חשמונאים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין דבר כזה תגית: החלפה |
מ שוחזר מעריכות של 109.253.205.175 (שיחה) לעריכה האחרונה של אלעדב. |
||
שורה 1:
{{פירוש נוסף|נוכחי=חשמונאים, צאצאי מתתיהו הכהן}}
{{שושלת
|שם=בית חשמונאי
|אחוזה=
|שלט אצולה=שבר קערת קירטון מהתקופה החשמונאית ועליו הכיתוב הרקנוס.jpg
|מדינה=[[ממלכת החשמונאים]]
|בית האב=[[משמרת יהויריב|בית יהויריב]]
|תארים=נשיא היהודים, ה[[כהן גדול|כהן הגדול]], מלך יהודה
|מייסד=[[מתתיהו הכהן]] ([[167 לפנה"ס]])
|השליט האחרון=[[אנטיגונוס השני]] (כמלך){{ש}}[[אריסטובולוס השלישי]] (ככהן גדול)
|ראש הבית הנוכחי=
|שנת ייסוד=[[152 לפנה"ס]] - יונתן: שליט חסות וכהן גדול; [[140 לפנה"ס]] - שמעון: נשיא, מצביא וכהן גדול
|התפזרות=
|הדחה=[[37 לפנה"ס]]
|אתניות=[[יהודים|יהודית]]
|ענפים=[[בית הורדוס]]
}}
ה'''חשמונאים''' היו [[שושלת]] מלוכה [[יהודים|יהודית]] ששלטה ב[[ארץ ישראל]] בחלק מ[[התקופה ההלניסטית בארץ ישראל|התקופה ההלניסטית]], ב[[המאה ה-2 לפנה"ס|מאה ה-2 לפנה"ס]] עד [[המאה הראשונה לפנה"ס]]. הם היו צאצאיו של [[מתתיהו הכהן]], אשר הנהיגו את [[מרד החשמונאים]] נגד השלטון ה[[בית סלאוקוס|סלאוקי]] ב[[תקופת הבית השני]], ולאחר מכן העמידו [[כהן גדול|כוהנים גדולים]], מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ב[[ממלכת יהודה|יהודה]] מעלייתו של מתתיהו הכהן ([[167 לפנה"ס]]) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, [[אנטיגונוס השני]] בשנת [[37 לפנה"ס]]. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות [[צדקיהו המלך|צדקיהו]], אחרון [[מלכי יהודה וישראל|מלכי]] [[בית דוד]], הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או כ[[כהן גדול]]. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד [[ישות]] יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי [[המרד הגדול]] ו[[מרד בר כוכבא]], וזאת עד להקמת מדינת [[ישראל]] ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]], כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי [[הורדוס]], וצאצאיו של הורדוס מ[[מרים החשמונאית]] אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני [[בית הורדוס]].
==מוצא ורקע היסטורי==
{{הפניה לערך מורחב|מרד החשמונאים}}
[[קובץ:Wiggensbach St Pankratius Querschiff Süd Martyrium der Makkbäischen Brüder.jpg|250px|ממוזער|שמאל|"מות הקדושים של שבעה האחים ואמם תחת מלך אנטיוכוס הרביעי" (פרנץ יוזף הרמן) - ציור המתאר את סיפור [[חנה ושבעת בניה]].]]
בתקופת [[שיבת ציון]] הייתה ארץ ישראל חלק מן [[הממלכה האחמנית|האימפריה הפרסית]] עד שנכבשה בידי [[אלכסנדר הגדול]] בשנת [[332 לפנה"ס]]. לאחר מותו נשלטה בידי יורשיו מ[[בית תלמי]], מלכי [[מצרים התלמיית]]. היישוב היהודי בארץ היה אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי. מרכזים חשובים נוספים היו ב[[בבל]] וב[[מצרים]]. יהודי האי [[יב]] (אלפנטינוס) אף בנו לעצמם בית מקדש משלהם. [[המזרח התיכון]] בתקופה זו היה אזור בעל [[התרבות ההלניסטית|תרבות הלניסטית]], ותרבות זו הייתה לתרבות השלטת, בין אם ישב השליט ב[[אנטיוכיה]] או ב[[אלכסנדריה]].
בשנת [[200 לפנה"ס]], בימי המלך [[אנטיוכוס השלישי]] מהשושלת הסלאוקית, כבשו מלכי [[בית סלאוקוס]] את [[ארץ ישראל]] מידי מלכי [[בית תלמי]] המצרים. בתחילה נקט אנטיוכוס השלישי גישה אוהדת כלפי ה[[יהודים]], אך יורשיו, [[סלאוקוס הרביעי]] ו[[אנטיוכוס הרביעי]] (אפיפנס), שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את [[התרבות ההלניסטית]], וגזרו גזירות על קיום ה[[דת]] ה[[יהדות|יהודית]]. ההתערבות הסלאוקית החלה בהדחת [[הכהן הגדול]] [[חוניו השלישי]] ומינויו של [[יאסון]] אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים ל[[פוליס]] הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינויו. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי [[התייוונות|מתייוונים]] קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי, ובמקומו מונה [[מנלאוס (כהן גדול)|מנלאוס]] שבזז את אוצרות בית המקדש והנהיג בו [[עבודת אלילים]].
מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה [[כוהן]] מ[[משמרת יהויריב]] שעבר מירושלים לכפר [[מודיעין (עיר קדומה)|מודיעין]] ב[[המאה ה-2 לפנה"ס|מאה השנייה לפנה"ס]], בימי [[אנטיוכוס אפיפנס]]. משפחתו הייתה משפחת כוהנים [[יהודים|יהודית]] מ[[שבט לוי]]. למתתיהו היו חמישה בנים - [[יוחנן הגדי]], [[שמעון התרסי]], [[יהודה המכבי]], [[אלעזר החורני]], ו[[יונתן הוופסי]]. מתתיהו וחמשת בניו לא יכלו לעמוד שווי נפש אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את [[גזירות אנטיוכוס|גזירות השמד]] שהטיל המלך, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייוונים שביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו, "כל המקנא לתורה והעומד בברית - יצא אחריי!" - כקריאתו של משה רבנו, "מי לה' אלי!", בעקבות הסגידה לעגל הזהב - הייתה פתיחה לתקופה סוערת ב[[תולדות עם ישראל]], תקופה של [[מרד]], של עצמאות, ולבסוף של סכסוך אחים ואובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים.
