הבדלים בין גרסאות בדף "המשפט בישראל"

הוסרו 57 בתים ,  לפני 9 חודשים
קישורים
מ (בוט החלפות: \1מיסים)
(קישורים)
[[מדינת ישראל]] היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן [[המשפט המקובל]], אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של [[המשפט העברי]]{{הערה|שם=יסודות|{{סחפ|חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980}}, באתר ויקיטקסט}} ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום [[דיני משפחה]]. במדינת ישראל אין [[חוקה]] פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר [[המהפכה החוקתית]], נלקחים מקובץ [[חוק יסוד|חוקי יסוד]] שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות ה[[חוק]] על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"[[מדינה יהודית ודמוקרטית]]". במדינה נהוגה [[הפרדת הרשויות]].
 
בשנת [[1967]] כבשה מדינת ישראל את שטחי [[חצי האי סיני]], [[רמת הגולן]], [[רצועת עזה]] ו[[יהודה ושומרון]], אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על [[מזרח ירושלים]] הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של [[הכנסת]] וצו של [[ממשלת ישראל|הממשלה]] עוד בשנת [[1967]], ואילו על [[רמת הגולן]] הוחל המשפט הישראלי ב[[חוק רמת הגולן]] שהתקבל בשנת [[1981]]{{הערה|שם=רמת הגולן|{{סחפ|חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981}}, באתר ויקיטקסט}}, בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח [[אמנת ז'נבה הרביעית]]. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור ל[[בית המשפט הגבוה לצדק]], כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.
 
==מקורות המשפט הישראלי==
===המשפט העות'מאני===
עד לשנת [[1917]] שלטה בשטחה של [[ארץ ישראל]] [[האימפריה העות'מאנית]]. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העות'מאנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי.
 
ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם מחוז שהיווה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים ב[[אירופה]], ב[[אסיה]] ואף ב[[אפריקה]]. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.
===המשפט הבריטי===
{{הפניה לערך מורחב|מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי}}
עם כניסתו לתוקף של [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל, נחקק [[דבר המלך במועצה על ארץ ישראל]], 1922{{הערה|{{סחפ|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל||דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947}}, באתר ויקיטקסט}}. {{סחפ|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל|סעיף 46|בסימן 46}} נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-[[1 בנובמבר]] [[1914]], הוא היום שבו נכנסה [[טורקיה]] ל[[מלחמת העולם הראשונה]], ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".
 
עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם ל[[המשפט המקובל|משפט המקובל]] ו[[דיני היושר]] האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.
 
בנוסף, [[הנציב העליון|הנציבים העליונים]] חוקקו [[פקודה (חיקוק)|פקודות]] חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון [[{{סחפ|פקודת השטרות]]}} ו[[{{סחפ|פקודת הנזיקין]]}}. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה ל[[רשומות]] כיום). בישראל המונח '''[[חוק]]''' מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. המונח '''פקודה''' מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.
 
מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופה זו. כך לגבי היעדרו של [[חבר מושבעים]] מן הדין הפלילי, מעמדו של ה[[תקדים]] המשפטי המחייב, ומאפיינים רבים נוספים. העדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נובע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות{{מקור}}. המתאר הכללי של מערכת [[בית משפט|בתי המשפט]] ו[[בית דין|בתי הדין]] הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז [[הקמת המדינה]], נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.
 
===הקמת המדינה===
לקראת סיומו של [[המנדט הבריטי]] הוקמה [[מועצת העם]] כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין [[הוועד הלאומי]] ובין [[הסוכנות היהודית]] תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של [[היישוב]]. ב-[[14 במאי]] [[1948]] הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"[[מועצת המדינה הזמנית]]". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.
 
עם הקמת [[מדינת ישראל]] קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר,{{הערה|{{סחפ|מנשר מיום ה' באייר תש"ח||מנשר מועצת המדינה הזמנית}}, באתר ויקיטקסט}} שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את [[המשפט הבריטי]], אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא [[הכנסת]].
 
