בלה בארטוק – הבדלי גרסאות

בלה בארטוק נולד ב[[סניקולאול מארה|נאג'סנטמיקלוש]], עיירה בצפון [[באנאט]], אז בחלק ההונגרי של [[אוסטרו-הונגריה]] (שעברה לאחר זמן לתחום [[רומניה]]), לאב מוזיקאי חובב ולאם מורה ל[[פסנתר]] וגדל ב[[הונגריה]] של [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]]. לאחר מותו של אביו בשנת [[1888]] הייתה אמו פאולה, [[גרמניה|גרמנייה]] במוצאה, הדמות המרכזית בחייו. בשנת [[1894]] עברה המשפחה המצומצמת לפוז'ון (Pozsony), כיום [[ברטיסלאבה]], שם מצאה האם עבודה קבועה. בארטוק הראה כבר בגיל צעיר יכולת מוזיקלית מפותחת, והמעברים התכופים של המשפחה נבעו בחלקם מרצונה של פאולה בארטוק לספק לבנה את המורים הטובים ביותר. בארטוק עסק בלימודי הפסנתר והצליח ללמד את עצמו [[הלחנה|קומפוזיציה]] על ידי קריאת [[פרטיטורה|פרטיטורות]].

תחת ההשפעה של חברו ללימודים, המלחין [[ארנסט פון דוהנאני|ארנו דוהנאני]], הלחין בארטוק [[מוזיקה קאמרית]] בסגנון [[יוהנס ברהמס|ברהמס]]. בשנת [[1899]] עבר ל[[האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט|אקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט]] ב[[בודפשט]] בעקבות דוהנאני. התפעלותו של בארטוק מ[[ריכרד שטראוס]], בשילוב עם הרגש הלאומי ההונגרי שחש, תרמו להלחנת היצירה הגדולה הראשונה שלו: ה[[פואמה סימפונית|פואמה הסימפונית]] לכבודו של [[לאיוש קושוט]], גיבור [[היסטוריה של הונגריה: המהפכה והממלכה הדואלית|המהפכה ההונגרית]] בשנת [[1848]].{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 212}}

המשיכה של בארטוק למוזיקת עמים החלה בשנת [[1904]] בעקבות מפגש שלו עם לִידִי דּוֹשָׁה, ששרה את "התפוח האדום". כבר בשנת [[1906]] החל בארטוק לאסוף דגימות של מוזיקה בהונגריה. בארטוק ניחן בתשוקה ל[[אתנומוזיקולוגיה]] (ענף ה[[מוזיקולוגיה]] העוסק בחקר המוזיקה של עמים ותרבויות שונות). המוטיבים, המקצבים והדפוסים התבניתיים הפיחו חיים במוזיקה של המלחין ההונגרי, והובילוהו ליצור לעצמו סגנון מקורי ומיוחד תוך שזירת [[מוזיקה עממית]] ביצירותיו, נוסף על השפעה ממלחינים אחרים בני- תקופתו, בהם [[זולטאן קודאי]]. בארטוק החזיר את הקצב למוזיקה הקלאסית תוך שימוש במוזיקת עם וחידושים בתחום ה[[תזמור]] ו[[הרמוניה אטונאלית|ההרמוניה האטונאלית]].

בשנת [[1909]] נישא בארטוק לתלמידתו מרתה זיגלר ושנה לאחר מכן נולד בנם, שנקרא גם הוא בלה. בהמשך הקדיש לה את "טירתו של כחול- הזקן", [[אופרה]] אלגורית במערכה אחת, שעניינה בידוד הפרט משאר האנושות.{{הערה|סטנלי, שם}} נישואים אלו תמו בשנת [[1923]].

מעמדו הבינלאומי של בארטוק היה יציב, ה[[סונאטה|סונאטות]] ל[[כינור]] מהשנים [[1921]] ו- [[1922]] וסוויטת המחול לתזמורת (משנת [[1923]]) תרמו להכרתו כמלחין בעל שם עולמי. בשנת [[1926]] הלחין כמה יצירות חשובות לפסנתר, ובהן ה[[קונצ'רטו]] הראשון לפסנתר (מתוך שלושה). את [[רביעיית מיתרים|רביעיות המיתרים]] השלישית והרביעית ([[1927]]–[[1928]]) מגדירים מבקרי מוזיקה רבים יצירות מופת. בשנים אלה נודע שמו בעולם גם כפסנתרן סולן וכשותף לגדולי הכנרים ההונגרים בזמן ההוא, בהם [[יוזף סיגטי]], שלו הקדיש את הראשונה מתוך שתי הרפסודיות לכינור ולפסנתר (או תזמורת).

בשנת [[1926]] החל בארטוק בהלחנת "מיקרוקוסמוס", יצירה דידקטית ללימוד פסנתר, בת 6 כרכים ברמות קושי עולות, בהשפעת הולדת בנו פיטר (בנו מאשתו השנייה, [[דיטה פאסטורי-בארטוק|דיטה פסטורי]]).

רבות מיצירותיו החשובות של בארטוק הולחנו ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]], בהן הקונצ'רטו השני לפסנתר ([[1931]]), הרביעייה החמישית למיתרים ([[1934]]), הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה (שהלחין בשבילו ובשביל דיטה{{הערה|סטנלי, שם}}) משנת [[1937]], וה[[מוזיקה לכלי-מיתר, כלי-הקשה וצ'לסטה]] (מאותה שנה). עוד הלחין קונצ'רטו לכינור (בשביל ידידו הכנר [[זולטאן סקלי]]) ואת השלישייה "ניגודים" (כדי לנגן ביחדיחד עם סיגטי ועם ה[[קלרינט|קלרניתן]] [[בני גודמן]]) משנת [[1938]], את [[דיברטימנטו|הדיברטימנטו]] לתזמורת כלי-מיתר, וכן רביעיית מיתרים שישית משנת [[1939]].