===מקור השם ופירושו===
[[קובץ:Nuremberg chronicles - f 079v 2.png|250px|ממוזער|שמאל|ציור של המכבים, נירנברג]]
החשמונאים לא נודעו בתקופתם בשם זה. החיבורים ההיסטוריים שנכתבו סמוך לתקופתם נוקבים בשם "מקבים", וכך גם שמם של "[[ספר מקבים א]]" ו"[[ספר מקבים ב]]". מקור המונח "חשמונאים" הוא בספרות [[חז"ל]]; בתלמודים ובתרגומים הארמיים (וכך גם בתפילת "[[על הניסים]]"). על פי השימוש שנמצא בכתבי [[יוסף בן מתתיהו]],{{הערה|'''[[קדמוניות היהודים]]''', י"ב, ו', א', 265: "מתתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי"; ביוונית: Ἀσαμωναίος, "אסמונאוס" (Asamoneus){{כ}} [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text;jsessionid=387038423FA58DD9FF766357AE262C45?doc=Perseus:text:1999.01.0146:book%3D12:whiston+chapter%3Dpos%3D156:whiston+section%3D1#note1]; '''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים]]''', ספר א, פרק א, פסקה ג: "מתתיהו בן חשמונאי"; ספר ה, פרק ד, פסקה ג: "החשמונאים"; '''[[חיי יוסף]]''', פרק ראשון.}} נראה כי מדובר בשם הפרטי של אחד מאבותיו של מתתיהו, אך ייתכן וזהו כינוי למשפחה כולה כפי שנראה מתוך השימוש ב[[משנה|משניות]]: "בני חשמונאי" או "בית חשמונאי".
פרופ' [[שמואל קליין]]{{הערה|"ארץ יהודה" עמ' 247–248}} סבור כי מקור השם הוא היישוב חשמון שבנגב יהודה (יהושע ט"ו, כ"ו) וכי אבותיו של מתתיהו התיישבו שם בשובם מ[[גלות בבל]]. הסבר אטימולוגי אחר הוא כי מקור המילה הוא [[חשמן]]{{הערה|י' אברהמס טורי ישורון, תשל"ג}}. כך נראה מתוך השימוש בפיוט [[מעוז צור]]: "[[יוון העתיקה|יוונים]] נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים". וכך כותב ר' [[שלמה זלמן הנאו]]: "חשמנאי מלשון יאתיו חשמנים תהלים ס"ח".{{הערה|שערי תפלה, סימן קיד. בשערי תפלה כתב "כ"כ האבודרהם", אבל באבודרהם לא נמצא.}} ר' [[דוד אבודרהם]] כותב: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, פירוש יוחנן המכונה חשמונאי". ומסכים עמו ר' שלמה זלמן הנאו: "ודלא כדעה אחת שחשמונאי הוא שמו של גיסו של יוחנן".{{הערה|שערי תפלה, סימן קיד}}
==יהודה המכבי==
{{הפניה לערך מורחב|יהודה המכבי}}
יהודה המכבי (המקבי) היה השלישי מחמשת בניו של [[מתתיהו הכהן|מתתיהו החשמונאי]]. בשנת [[166 לפנה"ס]] מונה יהודה על ידי אביו למנהיג המרד, כיוון שהיה "איש גיבור ובן חיל מנעוריו" ובעל יכולת פיקוד ומצביאות גבוהה. יהודה למד את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע שכוונו כנגד נקודות החולשה של הכוחות הסלאוקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה וניצול ה[[טופוגרפיה]] ההררית וכך הצליח בשורת קרבות, כאשר הוא מגבש סביבו גרעין של כמה אלפי לוחמים נועזים ומוכשרים ואת אהדת אנשי יהודה.
לבסוף הצליח יהודה לשחרר את [[בית המקדש]] (אירוע שאותו חוגגים היהודים בחג ה[[חנוכה]]). בהמשך יהודה שלח את [[שמעון התרסי]] אחיו לטהר את [[הגליל]], ובעצמו יצא לכבוש [[הגלעד]], [[הרי אדום]] ו[[פלשת]]. תוצאות קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו. יהודה הצליח לנצל באופן מושכל את החולשות הפוליטיות של הממלכה, ואף לכרות ברית עם [[רומא]]. בשנת [[160 לפנה"ס]] נהרג יהודה, לאחר שלא הצליח לגייס מספיק לוחמים נגד בכחידס ב[[קרב אלעשה]]. אף שיהודה הפסיד בקרב, הוא היווה מקור השראה לאחיו ולמורדים שהמשיכו בדרכו.
==יונתן הוופסי==
{{הפניה לערך מורחב|יונתן הוופסי}}
[[קובץ:Judea Jonathan Makk he.png|שמאל|ממוזער|200px|יהודה בתקופת יהונתן{{מקרא|lime|מצב בשנת 160 לפנה"ס}}{{מקרא|fuchsia|שטחים שנכבשו בזמן יהונתן}}]]
בשנת [[157 לפנה"ס]] התחדשה המלחמה, ובכחידס הטיל מצור על אנשיהם של יונתן ושל אחיו שמעון, אשר החלו בפעולות [[גרילה]] מאזור [[מדבר יהודה]]. בכחידס הובס בקרב זה והחליט לעזוב את גבולות יהודה. יונתן הקים את מושבו ב[[מכמש]], אך לא ישב ב[[ירושלים]]. בארבע השנים הבאות שרר תיקו לא רשמי בין יונתן המנהיג הלא רשמי של יהודה והסלאוקים. מצב זה נמשך כאשר יונתן ממתין לשעת הכושר אשר תוביל אל עצמאותה המלאה של יהודה. בתקופה זו נהרג יוחנן על ידי שבטי נוודים בעת שפעל בשליחות אחיו.
בשנת [[153 לפנה"ס]] התחולל המפנה, כאשר הסלאוקים הסתבכו בסכסוכים פנימיים בתוך ממלכתם ושני הצדדים היריבים, המלך [[דמטריוס הראשון]] והטוען לכתר [[אלכסנדר באלאס]], פנו אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית. יונתן ניצל את הסכסוך לטובתו, תוך שהוא מצליח לנווט בין הצדדים לסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלאוקית ובכל פעם מקבל מצד אחר לסכסוך יותר הישגים. כך קיבל יונתן רשות לכבוש את ירושלים ולבצר את [[חומות ירושלים|חומותיה]], מקבל מינוי כ[[כוהן גדול]] מידי אלכסנדר באלאס ונהיה למעשה שליט [[ואסאל]] של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל. בהמשך, יונתן נתבקש להגיש סיוע צבאי כמתחייב מההסכם בינו לבין באלאס ויונתן נענה ויצא לקרבות באזור [[יפו]], [[תל אשדוד|אשדוד]] ו[[אשקלון]]. כגמול על עזרתו, ובעיקר על הצלחותיו, העניק באלאס ליונתן את העיר [[עקרון (עיר מקראית)|עקרון]] וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים.
בהמשך המאבק על ראשות השלטון הסלאוקי נחל אלכסנדר באלאס הפסדים מידיו של [[דמטריוס השני]], שביקש לחדש את הברית עם יונתן ומתוך שיקולי תועלת, העניק ליהודה פטור ממסים. יונתן לא נשאר בצד זה זמן רב, אלא עבר למחנהו של מתנגדו של דמטריוס, [[דיודוטוס טריפון]], אשר אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון, לנציב על אזור מישור החוף. היה בכך כדי לסמל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון עשה חיל בתפקידו החדש: הוא כבש את [[בית צור]] והרחיק ממנה את חיל המצב הסלאוקי. כן ביצר את [[תל חדיד|חדיד]] בשפלה, ליד [[לוד]].
יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. הוא חידש את הברית עם רומא, אותה כרת לראשונה אחיו יהודה, חיזק את ידידותו עם [[תלמי השישי]] המצרי ואף רקם קשרים עם בני [[ספרטה]] שבדרום יוון. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק. מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים ב[[סוריה]], שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית ושיגור כוחות לוחמים יהודיים עד לאנטיוכיה הרחוקה.
בשעה שניסה יונתן, בפעם השלישית, להשתלט על [[מצודת החקרא]], שבה התבצרו סורים ומתייוונים - הוא עורר חששות וחשדות בליבו של טריפון, שניסה להשתלט על הממלכה הסלאוקית כביכול בשמו של [[אנטיוכוס השישי]] הינוקא. הלה הזמינו בעורמה לעכו (היא פטולמאיס) כדי לנהל עמו משא-ומתן. בהגיע יונתן לעכו נלכד במארב חיילי טריפון, הוחזק במעצר ולבסוף נרצח (143 לפנה"ס). כך נפל לבסוף יונתן קורבן למריבות הפנימיות בממלכת הסלאוקים.
יש הרואים את תחילת הפילוג הכיתתי בתקופת שלטונו של יונתן, שלקח לעצמו את כתר הכהונה הגדולה, בנוסף לשלטון המדיני, וזאת מכוחם של השליטים הסלאוקים. במעשה זה ריכז יונתן בידיו סמכויות רבות, אולי רבות מדי, ואף עירב את השלטון הזר במינוי הכהן הגדול (-הוא עצמו); היו שראו בכך חזרה למצב של טרום-המרד, ובחרו לפרוש מן המחנה אל המדבר.
==שמעון ==
{{הפניה לערך מורחב|שמעון התרסי}}
על-פי צוואת מתתיהו נועד בזמנו יהודה המכבי להיות מוביל החזית הצבאית של המרד, ואילו המנהיג להלכה ובפועל בתחום המדיני, הייעוצי, אמור היה להיות שמעון ("והוא יהיה לכם לאב" כהתנסחות מתתיהו על-פי ספר מקבים א' ב סד). אלא, שדומה כי נסיבות השעה - ימי החירום והמרד - הותירו את שמעון מחוץ להנהגה עד ש"נגמרו" כל האחים, למעט, כאמור - הוא עצמו.
את מקומו של יונתן תפס אחיו [[שמעון התרסי|שמעון]], אשר פתח במלחמה עם טריפון, שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר ניסיונות אלו נכשלו, הרג את יונתן. כאן בפעם הראשונה, מתמנה שמעון להנהגה על ידי אספה חגיגית, מעין ספונטנית, של העם. על פי [[ספר חשמונאים א']] יג, ח-ט, קורא העם "אתה נשיאנו תחת יהודה ויהונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה".
שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון, [[דמטריוס השני]]. עקב הברית הוכרזה יהודה לישות כמעט עצמאית וריבונית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו ([[142 לפנה"ס]]), שבה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים (שכוננה רשמית זמן מה לאחר מות שמעון. ראו בהמשך), אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי [[צדקיהו המלך|צדקיהו]] אחרון מלכי [[בית דוד]].
שמעון ניצל את מעמדו החדש והשיג הישגים צבאיים: כיבוש [[תל גזר|גזר]] (כיבוש שכלל מצור, הגליית המקומיים, טיהור העבודה הזרה מהעיר ויישוב מחדש על ידי יהודים), [[יפו]] (כנ"ל) ופתיחת פתח לים. הישג משמעותי נוסף היה כיבוש מצודת החקרא והכנעת חיל המצב הסלאוקי שישב בה. החקרא הייתה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, שניסו לכבשה פעמים רבות ללא הצלחה, ומעוזם האחרון של המתייוונים. עם מעשיו החשובים של שמעון בתחום מדיניות החוץ נמנה גם חידוש הברית עם רומא.
בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן [[לגיטימציה]] לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זה שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת [[140 לפנה"ס]] כינס שמעון את "אספת העם". אספה זו הייתה מכונסת אך במקרים חריגים, בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל. כך למשל כינסה [[עזרא הסופר]] על מנת להחליט בעניין "הנשים הזרות", ו[[נחמיה]] כינסה על מנת להכריז על חתימת "האמנה". בעתיד תכונס האספה בימי [[המרד הגדול]] על מנת למנות את "ממשלת המרד". אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"נשיא וכוהן גדול" וכן "שר צבא". אספת העם אישרה איפוא לשמעון את ההנהגה והעניקה לו סמכויות שלטון ביהודה: בתחומי ההנהגה הפוליטית ("נשיא"), ההנהגה הדתית-פולחנית ("כהן גדול") וההנהגה הצבאית ("שר צבא"). סמכויות אלה, מתוך שעברו בירושה למשפחתו של שמעון ולבניו אחריו "לעולם" (כנוסח בעל מקבים א'), העניקו בסיס משפטי רשמי לשושלת בית חשמונאי. הייתה זו מעין מלוכה ללא כתר מלכות רשמי. כמו כן הוחלט שאין לבטל החלטה זו של אספת העם ואין לכנס אותה אלא בהסכמת שמעון. גם ללבושו של שמעון בטקס זה - "ארגמן וזהב" - יש משמעות המצביע על אדרת מלכות שנמסרה לו. תואר "מלך" (וביוונית - "באסיליאוס") לא הוענק לשמעון, מה שמצביע על כפיפותו למלך הסלאוקי.
כקודמיו, ובעיקר כבימי יונתן, נהנה שמעון מהמאבקים בחצר המלוכה הסלאוקי ומהשינויים שחלו בתוכה. בשנת 139 לפנה"ס נפל דמטריוס השני בשבי ה[[פרתים]] ובמקומו עלה אחיו, אנטיוכוס השביעי "סידטס" לכס המלוכה. מתוך שרצה לזכות בתמיכתו של שמעון אישר המלך את מעמדו וזכויותיו ואף העניק לו את הרשות לטבוע מטבעות. באגרת שכתב סידטס לשמעון הוא מציין כי "וירושלים והמקדש יהיו חופשיים, וכל הנשק אשר בנית, אשר תמשול בהם יישארו לך ..." (מקבים א' יד, ז). רשות ההטבעה הייתה מסימני הריבונות של יהודה, אף על פי ששמעון אולי לא ניצל אותה (טרם נתגלה אפילו מטבע אחד אשר ניתן לייחס אותו לשמעון החשמונאי).
במרוצת הזמן הסתכסך שמעון עם יורשו של דמטריוס השני, הוא [[אנטיוכוס השביעי|אנטיוכוס סידטס]], אשר שלח צבא כנגדו, צבא שהובס על ידי בניו של שמעון, [[יוחנן הורקנוס הראשון]] ויהודה במערכת עקרון שליד אשדוד ב-137 לפנה"ס. כעבור שלוש שנים נרצחו שמעון ובניו מתתיהו ויהודה במזימה שחרש אנטיוכוס בעזרת חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב מ[[יריחו]], בחודש שבט [[134 לפנה"ס]].
