גבריאלה ד'אנונציו – הבדלי גרסאות

גבריאלה ד'אנונציו נולד בפסקרהב[[פסקרה]] כבנו של בעל אחוזות עשיר. כבר בגיל צעיר ניכר כשרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. בשנת [[1881]] התקבל לאוניברסיטה ב[[רומא]]. ספרו הראשון בפרוזה, "'''ילד התענוגות'''", פורסם ב-[[1889]], והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית פורייהמשגשגת ופורייה במיוחד.

על אף תבוסותיה המרובות של איטליה בשדה הקרב, המלחמה חידדה את השקפותיו הלאומיותה[[לאומיות]] והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח [[אירופה|אירופי]] מן המעלה הראשונה.

לאחר שנמסרה העיר [[פיומה]] (כיום [[רייקה]] בשב[[קרואטיה]]) ל[[יוגוסלביה]] ב[[ועידת השלום בפריז (1919)|וועידת פריז]] ב-[[12 בספטמבר]] [[1919]], הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי (של חיילי [[ארצות הברית]], [[בריטניה]] ו[[צרפת]]). הם תכננו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך ה[[ממשל]] האיטלקי סירב לשתף פעולה עם התוכנית, מחשש לתסבוכת בינלאומית.

איטליה הטילה מצור על הלאומנים המתבצרים בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר היא [[מדינה]] עצמאית ("הממלכה האיטלקית של קרנארו") ולה [[חוקה]], אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה [[איטליה הפשיסטית|הפשיסטית]] שתאמץ איטליה עצמה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצכ[[מנהיגות|דוצ'ה]]. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה ל[[חבר הלאומים]] ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקניםב[[חבל הבלקן|בלקנים]] (איטלקים וסלבים), אך ללא הצלחה. למשך חמשה עשר חודשים הפכה פיומה אבן שואבת למהפכנים, לאומנים, אנרכיסטים, אמנים, נוודים ושאר הרפתקנים. לפי אחת השמועות, [[לנין]] שלח לד'אנונציו חבילת [[קוויאר]] ואמר שהוא המהפכן האמיתי היחיד באירופה. ד'אנונציו התעלם מ[[הסכם רפאלו (1920)|חוזה רפאלו]] והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שהופגזה פיומה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר [[1920]].

לאחר פרשת פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף [[אגם גרדה]] ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה וב[[תעמולה]] פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על [[בניטו מוסוליני]] לא היה מעולם בעל תפקיד במדינה הפשיסטית. הוא זלזל במוסוליני ובהיטלרוב[[אדולף היטלר|היטלר]] וראה בהם חקיינים שלו, אך בסופו של דבר ראה באור חיובי את השלטון הפשיסטי בארצו.

בשנת [[1924]] קיבל את התואר "נסיך מונטה נבוסו" ובשנת [[1937]] הוכרז כנשיא [[האקדמיה האיטלקית המלכותית]]. הוא מת משבץמ[[שבץ מוחי]] ב-[[1 במרץ]] [[1938]], וזכה ל[[הלוויה ממלכתית]] בה השתתף אף מוסוליני.