בהיותו אנטי-[[פשיזם|פשיסט]] מוצהר, עזק בארטוק את הונגריה בשנת [[1940]] עזב בארטוק את הונגריה לנוכח התדרדרות המצב הפוליטי בעקבות [[מלחמת העולם השנייה]] ושיתוף הפעולה של הממשלה ההונגרית עם [[גרמניה הנאצית]]. בתום הפלגה ב[[אוניית קיטור]] שיצאה מ[[ליסבון]], הגיע ל[[ארצות הברית]] עם דיטה בסוף חודש [[אוקטובר]] של אותה שנה, והתיישב ב[[ניו יורק]].

מצבו הבריאותי המעורער העיב על חייו בנכר. מאחר שנזקק למקור הכנסה, עיבד בארטוק כמה מיצירותיו הקודמות, כדי שיוכל לנגן עם אשתו ביחדיחד כצמד בקונצרטים. בין היתר עובדו כמה מקטעי "מיקרוקוסמוס" לגרסת שני פסנתרים, ואילו לסונאטה לשני פסנתרים וכלי-הקשה נוספה שכבה תזמורתית, על מנתכדי להופכה לקונצ'רטו. עם זאת, בשנים הראשונות לחייו של בארטוק מחוץ לארצו הוא לא הלחין יצירות חדשות, הן בעקבות עניין מועט של מוזיקאים מקומיים ביצירותיו והןהן בעקבות הקושי הנפשי שהביאה עליו ההגירה לארץ זרה. רביעיית המיתרים השישית הייתה יכולה להיות יצירתו האחרונה, אלמלא קיבל בארטוק הזמנה מן המנצח [[סרגיי קוסביצקי]], שידע על הקשיים הכלכליים והבריאותיים של המלחין, להלחין יצירה חדשה לתזמורת. הזמנה זו הניבה את ה[[קונצ'רטו לתזמורת]], אחת מיצירותיו החשובות ביותר, וללא ספק הפופולרית מכולן. גם ארגון המלחינים [[ASCAP]] דאג לסייע, ואף על פי שבארטוק לא נמנה עם חבריו, מימן הארגון טיפולים רפואיים בשנתיים האחרונות לחייו. הכנר [[יהודי מנוחין]] הזמין אף הוא מבארטוק יצירה חדשה, והזמנה זו הניבה את הסונאטה לכינור סולו, אחת מיצירות המופת הגדולות בז'אנר. ביצירה זו בארטוק קיבל השראה רבה מ[[יוהאן סבסטיאן באך|באך]], ופרקה הראשון הוא הומאז' ל[[שאקון]] המפורסם של מלחין ה[[המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק|בארוק]] הגרמני. בפרק הסיום אף השתמש בארטוק ב[[טון (מוזיקה)|רבעי-טונים]] בכתיבתו לכלי, אך אישר למנוחין לערוך את היצירה ולהתקין גם גרסה אלטרנטיבית, בלא רבעי-הטונים. בשנת 1944 אובחן לבסוף בארטוק כחולה ב[[לוקמיה]], בשלב מתקדם שלא הותיר שום אפשרות לריפוי. בשנת [[1945]], כשמצבובעוד מצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, החל בארטוק בהלחנת שתי יצירות נוספות, אך לא הצליח לסיימן -— קונצ'רטו שלישי לפסנתר (שהלחין כהפתעה לכבוד יום ההולדת ה-42 של דיטה) וקונצ'רטו ל[[ויולה|וויולה]], שהזמין ממנו הוויולן [[ויליאם פרימרוז]]. במותו היה הקונצ'רטו השלישי לפסנתר גמור למעשה, ורק שבע-עשרה ה[[תיבה (מוזיקה)|תיבות]] האחרונות נזקקו לתזמור. הקונצ'רטו לוויולה נותר במצב גולמי יותר, והצריך מאמץ של כשלוש שנים לפני שניתן היה לבצעולנגנו. את שתי היצירות הושלמו על ידיהשלים טִיבּוֹר שֶׁרְלִי, תלמידו וידידו של בארטוק. זה פרסם את השלמתו לקונצ'רטו לוויולה גם בגרסה ל[[צ'לו]] ולתזמורת, שהצ'לן [[יאנוש סטארקר]] ביצעניגן והקליט לראשונה.

בארטוק נפטר בהיותו בןבגיל 64, ב-[[26 בספטמבר]] [[1945]] בבית חולים בניו יורק, כשאשתו דיטה ובנו פיטר נמצאים לצדו.

*קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר ולתזמורת (1945 [לא גמורה], הושלם17 התיבות האחרונות בתזמורו עלשל ידיטיבור שרלי), Sz. 119

*קונצ'רטו לויולה ולתזמורת (1945 [לא גמורה], לרוב מבצעים את היצירה כפי שהושלמה במקורבגרסתו עלשל ידיטיבור שרלי), Sz. 120

*"טירתו של כחול- הזקן", אופרה (1911), Sz. 48

*סונאטה לכינור [ללא ליווי] (1944, נערכהקיימת עלגם ידיגרסה בעריכת יהודי מנוחין), Sz. 117