שלטונם של שמעון ויונתן הוביל את החשמונאים ממעמד של משפחת כוהנים מאזור הררי ונידח של הארץ, המובילה מרד כנגד השלטון החוקי, למעמד של שליטי הארץ (אם כי עדיין נרתעו משימוש בתואר "מלך"), המקובלים הן על השלטון החיצוני והן על העם בכללותו.
==יוחנן הורקנוס==
[[קובץ:Hasmonean Dynasty-heb.svg|שמאל|ממוזער|300px|שושלת בית חשמונאי. השליטים במלבן מעוגל קצוות]]
{{הפניה לערך מורחב|יוחנן הורקנוס הראשון}}
בקשתו של תלמי בן חבוב להשתלט אחר הרצח על יהודה סוכלה, ואת כס הנהגת העם ירש יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, וזאת באישור אספת העם. עקרון ירושת בית חשמונאי, שעליו הוסכם באספת העם של שנת 140 לפנה"ס, התממש אפוא במלואו.
בתחילה נלחם הורקנוס כנגד פלישתו של [[אנטיוכוס השביעי|אנטיוכוס סידטס]] אשר פרץ בראש צבא גדול ליהודה, ונאלץ להיכנע לו בתנאים משפילים. אולם לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס במלחמה עם ה[[פרתים]] (129 לפנה"ס) השתחרר יוחנן מעולו, ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית והרחיב במסעות כיבוש את גבולותיה לכל העברים. יוחנן הכניע תחתיו את העמים השכנים (כגון ה[[אדום (עם)|אדומים]], ה[[נבטים]] וה[[יטורים]]), והנהיג מדיניות חדשה של [[גיור]] ב[[כפייה דתית|כפייה]]. אין מדובר על גיור של יחידים אלא על גיור של אומה שלמה, וגישה זו הפכה לדפוס הפעולה הקבוע של בית חשמונאי. בכל הקשור לזירה הבינלאומית, יוחנן חידש את הברית של קודמיו עם הרומאים ואף קשר קשרים עם בית תלמי המצרי ועם עמים רחוקים אחרים.
===החברה ביהודה בימי הורקנוס===
[[קובץ:John Hyrcanus.jpg|ימין|ממוזער|250px|מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון]]
ככל שהלכה הממלכה הסלאוקית ושקעה בשחיתות ובסכסוכים פנימיים, כך עלתה קרנה של ממלכת החשמונאים וגדל כוחה. ימי יוחנן הורקנוס היו ימי תהילה צבאית וכיבושים חיצוניים, אך גם של התפתחות רוחנית חשובה.
לאחר שעול הגזירות החיצוניות הוסר, החל בעם תהליך של מחשבה דתית והגות פנימית, שבא ללבן את שאלות היסוד של הקיום היהודי. בית חשמונאי, שנראה בתחילתו כהתגשמות המאוויים הדתיים, הפך לשלטון כמעט חילוני, בנוסח מלכי האזור. עוד בימי יונתן הפכה להבת אש המרד לחישוב פוליטי ותמרון בין שליטים זרים. שלטונו של יוחנן, על אף שנאמר עליו כי הוא ניחן ב[[נבואה]] וש[[בת קול]] נגלתה אליו וסיפרה לו על ניצחון בניו על אנטיוכוס, לא מילא אחר מאוויי חלק מן העם אשר שאף לקיומה של מלוכה דתית, אשר שלטונו הארצי של יוחנן הלך והתרחק ממנה.
המחשבה הדתית בימי יוחנן הביאה להתפלגות העם לכמה כתות: כת ה[[איסיים]] שהאמינה בחיי פרישות וטהרה; כת ה[[צדוקים]] עליה נמנו המעמדות העליונים וחלק מן הכוהנים, שהאמינה בקיום מצוות התורה שבכתב אך לא בתורה שבעל פה, וגילתה עניין בשלטון החילוני ובביסוס כוחו {{מקור}}; וכת ה[[פרושים]] שהאמינה גם בקיום מצוות התורה שבעל פה וייצגה את המוני העם הפשוט, ודרשה כי ענייני המדינה יתנהלו על פי פרשנותם למצוות התורה. יוחנן הסתכסך עם הפרושים והחל לנטות אל הצדוקים, ובכך רואים את תחילת ירידת קרן בית חשמונאי בעיני העם.
יוחנן היה הראשון מבין המנהיגים החשמונאים שלצד שמו העברי מתנוסס שם יווני, מה שמצביע על היטמעות ההלניזציה (ההתיוונות) בקרב המלוכה החשמונאית. תופעה זו תתעצם בימי יורשיו ותגלוש לתחומים רבים.
==אריסטובולוס הראשון==
בשנת [[104 לפנה"ס]] מת יוחנן הורקנוס והוא בן שישים, והותיר אחריו את בניו - [[אריסטובולוס הראשון]] (הוא יהודה אריסטובולוס), [[אנטיגונוס הראשון]], [[אלכסנדר ינאי]], ואבשלום.
יוחנן הורה בצוואתו שמישרת הכהונה הגדולה תימסר לבנו בכורו, אריסטובולוס, ושאר התפקידים והמישרות - השלטון הממלכתי - יעבור לידי אלמנתו. אולי חרד יוחנן מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, בעיקר כשמדובר באישיות כמו אריסטובולוס, שהיה רודף שררה ואכזר, שעלול להרוס במחי יד אחת את כל המפעל שבנו החשמונאים מאז פרוץ המרד בשנת 167 לפנה"ס.
הורקנוס, כנראה, לא רצה לפגוע בעקרון השושלתיות של בית חשמונאי, ולכן הפקיד את המישרה החשובה בידי בנו בכורו, שעליו יכולה לפקח האם-המלכה, אלמנתו, אשר כאשה הייתה מנועה מלשמש ככוהנת גדולה.
אריסטובולוס לא הסתפק בתואר "נשיא", אלא שם כתר מלכות על ראשו. בתקופתו של אריסטובולוס הגיעה מידת ההתיוונות בחצר המלוכה לשיאים חדשים, והתבטאה בדימוי של מלוכה הלניסטית מקומית בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, צבאי ואף תרבותי. אריסטובולוס כינה עצמו "פילהלנוס" (אוהב היוונים). כדי לסלק כל מתחרה מדרכו, כלא את אמו בבית הסוהר עד שגוועה שם ברעב, ואת אחיו אנטיגונוס, שחזר לירושלים מנצח מן המלחמה לכיבוש הגליל, רצח.
אריסטובולוס המשיך במדיניות קודמיו: הוא השתלט על הגליל, פרט לרצועת החוף המערבי, וכפה את הגיור על שבט היטורים הערבי לאחר שכבש את ארצם.
מקץ שנת שלטון אחת הלך אריסטובולוס לעולמו לאחר מחלה.
==אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה==
[[קובץ:Hasmoneese Kingdom.png|שמאל|ממוזער|200px|ממלכת החשמונאים בשיאה]]
{{הפניה לערך מורחב|ערך=[[אלכסנדר ינאי]] ו[[שלומציון המלכה]]}}
===אלכסנדר ינאי===
לאחר מותו של אריסטובולוס הראשון עלה על כיסאו אחיו, [[אלכסנדר ינאי]], (שאף נשא לאישה כ[[ייבום|יבם]] את אלמנתו [[שלומציון המלכה]]). מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו בשנת [[76 לפנה"ס]] היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן ה[[נבטים]], וכן את [[הגולן]] ו[[עמק החולה]], ושטחים נוספים כ[[גדר (עיר מקראית)|גדר]], ו[[עזה]]. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע של זרים, אם מ[[מצרים]] או [[שכיר חרב|שכירי חרב]].
הצלחתו הצבאית של אלכסנדר ינאי טבעה בים הסכסוכים המהותיים-אידאולוגיים הפנימיים בין ה[[פרושים]] וה[[צדוקים]]. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר ל[[סנהדרין]] והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע [[מטבע]]ות בהם מופיע הביטוי "מלך" וללא ציון "חבר היהודים".
בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר ל[[מלחמת אחים]], שכ[[תמריץ]] לה שימשה העדפתו של ינאי את סיעת הצדוקים, וסכסוך עם גיסו, [[שמעון בן שטח]], ראש סיעת הפרושים. הסכסוך נמשך 6 שנים, ולפי עדותו של [[יוסף בן מתתיהו]] הפיל חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות ב[[אכזריות]] רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה להמית בצליבה כשמונה מאות מורדים. אם כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעייתיות שבתחומי ממלכתו של אלכסנדר ינאי.
===צוואת ינאי===
כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נהרג בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף שמלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.
בשעה שנפטר ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, [[הורקנוס השני]], היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, [[אריסטובולוס השני|יהודה אריסטובולוס השני]].
האם הייתה זו צוואתו של ינאי או יוזמתה של שלומציון, אין לדעת בבירור. על כל פנים, שלומציון הייתה מנועה כאשה מלשמש בתפקיד כהונה וגם הפיקוד על הצבא היה זר למגדרה ולהכשרתה. פעולה זו הייתה טובה כדי לקרב את לב הפרושים אליה, שכן עניין זה - האחיזה בשני הכתרים: כתר הכהונה הגדולה וכתר המלכות ואף הפיקוד על הצבא - היה למורת רוחם של הפרושים ועורר את חמתם על בית חשמונאי.
===יחס שלומציון לפרושים===
שלומציון, לאור צוואת ינאי ומתוך ראיה פרגמטית, קידמה את סיעת הפרושים: היא הכירה בתקנותיהם והעניקה להם תפקידים מדיניים חשובים, עד כדי כך שהשפעתם על קביעת המדיניות הייתה רבה ביותר. את הפרושים הנהיג שמעון בן שטח, שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון. הוא היה נשיא ה[[סנהדרין]] ומשנה לו היה [[יהודה בן טבאי]] כאב בית הדין. ביוזמת שניהם הייתה התקופה מבורכת בפעילות משפטית ותחיקתית. ב[[מסכת אבות]] מובא משמו של שמעון בן שטח המשפט החשוב הבא: "הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבות א' ט').
שמעון בן שטח ביקש לחזק את חיי המשפחה בישראל ולצורך זה דאג להרמת קרנה של האשה וניסח תקנות וחוקים להבטחת מעמדה. כך למשל, הוא הקשה על גירוש האשה, כדי שהבעל לא יפעל מתוך פזיזות וקלות דעת. כן דאג לגרושות ולאלמנות ואף נתן דעתו לחינוך הילדים בתקנתו: "שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר" (תלמוד ירושלמי, כתובות ח' י"א).
===הצדוקים נדחקים לפינה===
מגמת קירובם של הפרושים לשלומציון ומסירת ענייני המדינה הפנימיים בידיהם, גרמה לכירסום במעמדם של הצדוקים (האצולה המקורבת לבית חשמונאי). הם הורחקו לאט-לאט מהשפעתם הגדולה, כמו מן הסנהדרין, אבל כדי שלא יראו עצמם מקופחים הפקידה שלומציון בידיהם את רוב המבצרים בשטחי הממלכה וכן הם הוסיפו להחזיק גם בכל המשרות החשובות בצבא.
מצב זה גרם לכך שנוצרה ברית אמיצה בין הצדוקים, האצילים ומפקדי הצבא לבין אריסטובולוס, בנה הצעיר של שלומציון. הוא ראה בדאגה את התחזקותם של הפרושים וקיווה כי יעשה יד אחת עם הצדוקים כדי לתפוס את רסן השלטון. הוא ראה בהם, בצדוקים, כמי ששלטו על המבצרים והחזיקו בתפקידים בכירים בצבא, שותפים אידיאליים להתחזקות כוחו.
הנה כי כן, מתחת לפני השטח החריפו בימי שלומציון מתחים בין כוחות מתחרים ביהודה, שעתידים להתפוצץ לאחר מותה.
===מדיניות החוץ של שלומציון===
בתחום זה הייתה מדיניותה של שלומציון מתונה. היא השלימה את המצור על [[רגב (יישוב קדום)|רגב]], שבו החל בעלה ודאגה לחזק את ממלכתה ובעיקר את צבאה, ומשום כך, כנראה, לא הותקפה הממלכה על ידי שכניה. שלומציון מנעה את סכנת פלישתו של טיגרנס מלך [[ארמניה]] ליהודה. היא העדיפה לפייס אותו במתנות במקום להתמודד עמו בשדה הקרב והצליחה.
עם מותה של שלומציון בשנת [[67 לפנה"ס]] באה אל קיצה תקופת הזוהר של בית חשמונאי, והחלה תקופה של ריב אחים ושקיעה. ההיסטוריון [[צבי גרץ]] כותב כי "כשם שהייתה שלומית אלכסנדרה (היא שלומציון) המלכה האחת ביהודה, אשר נשאר שמה לזיכרון כבוד בדברי ימי עמה, כן הייתה גם המלכה האחרונה לעם יהודה החופשי והעומד בזכות עצמו".
==מלכי חשמונאי האחרונים==
===הריב בין הורקנוס ואריסטובולוס===
לאחר מותה של שלומציון, נותרו שני בניה [[הורקנוס השני]], הבכור, ו[[אריסטובולוס השני]] הצעיר. הורקנוס היה לכאורה הזכאי לתואר המלוכה, ואף שירת כבר ככהן הגדול. אך אריסטובולוס, הצעיר והנמרץ ממנו, היה בעל מוטיבציה אדירה לזכות במלוכה. לאחר שאריסטובולוס העלה צבא על ירושלים, נאלץ הורקנוס לוותר על המלוכה. הוויתור נערך במעמד חגיגי ב[[בית המקדש]] והשניים אף השיאו את בנו של אריסטובולוס, אלכסנדר, לבתו של הורקנוס, אלכסנדרה. נראה כי היה זה מטיבו של הורקנוס, הפאסיבי וחסר השאיפות, לוותר לאחיו, וכי ההדורים יושרו.
