עקדת יצחק – הבדלי גרסאות

כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הניסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו, הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הניסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת.

יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מניסיון העקדה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.

 

ה[[פילוסוף]] ה[[דנים|דני]] [[סרן קירקגור]], בספרו [[חיל ורעדה]]{{הערה|קירקגור, '''[[חיל ורעדה]]''', פרקים: "נאום הלל לאברהם" ו"לעצם הבעיתיות".}} מבקש לנתח את מושג האמונה מתוך דמותו של אברהם. הוא מתחיל בהנחת היסוד שאברהם הוא '''אביר האמונה'''. על ידי ניתוח מעשה העקדה הוא מבין שהמאמין הוא זה שמצליח לעשות את התנועה הכפולה: מחד לוותר על העולם, לבטל את רצונו מול רצון האל, ויחד עם זאת לחיות בתוך הסופי ולהאמין ב[[אבסורד]]. כלומר, לעקוד את בנו, מתוך אהבה ובלי שמץ של היסוס, ובו בעת להאמין שיצחק יחיה. קירקגור מדמה את אברהם לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, ולנחות חזרה מטה אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. המעשה של אברהם, על פי קירקגור, הוא כפירה באתי, בניגוד למי שמקריב את חייו לטובת הכלל, והוא גיבור טרגי, אברהם מקריב את בנו ולא את עצמו, ובלי שיינתן לו שום נימוק לכך. ככה קירקגור מעמיד את היחס שלו עם אלוהים מעל לאתי, מעל ל"כללי" [[היגל|שהיגל]] העמיד כחשוב ביותר מבחינה אתית. בספר מתת מוות [[דרידה]] טוען שהפרדוקס הזה שבו בוגדים בחובה האתית מתוך חובה אישית הוא לא רק נחלתו של אברהם אבינו, אלא הוא המאפיין של חי היום יום שלנו, ככה על פי דרידה, במידת מה כולנו עוקדים את בנינו מעצם זה שאנחנו מעדיפים כל הזמן את עצמנו על פני הכללי המופשט.