ספר תורה שנפל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קטגוריה:ספר תורה באמצעות HotCat
מ ←‏top: תיקון גרש, replaced: ׳ ← ' (2)
שורה 8:
הפוסקים נהגו לתלות את נפילת ספר התורה, בחיסרון כל שהוא באנשי אותו מקום, או בית כנסת. לומדים זאת מדברי התלמוד: {{ציטוטון|אמר [[רבי יהושע בן לוי]]...כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו}} ועל כך אומר בעל ה[[דברי חיים]] מייסדה של [[חסידות צאנז]], שמדברי רבי יהושע משתמע, שעוונות גורמים לבזיון התורה, ואם נפל ספר התורה והתבזה דווקא בבית כנסת זה, סימן הוא שעוונותיהם של אנשי המקום גרמו לכך{{הערה|{{HebrewBooks|חיים הלברשטאם|דברי חיים|914|מהדורת "וואלף", [[ה'תשס"ב]], עמוד רלט|עמוד=263}}}}. יש הלומדים זאת מדברי התלמוד: {{ציטוטון|המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו}}{{הערה|{{בבלי|ברכות|לד|ב}}}}.
 
מנהגים רבים, ופסקי הלכה שונים קיימים בנושא תענית על ספר תורה שנפל. לדעת ה[[יוסף שאול נתנזון|מהרי"ש נתנזון]] - אם ספר תורה נופל על הקרקע יש להתענות ארבעים יום, הטעם לכך הוא שבעת שעלה [[משה|משה רבנו]] ל[[מעמד הר סיני|הר סיני]] לקבל את התורה, הוא שהה שם ארבעים יום{{הערה|{{HebrewBooks|יוסף שאול הלוי נתנזון|דברי שאול|31726|מהדורת [[לבוב]], [[ה'תרל"ז]], חידושי אגדות על [[מסכת סנהדרין]], דף מ"ג, ד"ה "וכרוז יוצא לפניו"|עמוד=224}}}}. ה[[שלמה קלוגר|מהרש"ק]] כותב שאם נפל ספר תורה, ומדגיש שנפילה היא דווקא לקרקע, על כל הקהל לצום במשך יום אחד{{הערה|1=יום אחד = מהבוקר עד לשקיעה}}{{הערה|{{HebrewBooks|שלמה קלוגער|האלף לך שלמה|1354|מהדורת לבוב, [[ה'תר"ע]], סי׳סי' שס"א|עמוד=127}}}}. ה[[חיים יוסף דוד אזולאי|חיד"א]] גורס שרק מי שהפיל את הספר חייב להתענות, אבל מי שרק ראה את נפילת הספר, אינו חייב להתענות. עם זאת, סובר החיד"א שלמרות שאין חובה, ראוי שכל מי שראה את נפילת הספר יצום גם הוא, ומסכם את דבריו, כי נכון שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו שעתו{{הערה|{{HebrewBooks|חיים יוסף דוד אזולאי|שיורי ברכה|7733|מהדורת [[סלוניקי]], [[ה'תקע"ד]], סי׳סי' רפ"ב, סעיף א'|עמוד=190}}}}.
 
[[הרב קוק]] סיפר באחת מאגרותיו שבעקבות מקרה של נפילת ספר תורה בבית הכנסת בעיירה זוימל בגלל ארון קודש קטן מדי, הוא הורה לבני הקהילה לבנות ארון חדש וגדול, "שזאת תהיה עיקר התשובה, להסיר הסיבה הגורמת למכשול", ובהמשך הוסיף: "ודבר זה היה אצלי יותר עיקרי מהתענית".{{הערה|[[אגרות הראי"ה]], חלק א, אגרת י.}}