כאן עולה על במת ההיסטוריה של עם ישראל משפחה אשר לפי דברי ההיסטוריון [[צבי גרץ]] נצמדה אל החשמונאים כ[[ערפד]] ומצצה את דמם. [[אנטיפטרוס האדומי|אנטיפטרוס]] היה נכבד אדומי, אשר הפך ליועצו של הורקנוס, ושכנע אותו כי ויתורו על המלוכה היה שגיאה, ועליו לתקנה. שניים אלו חברו אל [[חרתת]] מלך ה[[נבטים]], ויחד עמו עלו על ירושלים, ושמו עליה מצור.
===בואו של פומפיוס===
בעוד אלו רבים ביניהם, מעשים הרי עולם התרחשו באזור: [[גנאיוס פומפיוס מגנוס]], אחד מהאנשים החזקים ברומא, ערך מסע מלחמה נוסף ל[[אסיה הקטנה]] כנגד [[מיתרידטס השישי, מלך פונטוס]]. במסגרת מלחמה זו כבש פומפיוס את ממלכת הסלאוקים, והפכה לפרובינציה בשם [[סוריה]]. האחים הניצים, שראו צבא אדיר חונה לידם, פנו אל פומפיוס כי יכריע ביניהם.
בפני פומפיוס הופיעו שלוש משלחות. אנשי הורקנוס, אנשי אריסטובולוס, ואנשי "העם" אשר דרשו לבטל את שלטון בית חשמונאי, אשר הפך את שלטון הכוהנים לשלטון מלכים. פומפיוס שמע את המשלחות, אך נמנע מלהחליט. לבסוף, בשנת [[63 לפנה"ס]] חדר עם חייליו אל הארץ, כבש את [[ירושלים]], אסר את אריסטובולוס, חילל את [[קודש הקודשים]], והכריז על הורקנוס כ"אתנרך" דהיינו "נשיא העם", תואר הפחות מן התואר "מלך". אנטיפטרוס הפך לשליט בפועל, וניהל את ענייני הממלכה. חלקים נרחבים מן הממלכה נקרעו ממנה והפכו ל[[פוליס]] חופשיות, ובהן ערי שפלת החוף, שומרון ובית שאן, וערים רבות בעבר הירדן (קבוצת ערים זו נקראה [[דקאפוליס]]).
התערבות זו סימנה את סופה של ממלכת החשמונאים העצמאית. אומנם הורקנוס, ולאחריו מתתיהו אנטיגונוס, עוד ישלטו ביהודה, במידה זו או אחרת של עצמאות, אך הדרך אל השיעבוד המלא לעול הרומאים נפתחה. תחת עול הרומאים מחד, ושאיפותיהם של אנטיפטרוס ובנו [[הורדוס]] מאידך, הסתמן בבירור סופה של השושלת החשמונאית, ועמו סופו של פרק זה של עצמאות ישראל בארצו.
===שלטון הורקנוס===
שלטונו של הורקנוס כ"אתנרך" לא היה יציב. [[אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)|אלכסנדר השני]], בנו של אריסטובולוס ונכדו של אלכסנדר ינאי, מרד. [[יוסף בן מתתיהו|יוספוס פלביוס]] טוען שהמנהיג אלכסנדר גייס צבא גדול וכבש את ירושלים. אלכסנדר לקח לעצמו את משמרת בית המקדש. שמו העברי של אלכסנדר השני היה יונתן, כשם סבו ינאי. אלכסנדר כמעט שם קץ לשלטונו של הורקנוס. הורקנוס ברח מירושלים ואלכסנדר בנה מחדש את חומתה. [[גביניוס]] הרומאי חדר לארץ, יצא למלחמה לקראת אלכסנדר ואלכסנדר הסגיר אליו את המבצרים [[הורקניה (מבצר)|הורקניה]] ו[[מכוור]] ואחרי כן גביניוס השיב את הורקנוס לירושלים ונתן לו מחדש את משרת הכהונה הגדולה.
לאחר מכן, בימי [[מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר]], ניסה קיסר להחזיר לארץ את אריסטובולוס לשלטון בראש שני לגיונות רומים, אך אריסטובולס [[רעל|הורעל]]. לאחר מותו של אריסטובולוס, הוצא להורג על ידי נאמני פומפיוס אף בנו אלכסנדר.
בתקופה זו התחזק מאוד מעמדו של אנטיפטרוס, וכן של בניו [[פצאל (בית הורדוס)|פצאל]] ו[[הורדוס]] אשר מונו למושלי מחוזות, וחיזקו את כוחם תוך כדי שהם מתמרנים בין שליטי רומא המתחלפים - [[יוליוס קיסר]], [[מרקוס אנטוניוס]] ו[[אוגוסטוס]], ונאמנותם לשליט קונה להם מעמד ועמדות כוח על חשבון כוחו המידלדל של בית חשמונאי. בצעד שיביא אסון על בית חשמונאי השיא הורקנוס הזקן את נכדתו [[מרים החשמונאית]] להורדוס.
===שלטון מתתיהו אנטיגונוס===
אחרון מלכי חשמונאי היה [[אנטיגונוס השני|מתתיהו אנטיגונוס]]. בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, ראה במותם הטראגי של אביו ואחיו, ובשעבודו של דודו לרומאים ולעושי דברם אנטיפטרוס והורדוס. בשנת [[40 לפנה"ס]] פלשו הפרתים לסוריה. הורקנוס נלקח בשבי, ונשלח ל[[בבל]], לאחר שאוזנו קוצצה, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה. [[פצאל (בית הורדוס)|פצאל]], אחי הורדוס התאבד בכלאו, ואילו הורדוס נמלט לאדום. אנטיגונוס ישב עתה על כס אבותיו בירושלים, ונשא את התואר מלך.
הורדוס מצא את דרכו אל [[מרקוס אנטוניוס]] שליט החלק המזרחי של האימפריה הרומית. בהסכמה עם שותפו לשלטון [[אוגוסטוס]], ששלט על החלק המערבי, החליטו השניים למנות את הורדוס למלך יהודה, ושלחו ביחד עם הורדוס צבא על מנת להשליטו על יהודה. לאחר מלחמה עזה נלכד אנטיגונוס והוצא להורג, בשנת [[37 לפנה"ס]], והורדוס היה למלך יהודה.
==הכחדת החשמונאים בימי הורדוס==
[[קובץ:Road-443-burial-cave-34.jpg|250px|ממוזער|שמאל|זיהוי אפשרי של קברות המכבים. ע"פ חוקרים הקברים מזוהים עם גבעת שיח' ערבווי שמצפון לאל מידיה. בר כוכבא מסכים שהדבר ייתכן, אך סובר שהזיהוי אינו חד משמעי. המקום קובור אל יהוד הוא אתר מהתקופה הביזנטית]]
הורדוס היה למלך יהודה, אך דם החשמונאים טרם נכרת. בחצרו של הורדוס נמצאו עדיין אשתו [[מרים החשמונאית]], סבה [[הורקנוס השני]] הזקן, [[אלכסנדרה החשמונאית|אלכסנדרה]] בתו של הורקנוס, ולה שאיפות להשליט על הארץ את בנה [[אריסטובולוס השלישי]]. הורדוס ידע כי מלכותו, שהייתה בסופו של דבר שלטון של [[עבדות|עבד]] אדומי אשר לקח את מקום מלכי בית חשמונאי בכח הזרוע, כשהוא נשען על חנופה לרומאים, לא תיכון כל עוד יש נצר לבית חשמונאי. בדרכי עורמה הביא את גיסו, אריסטובולוס השלישי, אשר מונה לכהן גדול בגיל 17, אל ארמונו ב[[יריחו]], ושם הטביעו, תוך שהוא מסווה את הפשע כתאונה שאירעה תוך כדי משחק בבריכה.