ב-[[19 במאי]] [[1948]] החליפה את המנשר "[[פקודת סדרי השלטון והמשפט]]", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעת {{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט|סעיף 11|בסעיף 11}}:
{{ציטוט|תוכן=המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.|מרכאות=כן}}
הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|עמ' 49–52}}}}. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת ה[[עלייה]] ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פי [[הספר הלבן השלישי|הספר הלבן של 1939]], בוטלה במפורש {{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט|סעיף 13|בסעיף 13 של הפקודה}}.
 
===מקורות המשפט===
מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הם {{סחפ|פקודת הראיות}}, {{סחפ|פקודת הנזיקין}} ופקודתו{{סחפ|פקודת השטרות}}, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה ה[[עברית]] - "[[נוסח חדש]]").
 
במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה) חוקקו תקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.
 
בתי המשפט הישראליים יצרו [[תקדים|תקדימים]] אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות ה[[רשלנות]] המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת [[1928]] המבוסס על חקיקה [[קפריסין|קפריסאית]], יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה ב[[שנות ה-70]]. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.
 
בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה{{הערה|שם=המג'לה}}, שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. [[חוק יסודות המשפט]], שהתקבל בשנת [[1980]], ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של [[לאקונה]]. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב ל[[המשפט העברי|משפט העברי]]{{הערה|שם=יסודות}}.
 
המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, ב[[אמנה בינלאומית|אמנות בינלאומיות]] אשר ישראל היא צד להן{{הערה|{{המשפט החוקתי|ב|עמ' 914–924}}}}.
דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי המנהגי היא הכרת המדינה ב[[אמנות האג#אמנת האג משנת 1907|אמנת האג משנת 1907]] לעניין הלוחמה היבשתית המוכרת והנאכפת בשטחה של מדינת ישראל, אף מבלי שתאומץ בדבר חקיקה של הכנסת.
 
דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי ההסכמי היא הכרת המדינה ב[[האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים|אמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים]] משנת [[1980]]. אמנה זו, העוסקת במקרים בהם חטף הורה את ילדו אל מדינה זרה במסגרת סכסוך על משמורת עם ההורה השני, וקובעת הסדרים להשבת הילד אל המדינה ממנה נחטף, היא דבר חקיקה בינלאומי חדש. ישראל הצטרפה אל האמנה, וצירפה אותה למשפטה הפנימי בחוק של הכנסת משנת [[1991]]. בתקופת הביניים שבין הצטרפות ישראל לאמנה ובין קבלתה על ידי הכנסת, לא הייתה לאמנה תחולה במשפט הפנימי הישראלי.
 
דוגמה לדבר חקיקה בינלאומי הסכמי, שישראל היא צד לו, אך אינו חל במשפט הפנימי של המדינה, הוא [[אמנת רומא]], שנכנסה לתוקף בשנת [[2002]] והקימה את [[בית הדין הפלילי הבינלאומי]]. על אף שישראל הייתה בין יוזמות האמנה ואף חתמה על האמנה, לא אישררה הכנסת את האמנה, ומאוחר יותר ישראל אף הודיעה כי אין בכוונתה לאשררה.
מאפייני השיטה הישראלית:
*הבסיס העיקרי למערכת המשפט הוא [[החקיקה בישראל|החקיקה]], בין אם דבר החקיקה מגיע מן [[הכנסת]] (ואז ייקרא "[[חוק]]"), מן המחוקק שקדם לכנסת (ואז ייקרא "[[פקודה (חיקוק)|פקודה]]") או ממחוקק המשנה ([[חקיקת משנה|חקיקת המשנה]] כוללת תקנות, כללים וצווים). החקיקה על כל מרכיביה מתפרסמת ב"[[רשומות]]".
*בתי המשפט מפרשים את החקיקה. לעיתים פרשנות זו היא קיצונית או נוגדת את לשונו המפורשת של החוק. כך, למשל, בשנים האחרונות קיבל בית המשפט העליון סדרת הלכות המחזירה את תפקידם של [[דיני היושר]] בשאלות הנוגעות למקרקעין, וזאת על אף לשונו המפורשת של {{סחפ|חוק המקרקעין|סעיף 9 לחוק המקרקעין}}. דוגמה נוספת היא הפירוש המצמצם הניתן ליסוד ה[[קינטור]] בעבירת ה[[רצח]], אשר למעשה רוקן כמעט יסוד זה מתוכן.
*לבית המשפט העליון הסמכות לפסול חוק, במקרים מסוימים (ולדיון בכך ראו את הקטע העוסק ב[[חוקה]] בערך זה).
*הלכה של בית המשפט העליון היא בבחינת [[תקדים]] המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום. פסק דין של [[בית הדין לעבודה|בית הדין הארצי לעבודה]] מהווה תקדים מחייב מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.
[[קובץ:SupremeCourtIsrael01_ST_06.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גשר הולכי הרגל המוביל לבית המשפט העליון]]
===בתי המשפט===
[[חוק יסוד: השפיטה]], אשר נתקבל בשנת [[1984]] קובע כי ישנן שלוש ערכאות של [[בתי המשפט בישראל|בתי משפט]]: [[בית המשפט העליון]], [[בית משפט מחוזי]] (6 בתי משפט) ו[[בית משפט השלום]] (28 בתי משפט).
 
