תחרות הזמר של האירוויזיון – הבדלי גרסאות

הזמרת ה[[ישראל]]ית [[אסתר עופרים]] ייצגה את שווייץ בשנת [[1963]], עוד בטרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, וזכתה במקום השני עם שיר בשפה הצרפתית. זמרת ישראלית נוספת שהשתתפה באותה שנה הייתה [[כרמלה קורן]], אשר ייצגה את [[אוסטריה]] וזכתה במקום השביעי. בשנת [[1986]] הזמרת הישראלית [[תמנע בראוור]] ייצגה את אוסטריה. בשנת [[2005]] הזמרת הישראלית אורטל <small>(שם משפחה: מלכה)</small> ייצגה את צרפת וזכתה במקום ה-23. בשנת [[2006]], הזמרת הישראלית [[ליאל קולט]] הייתה חברה בלהקת Six4One, אשר ייצגה את שווייץ וזכתה במקום ה-17 (כל אחד מחברי הלהקה היה בעל לאום שונה, רק אחד מהם משווייץ). בנוסף, בשנת 2016 ייצג את צרפת הזמר עמיר חדד הישראלי אשר השתתף בשנת 2006 בכוכב נולד וזכה במקום ה-6.

 

כללי התחרות (שחלים גם על הגמר וגם על חצי הגמר) מחייבים שהשירים יהיו מקוריים וחדשים. חשיפת השירים לציבור מותרת רק זמן מוגבל לפני התחרות. כל שיר חייב להיות בן שלוש דקות לכל היותר. הזמרים וזמרי הליווי חייבים לבצע את השירים בקולם. עד [[1998]] גם המוזיקה הייתה מנוגנת באופן חי על ידי תזמורת, אבל מ-[[1999]] ואילך הזמרים מלוּוים ב[[פלייבק]]. הפלייבק יכול לכלול רק כלי נגינה ואסור לכלול בו קולות של בני אדם.

 

מאז [[1990]] מוגבל גיל הזמרים המשתתפים, כך שיום הולדתם ה-16 חייב להיות בשנה שבה מתקיימת התחרות לכל המאוחר (כלומר, בפועל, גיל 15 וחצי ומעלה).

 

 

הזמרים אינם חייבים להיות [[אזרחות|אזרחי]] המדינה שהם מייצגים. בין השנים [[1966]] ל-[[1972]] ולאחר מכן בין השנים [[1977]] ל-[[1998]], חלה על המדינות חובה לשלוח שירים ב[[שפה רשמית|שפות הרשמיות]] שלהן בלבד (בשנת 1977 ניתן לגרמניה ולבלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם הוחלט מחדש על הכלל המחייב לשיר בשפה הרשמית). החל משנת [[1999]], חודש חופש השפה בתחרות, וכך נמשך המצב עד היום.

ב[[אירוויזיון 2018]] נבחרה לשיר כנציגת ישראל בתחרות אמנית [[לופר (מסובב צלילים)|לופר]], [[נטע ברזילי]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.kan.org.il/Item/?itemId=28409|הכותב=סתיו זיו|כותרת=נטע ברזילי כאן! - הכירו את המועמדת שלנו לאירוויזיון|אתר=כאן תאגיד השידור הישראלי|תאריך=}}}}. תקנון האירוויזיון אוסר על שימוש בקולות רקע מוקלטים בזמן התחרות. לכן [[תאגיד השידור הישראלי]] פנה לאיגוד השידור האירופי לקבלת אישור לחוקיות הלופר{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.5825738|הכותב=בר פלג|כותרת=אז מה זה לופר, מה זה לופר, זה לופר?|אתר=הארץ|תאריך=}}}}, ולבסוף הוחלט שלא יעשה בלופר שימוש בתחרות עצמה.

 

במשך שנים רבות כלל תקנון התחרות תנאי שכל שיר המשתתף בתחרות חייב להיות ב[[שפה רשמית|שפה הרשמית]] של המדינה שאותה הוא מייצג. ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] ו[[שנות ה-70 של המאה ה-20|ה-70]] הפך "חוק השפה" את התחרות ליותר אקזוטית, עם שירים בשפות שבדרך כלל אינן זוכות לחשיפה בינלאומית, כגון [[פינית]] ו[[מלטזית]]. ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] התערער הכלל הזה, כשמדינות רבות שלחו שירים עם פזמון חוזר באנגלית (דבר שהיה מותר כל עוד עיקר השיר מושר בשפת המדינה), או שיר הכולל מספר גדול של מילים ושמות בינלאומיים (למשל השיר "[[דיווה (שיר)|דיווה]]", שייצג את ישראל וזכה במקום הראשון ב-1998). כמו כן, נתן הכלל הזה יתרון למדינות רב לשוניות כמו [[שווייץ]], או למדינות הדוברות שפות מוכרות, כגון הממלכה המאוחדת, צרפת ו[[ספרד]]. "חוק השפה הרשמית" התקיים בין השנים [[1966]] ל-[[1972]] ובין [[1977]] ל-[[1998]] (בשנת 1977 קיבלו גרמניה ובלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם נחקק מחדש "חוק השפה הרשמית"). המדינה הראשונה שזכתה עם שיר שאינו בשפתה היא שוודיה, שזכתה עם השיר "[[ווטרלו (שיר)|ווטרלו]]" (Waterloo), אותו ביצעה להקת [[אבבא]] בשפה האנגלית.