לאחר מכן הוציא הורדוס להורג את הקשיש הורקנוס בטענה שזה זמם להורגו. את מרים אשתו הוציא להורג בהתקף של קנאה, ולאחר מכן הרג אף את אמה, אלכסנדרה. מרים הייתה אחרונת החשמונאים שלא נתערב בהם דמו של הורדוס. ילדיה מהורדוס (שלושה בנים ושתי בנות), נחשבים יותר לאנשי בית הורדוס מאשר לאנשי בית חשמונאי. על מנת להכרית את בית חשמונאי כליל רדף הורדוס אף אחר צאצאי בבא, קרובי משפחה לבית חשמונאי, והרגם.
אף גורל ילדיהם המשותפים של הורדוס ומרים לא שפר עליהם. אחד הבנים מת בהיותו ילד. הבת שלומציון נישאה לפצאל, בן פצאל אחי הורדוס, והבת קיפרוס נשאה לאנטיפטרוס בן שלומית. משני הבנים הזכרים הנותרים אלכסנדר הבכור נישא ל[[גלפירה]] בת מלך [[קפדוקיה]] אשר באסיה הקטנה, אך הוצא להורג על ידי הורדוס מחשש פן ימרוד בו. צאצאיו שלטו בארצות המזרח הקרוב כארמניה ו[[קיליקיה]], תוך שהם מאבדים כל זכר ליהדותם. [[אריסטובולוס (בית הורדוס)|אריסטובולוס]], הצעיר, נישא ל[[ברניקי (בת שלומית)|ברניקי]] בת [[שלומית (אחות הורדוס)|שלומית]] אחות הורדוס. אף הוא הוצא להורג בפקודת אביו. בנו הוא [[אגריפס הראשון]], אשר היה למלך יהודה. בן אחר הוא [[הורדוס (מלך כלקיס)|הורדוס השני]], מלך [[כלקיס (ממלכה קדומה)|כלקיס]].
ה[[משנה]] מספרת כי בעת שקרא אגריפס את פרשת המלך בספר התורה, והגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" זלגו עיניו דמעות, והנוכחים במקום קראו לו "אחינו אתה". נכדם זה של הורדוס ומרים נחשב לאדומי יותר מאשר ליהודי.
בתו של אגריפס הראשון [[ברניקי]] נישאה לדודה הורדוס השני וילדה לו שני ילדים בשם ברניקיון והורקנוס. בנו הוא [[אגריפס השני]] (כן היו לאגריפס הראשון שתי בנות נוספות בשם [[דרוסילה (בית הורדוס)|דרוסילה]] ו[[מרים (בת אגריפס הראשון)|מרים]]). שני אלו הלכו אחר [[טיטוס]] מחריב [[בית המקדש]] ואף הם אינם נחשבים לחשמונאים, ויש הסוברים כי עזבו כליל את היהדות. הטבלה ה[[גנאלוגיה|גנאלוגית]] המצ"ב משרטטת את הענפים העיקריים של צאצאי מרים והורדוס, וגורלם בקיצורים הכרחיים.
==הערכה היסטורית של החשמונאים==
[[שלטון]] בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. בכמה מקורות מעריכים את תקופתם כתקופה של זוהר ופריחה חומרית לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל ה[[מס|מיסים]] ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על [[נמל]]ים ועל [[דרך|דרכי]] ה[[מסחר]] ואף התחזקות תרבותית ועמידה איתנה למול ה[[הלניזם]].
באור שונה מתארת את תקופת החשמונאים [[רחל אליאור]], בספרה "זיכרון ונשייה", העוסק במגילות מדבר יהודה, היא מונה את כל ההתנקשויות הפוליטיות והחלאים הרעים שהיו נגועים בהם חלק משליטי בית חשמונאי, כמו יהודה אריסטובולוס שכלא את אמו ואחיו, והרג את אחיו האחר, וכמו אלכסנדר ינאי שנודע במגילות בשם 'כפיר החרון', או יוחנן הורקנוס שלא חסך במאמצים להרוג את אחיו הצעיר, וקרא לרומאים להכריע ביניהם, ולמעשה גרם לכיבוש הרומי של ארץ ישראל.{{הערה|רחל אליאור, '''זיכרון ונשייה''', מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009, עמ' 48-49.}}
מבחינה רוחנית הייתה זו תקופה של ניסויים חברתיים ורוחניים. הכוהנים לבית צדוק, ה[[איסיים]] כמו גם ה[[פרושים]] הביאו עמם לדת היהודית רוחניות ומחשבה דתית עמוקה. מתקופה זו מגיעים אלינו ספרי ההיסטוריה שנותרו במסגרת [[הספרים החיצוניים]] ([[ספר חשמונאים א']] ו[[ספר חשמונאים ב'|ב']], [[ספר יהודית]], ועוד), ספרות אפוקליפטית וספרות מוסר כפרקים מ[[ספר דניאל]], [[ספר חנוך א']] ו[[ספר חנוך ב'|ב']], [[ספר היובלים]] ועוד, וכן [[מגילות מדבר יהודה]]. למעשה, מרבית ספרים אלו נכתבו '''כנגד''' בית חשמונאי על ידי הכהנים בני צדוק שהודחו בידי החשמונאים, שלא כדין לטענתם. ספרי חשמונאים הם היחידים שנכתבו מטעם בית חשמונאי, ומקובל במחקר כי הם ספרי תעמולה של החשמונאים.{{הערה|1=רחל אליאור, זיכרון ונשייה, עמ' 130, הערה 32.}}
בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעיתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעיתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.
תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותירו בתולדות עם ישראל דימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. ה[[ציונות]] רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של [[משה שמיר]] העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.
