הזכות לרמת חיים נאותה – הבדלי גרסאות

{{ציטוט|אנגלית=|תוכן="האדם הוא יותר מאשר אגד של זכויות, הוא גם אגד של צרכים, נטיות ושאיפות. לפיכך אין לומר כי תפקיד השלטון הוא לכבד את זכויות האדם. נקודה. אכן זהו תפקיד ראשון במעלה אך זהו רק אחד התפקידים. יש לומר גם, בנשימה אחת, שתפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם. כל אדם. ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי, צדק לכל. אסור שזכויות האדם ישרתו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע. כדי שיוכל ליהנות למעשה ולא רק להלכה מזכויות האדם"|מקור=}}

 

 

בפועל בפסיקה זו הוכרו רק חלק מאספקטים של הזכות, ואספקטים אחרים הושמטו, כגון ביגוד ושירותים סוציאלים. גם התחומים שנכללו בפסיקה כגון דיור וביטחון כלכלי, הוכרו ברמה בסיסית של "מודל המחסור קיומי". עקב כך, בשנים לאחר מכן, עם החלשותה של מדיניות הרווחה בישראל, נטה בג"ץ על פי רוב לפסול עתירות בנושא, כאשר לא ניתן להוכיח באופן מוחלט כי חייהם של העותרים לאחר הקיצוץ אינם עומדים בסטנדרטים הבסיסיים של תנאי מחיה הולמים. דוגמאות לכך אפשר לראות בבג"ץ '''מנור'''{{הערה|בג"ץ 108/70 '''מנור נ' שר האוצר'''}} ובג"ץ '''[[בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי|עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי]]''' בהם תנאים הכלכלים של העותרים הורעו בכ-30% על ידי קיצוץ בקצבאות זקנה והבטחות הכנסה. בבג"ץ מנור הוסכם על ידי חלק מהשופטים כי אכן יש פגיעה בזכויות האדם, אך לא ניתן לגזור מתוך [[חוק יסוד|חוקי היסוד]] סתירה לקיצוץ. בבג"ץ עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי הוצא למדינה צו המדינה על ידי השופטת דליה דורנר לציג את מסמך עקרונות המגדיר מהו הסטנדרט לקיום אנושי בכבוד שמנחה את המדינה בפעולותיה, אך על רקע ביקורת פוליטית רבה בוטל הצו, והעתירה נפסלה.