון חדש ורוח חדש כבשה אותו, עד שהרגיש השפעה דומה לזו של אדמה רעננה, של משב-רוח המבשר את בוא האביב.