'''להלן רשימת שליטי בית חשמונאי, עד לכיבוש יהודה בידי [[פומפיוס]]:'''
{| class="wikitable" border=1 width="100%"
| bgcolor = "silver" align="center" colspan="3" | <big>'''[[ממלכת החשמונאים]]'''</big>
|- align="center"
| '''שם מנהיג''' || '''שנות הנהגה{{ש}}(לפני הספירה)''' || '''תפקידיו'''
|-
| [[מתתיהו החשמונאי]] || 167 || מייסד השושלת ונושא נס המרד.
|-
| [[יהודה המקבי]] (המכבי) || 166–160 || [[מצביא]]. מנהיג המרד. נהרג ב[[קרב אלעשה]].
|-
| [[יונתן הוופסי]] || 160–143 || נשיא וכהן גדול, מצביא ומדינאי. נפל בשבי ב[[עכו]] והוצא להורג.
|-
| [[שמעון התרסי]] || 143–134 || נשיא וכהן גדול. הכריז על הממלכה. נרצח על ידי חתנו, תלמי בן חבוב ביריחו.
|-
| [[יוחנן הורקנוס הראשון]] || 134–104 || נשיא וכהן גדול. הרחיב את הממלכה לשומרון, לאדומיאה, ולמזרח.
|-
| [[אריסטובולוס הראשון|יהודה אריסטובולוס הראשון]] || 104–103 || מלך וכהן גדול. נפטר ממחלה בטרם עת.
|-
| [[אלכסנדר ינאי|אלכסנדר ינאי (יהונתן)]] || 103–76 || מלך וכהן גדול. איש כיבושים. הוריש את המלוכה לאשתו. נפטר ממחלה בעיצומו של מצור.
|-
| [[שלומציון המלכה|שלומציון אלכסנדרה]] || 76–67 || מלכה (הכהונה הייתה בידי בנה הורקנוס).
|-
| [[אריסטובולוס השני]] || 67–63 || מלך וכהן גדול. הורעל בידי תומכי [[פומפיוס]].
|-
| [[הורקנוס השני]] || 63–40 || מושל וכהן גדול בחסות הרומאים.
|-
| [[מתתיהו אנטיגונוס השני]] || 40–37 || מלך בחסות הפרתים. הוצא להורג בפקודת [[הורדוס]].
|}
==עץ משפחה של השושלת==
{{ניווט
| מוסתר = לא
| הסתרה = לא
| כותרת = עץ משפחה שושלת החשמונאים
| תוכן = {{עץ משפחה שושלת החשמונאים}}
}}
==ראו גם==
*[[חנוכה]]
*[[ספר מקבים א]]
*[[ספר מקבים ב]]
==לקריאה נוספת==
===מקורות עתיקים===
* [[ספר חשמונאים א']], '''ספר החשמונאים ב'''', מתוך "הספרים החיצוניים" בעריכת א.ש. הרטום, ת"א 1958 - 1966.
* [[יוסף בן מתתיהו]], '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', (תרגום ד"ר [[יעקב נפתלי שמחוני]]), הוצאת [[מסדה (הוצאת ספרים)|מסדה]], 1968.
* [[יוסף בן מתתיהו]], '''קדמוניות היהודים''', (תרגום ד"ר [[אברהם שליט]]), [[הוצאת מסדה]].
===מקורות מודרניים===
* [[מיכאל אבי יונה]], [[שמואל ספראי]] (עורכים), '''אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד''', ירושלים, 1966.
* [[מיכאל אבי יונה]], '''הקרבות שבספרי החשמונאים''', מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68.
* [[יוסף קלוזנר]], '''היסטוריה של הבית השני''' (כרכים א - ה), ירושלים, 1952.
* [[בצלאל בר כוכבא]], '''מלחמות החשמונאים''', משרד הביטחון, ירושלים, תשמ"ח
* אוריאל רפפורט וישראל רונן, '''מדינת החשמונאים''', לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטי, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד - 1993
* [[אוריאל רפפורט]], '''תולדות ישראל בתקופת הבית השני''', הוצאת עמיחי, 1984.
* [[צבי גרץ]], '''[[דברי ימי ישראל]]''', (תרגום - ש.ל. ציטרון), [[הוצאת יזרעאל]], 1955.
* מ. וורמברנד, ב.ס. רות, '''עם ישראל - תולדות 4,000 שנה''', [[הוצאת מסדה]], 1966.
* [[בן ציון לוריא]], '''מלכי בית חשמונאי''', הוצאת דביר, 1985.
* '''היסטוריה של ארץ ישראל''', ירושלים: [[הוצאת כתר]] והוצאת [[יד יצחק בן-צבי]]:
** כרך ג: [[מנחם שטרן]] (עורך), '''התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים''' (322-37 לפני הספירה), 1981. ({{כותר|10628739}})
* [[דוד עמית]] וד"ר [[חנן אשל]], '''ימי בית חשמונאי''' : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה, ירושלים תשנ"ו (1995). {{כותר|16294206}}
* [[יחיעם שורק]], '''בין שיעבוד לחירות''', תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, א', [[הוצאת עמיחי]], 1997
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקימילון=חשמונאי}}
* [[אוריאל רפפורט]], [http://toldot.cet.ac.il/movie9.aspx מדינת החשמונאים], הרצאה מצולמת, תולדוט - אתר ההיסטוריה, [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]
* [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12883&kwd=3447 חשמונאים, לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות], באתר מט"ח
* [[דוד פלוסר]], [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/floser3-3.htm מדיניות החשמונאים], באתר [[דעת (אתר אינטרנט)|דעת]], מתוך: '''[[מחניים (כתב עת)|מחניים]]''' ל"ד, תשי"ח
* יהושע עמיר, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/amir_1.htm הרעיון המשיחי ביהדות ההלניסטית], באתר [[דעת (אתר אינטרנט)|דעת]], מתוך: '''[[מחניים (כתב עת)|מחניים]]''' קכ"ד
* {{קתדרה|[[שמעון דר]]|התחום הגאוגרפי של מפגש החשמונאים עם היטורים|59.10|59, מרץ 1991, עמ' 11-3}}
* {{קתדרה|אריה קינדלר|מטבעות החשמונאים – שתי סוגיות|59.2|59, מרץ 1991, עמ' 18-12}}
* {{קתדרה|[[דוד פלוסר]]|ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי-הביניים?|75.2|75, אפריל 1995, עמ' 54-36}}
* {{קתדרה|[[בצלאל בר-כוכבא]]|תאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?|86.1|86, ינואר 1998}}
* [[איל רגב]], [http://lisa.biu.ac.il/files/lisa/shared/regev-2012.pdf דימויים העצמי של החשמונאים כמנהיגים דתיים], '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' עז (א), 2012, עמ' 5–30
* {{הידען||יחיעם שורק, "ממשיחיזם להלניזם - הרהורים לקראת חנוכה"|soreq-hanuka-2003/}}
* [http://www.tiuli.com/track_info.asp?track_id=46 חנוכה, מכבים] - מסלול טיול מפורט מאתר [http://www.tiuli.com טיולים מסלולי טיול]
* יחיעם שורק, [http://www.hayadan.org.il/topic/%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D/ סדרת מאמרים על החשמונאים], באתר [[הידען]].
* {{הידען|דר. יחיעם שורק|יהודה המקבי, שמעון התרסי, יהונתן הגדי – מדוע כינה כל אחד מחמשת בני מתיתיהו את עצמו בכינוי אחר?|manes-of-matityahus-sons-2912161|29 בדצמבר 2016}}
* [http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=9246 ״החשמונאים, גרסת היוונים״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי]
* {{עונג שבת||המכבים הגיבורים: מסע ברחובות ירושלים ותל אביב|2018/11|30}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{שליטי בית חשמונאי}}
[[קטגוריה:בתי מלוכה]]
[[קטגוריה:התקופה החשמונאית בארץ ישראל]]
| |||