הבדלים בין גרסאות בדף "משה טייטלבוים"

הסרת קישור פנימי לערך שלא הובהרה חשיבותו
(הסרת קישור פנימי לערך שלא הובהרה חשיבותו)
בימי [[השואה]] בחודש אייר [[תש"ד]] ([[אפריל]] [[1944]]) נלכדו כל יהודי העיר והרב ומשפחתו עמם, ושוגרו למחנה ההשמדה [[אושוויץ]]. הם הגיעו לשם ביום השני של [[חגי ישראל ומועדיו|חג]] ה[[שבועות]] ובו ביום נרצחו אשתו ושלושת ילדיה. הוא עצמו נשלח למחנה עבודה במחנה [[טרגליץ]], לעבודה במפעל לזיקוק [[בנזין]]. קרוב לשנה הועסק שם בעבודת פרך בתנאים קשים. כאשר כוחות [[ארצות הברית]] הפציצו את המחנה, כדי לשבש את אספקת הדלק לגרמנים, ביקשו הגרמנים לחסל את שרידי האסירים והעלום על רכבת ל[[טרזינשטט]], שהופצצה בידי מטוסים אמריקנים. רבים מהאסירים נהרגו והאחרים המשיכו רגלית מהלך מספר ימים עד טרזינשטט. המחנה שוחרר באייר [[תש"ה]] (אפריל [[1945]]) בידי הצבא האדום. כן היה במחנה [[בוכנוואלד]].{{הערה|{{בחדרי חרדים|יענקי פרבר|בין 13 מיליון הממצאים: המסמך של הרבי|1000622|23 במאי 2019}}}}
 
לאחר המלחמה שב ל[[סיגט]] וניסה לארגן מחדש חיי דת בקרב [[שארית הפליטה]]. במהלך התקופה בה שהה בסיגט נישא בשנית לבתו של רבי [[אהרן טייטלבוים (וואלווא) |אהרן טייטלבוים]] מ[[חסידות סיגט#ענפים נוספים בשושלת|וואלווא]]. הוא חשש מהשלטון הקומוניסטי החדש והיגר לארצות הברית. שם נפגש עם דודו רבי יואל, שניצל אף הוא מהמלחמה. התיישב ב[[בורו פארק]], בה הקים בית כנסת "עצי חיים סיגוט" על שם אביו.
 
אחר פטירתו של רבי יואל בשנת תשל״ט, 1979, הוא נותר כמועמד הסביר ביותר לרשת את דודו הערירי ששלוש בנותיו מתו בחייו. עם זאת, נחשב כמנהיג פסיבי בניגוד לאופיו הסוער של רבי יואל, וכמו כן לא היה קנאי כל כך ונטה לסגנון הנהגה ריכוזי יותר, כשל אדמו"רים מחצרות אחרות. הרבנית האלמנה [[אלטא פייגא טייטלבוים]] התנגדה לירושה ונפתח סכסוך ממושך, כשגורמים בממסד הוותיק ומעט מהחסידים מתרכזים סביבה תחת הכינוי "בני יואל". לבסוף התקבל על ידי עיקר הממסד הגבאי והרוב הגדול של החצר, והתמנה לאדמו"ר ביום השנה למות דודו. התנגשויות אלימות עם ה"בני יואל" הוסיפו להתחולל לאורך כל תקופת כהונתו, אם כי הם לא התפלגו רשמית.