[[חוק בתי המשפט]]|חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984]], קובע את המקרים שבהם תדון כל ערכאה. באופן בסיסי נדונות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים, וכתבי אישום בעבירות שעונשן חמור בבית המשפט המחוזי, ותביעות בסכומים נמוכים וכתבי אישום בעברות קלות נדונות בבית משפט השלום. כל ערכאה דנה אף ב[[ערעור]] על הערכאה הנמוכה ממנה.
 
בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ונדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט ידון בתביעה. כך, למשל, בעבירה חמורה שנעברה ב[[אילת]], הסמכות העניינית תהיה לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות המקומית תקבע כי בית המשפט המחוזי שידון בעניין יהיה בית המשפט המחוזי ב[[באר שבע]].
===חוק יסודות המשפט===
{{הפניה לערך מורחב|חוק יסודות המשפט}}
בשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]]. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת [[1980]] את חוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:
{{ציטוט|תוכן=ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.|מקור=}}
 
 
==חוקה ומשפט חוקתי ישראלי==
[[הכנסת הראשונה]] ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק [[חוקה]] למדינת ישראל. בשנת [[1950]] קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה "[[החלטת הררי]]" על שמו של חבר הכנסת [[יזהר הררי]], לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו [[חוק יסוד|חוקי יסוד]]{{הערה|{{דבר||חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד|1950/06/14|00100}}}}.
 
בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של [[זכויות האדם]], דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין תקדימיים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|הפרק "עקרונות יסוד חוקתיים בלתי כתובים", עמ' 61–73}}}}.
 
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, המכונה "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו{{הערה|{{משפט ועסקים|אהרן ברק|המהפיכה החוקתית - בת מצווה|01|1|2004}}}}.
 
מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת [[1992]]. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.
 
==המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה==
בשנת [[1967]] כבשה ישראל את חצי האי [[סיני]], את [[רמת הגולן]], את [[רצועת עזה]] ואת [[יהודה ושומרון]]. עוד באותה שנה החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח [[ירושלים]]. בשנת [[1981]] הוחזר חצי האי סיני ל[[מצרים]] ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על [[רמת הגולן]]{{הערה|שם=רמת הגולן}}.
 
ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת [[1967]].
 
מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני [[משפט בינלאומי פומבי|המשפט הבינלאומי]] העוסקים ב"[[תפיסה לוחמתית]]". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגון [[ביטוח רכב]], או תמרורי תנועה.
כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי [[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "[[מתנחלים]]") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית ([[פלסטינים]]).
 
[[הסכם אוסלו]] והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת [[1993]] בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את [[הרשות הפלסטינית]] בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-[[1993]], [[הסכם קהיר (1994)|הסכם קהיר]] ב-[[1994]] ו[[הסכם וושינגטון]] ב-[[1995]]) אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת "חוק יישום הסכם הביניים בדבר [[הגדה המערבית ורצועת עזה]]"{{הערה|[https://www.nevo.co.il/Law_Word/law01/177_006.doc{{ויקיטקסט חוק|חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנהתשנ"ו-1996], באתר "נבו"}}}}. נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".
 
נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "[[שטח A]]", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות [[האינתיפאדה השנייה]], לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של [[צה"ל]] לשטחים אלו.
משתמש אלמוני