 

הנחיית התחרות חייבת להיעשות באנגלית ובצרפתית. בנוסף להן מותרת גם שפת המדינה המארחת. עקב ריבוי השירים מאז [[התפרקות ברית המועצות]], מוותרים בדרך כלל על חזרה מלאה של דברי ההנחיה בשפות השונות, וכדי לחסוך בזמן, מנהלים את ההנחיה בשפה אחת עיקרית (בדרך כלל אנגלית). רק עיקרי הדברים מתורגמים לצרפתית ולשפה המקומית.

 

השיר הזוכה נבחר בהצבעה שמתקיימת לאחר תום השמעת כל השירים. בעבר התנהלה ההצבעה במהלך השמעת השירים (אם כי התוצאות נחשפו רק לאחר השמעתם). שיטת ההצבעה הנהוגה מאז [[1975]] מבוססת על שיטה שבה כל מצביע (במקרה זה: כל מדינה משתתפת) בוחר את עשרת המועמדים הטובים בעיניו ומדרג אותם. שני המועמדים הראשונים ברשימה מקבלים תגבור: המועמד הראשון בדירוג מקבל תוספת של 2 נקודות (12 במקום 10), המועמד השני מקבל תוספת של נקודה אחת (10 במקום 9). מטרת התגבור היא לתת עדיפות משמעותית לשני השירים שנחשבו בעיני המצביע לטובים ביותר. המועמד המנצח הוא זה שזכה למספר הנקודות הגבוה ביותר. שיטה זו עשויה להביא למצב של [[תיקו]], ולפיכך קובעים כללי התחרות כי במקרה של שוויון, זוכה המדינה שקיבלה ניקוד ממספר גדול יותר של מדינות. לדוגמה, מדינה שקיבלה 100 נקודות מ-20 מדינות, תגבר על זו שקיבלה 100 נקודות מ-15 מדינות (בעבר היה נהוג שובר שוויון מעט שונה. לפירוט שיטות הניקוד השונות שנהגו בתחרות האירוויזיון, ראו להלן).

 

בשנת [[2010]] הוחלט על חלוקה שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות לבין חבר שופטים הן בחצאי הגמר והן בגמר.

 

במשך השנים היו שינויים מפליגים בשיטת השיפוט והניקוד. במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]] נוסו שיטות הצבעה שונות, ואף גרסאות שונות של שיטות ההצבעה:

* [[1957]] - בכל מדינה יושב צוות שיפוט בן 10 אנשים. כל חבר בצוות מעניק נקודה לשיר אחד ממדינה אחרת.

*החל מ-2016, כל מדינה (גם אלו שלא העפילו לגמר) מדרגת את שתי העשיריות הטובות ביותר. אחת של השופטים ושנייה של קהל הצופים. השיטה נלקחה מתחרות השירים [[מלודיפסטיבלן]] אשר קובעת את הנציג של שוודיה לאירוויזיון בכל שנה.

 

לאורך השנים, התחלפו וריאציות שונות של הקראת הניקוד, כאשר המוטיב המרכזי הוא הקראת הניקוד על ידי דובר מכל מדינה, בשיחת טלפון או בשידור לווייני (מאז [[אירוויזיון 1994]]).

עד [[אירוויזיון 1980]], היה נהוג להקריא את הניקוד בהתאם לסדר השמעת השירים באותו הערב. כך למשל, לו מדינה כלשהי הייתה רביעית בסדר ההשמעה, וקיבלה ניקוד, בעוד השלוש שלפניה לא קיבלו ניקוד בכלל, אותה מדינה הייתה מוקראת ראשונה (יחד עם הניקוד שקיבלה, לא משנה כמה גבוה או נמוך הוא).

הקראת הניקוד הפכה לסמל התחרות, ובייחוד הקראת ה-12 נקודות. עקב כך שהנחיית האירוויזיון נעשית בצרפתית ועיקרי הדברים מתורגמים בשפות הרשמיות של התחרות נהוג לומר "12 נקודות" ב[[צרפתית]] ("Douze Points", דוז פואה), ומשפט זה הפך לאחד המזוהים ביותר עם התחרות (בשל כך דיסק אוסף ידוע של האירוויזיון נקרא כך).

 

עד ל[[אירוויזיון 2009]], חלו חוקי איגוד השידור האירופי רק על התנהלותן של רשתות השידור מהמדינות השונות שנטלו חלק בתחרות. לפיכך, ניתן היה להעניש באופן ישיר רשת שידור על מעשים לא נאותים שעושה צוות ההפקה והשידור שלה, אולם לא ניתן היה להטיל על רשתות השידור אחריות לגבי התנהגות גופי הממשל, המשטר וחברות הטלפונים והסלולר במדינה. ב-[[11 בספטמבר]] [[2009]], הוחלט באיגוד השידור האירופי כי מעתה והלאה ייתפסו רשתות השידור כמייצגות את כלל המדינה וגופיה, ולא עוד רק כגופי שידור עצמאיים בתוך המדינות. המשמעות היא שהחל מ[[אירוויזיון 2010]], כל ניצול של כוח ומשאבים מצד כל גוף במדינה מסוימת לזיהוי האזרחים המצביעים ולהפרת חופש הביטוי ורוח השלום בתחרות, שהם אבני היסוד של הקמת התחרות, יגרור הטלת קנס כבד על רשת הטלוויזיה ואף יכולת להרחקת המדינה מהתחרות לתקופה של עד שלוש שנים{{הערה|1=[http://esctoday.com/14326/ebu_to_change_eurovision_rules_after_azerbaijan_inquest/ EBU to change Eurovision Rules after Azerbaijan inquest]|שמאל=כן}}.