חטיבת התביעות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יאיר צפורי (שיחה | תרומות) מ ←הערות שוליים: קטגוריה |
יאיר צפורי (שיחה | תרומות) הרחבה |
||
שורה 18:
==היסטוריה==
===התביעה המשטרתית בתקופת המנדט הבריטי===
{{בעבודה|פסקה=כן}}{{הערה|גיא לוריא, ""משטרה בשביל הנייטיב'ס": ההיסטוריה של הקמת התביעה המשטרתית", בתוך: נעמי לבנקרון (עורכת), "משטרה והיסטוריה - כתב עת לתולדות השיטור בארץ ישראל", הוצאת [[בית מורשת משטרת ישראל]], גיליון 1, מרץ 2019}}.▼
מראשית ימי המנדט עד 1924 היו בתוקף סדרי הדין ה[[עות'מאנים]]. משנת 1924 הוחלו סדרי דין חדשים לפיהם עסקה המשטרה בניהול הליכים פליליים. [[פקודת הפרוצדורה הפלילית]] העניקה סמכות להגשת אישום בפשעים חמורים לבית משפט מחוזי ליועץ המשפטי או בשמו. האחראי לייצוג הממשלה בבתי המשפט היה יועץ הכתר שהיה כפוף ליועץ המשפטי.
בהליכים פליליים שנוהלו בבתי משפט שלום או עירוניים, יכול היה לנהל את ההליך כל שוטר, ולא רק היועץ המשפטי או בא כוחו.
משנות העשרים ניהלה המשטרה את רוב ההליכים הפליליים בבתי משפט השלום ואפילו המחוזיים.
שלטונות המנדט הכירו בבעייתיות בכך שהשוטרים חוקרים וגם מנהלים את התיקים הפליליים בבתי משפט מחוזיים, אך למרות הבעייתיות היה מובן ליועץ המשפטי שבתביעות פשוטות אפילו בבתי משפט מחוזיים, יש צורך בכוח אדם משטרתי עקב מחסור בכוח אדם איכותי במשרדי התביעה של הכתר. גם מפקדי המשטרה הלינו על מחסור בכוח אדם איכותי במשטרה ועל הצורך להפנות כוח אדם איכותי לתביעות.
שוטרים בריטים עברו הכשרה בחוק ומשפט בבית הספר של המשטרה, חלק מהם המשיכו ללמוד משפטים מחוץ למשטרה ומשנת 1940 הופעלה תוכנית במסגרתה עברו שוטרים הכשרה במשרדי התביעה של הכתר, אך כאשר תובעים אלה קודמו לדרגת קצונה הם הועברו לתפקיד אחר. התובעים הבריטיים לא הפכו לצוות קבוע של תובעים משטרתיים, אך התובעים המשטרתיים היהודים והערבים הפכו לסגל קבוע בבתי משפט השלום והדיונים התנהלו בעברית או בערבית.
שיקול הדעת שניתן לתובעי המשטרה היה צר. הם לא הפעילו שיקול דעת אם לנהל את התיקים אלא הגישו לבית המשפט את כל התיקים שהועברו אליהם ממפקדות המשטרה{{הערה|שם=לוריא|פרק זה מבוסס על מאמרו של [[גיא לוריא]], ""משטרה בשביל הנייטיב'ס": ההיסטוריה של הקמת התביעה המשטרתית", בתוך: נעמי לבנקרון (עורכת), "משטרה והיסטוריה - כתב עת לתולדות השיטור בארץ ישראל", הוצאת [[בית מורשת משטרת ישראל]], גיליון 1, מרץ 2019, עמודים 119–149}}.
===התביעה המשטרתית עם קום מדינת ישראל===
ועדת המצב שעסקה בתכנון מנגנוני המדינה שבדרך עוד לפני הקמת המדינה, נגעה גם בסמכויות התביעה של המשטרה והיה ברור כי תהיה מחלקת תביעות במשטרה שתקום. ב"הצעה להקמת משטרה במדינה העברית", אשר נוסחה לקראת סוף 1947, תוכנן שבענף הפלילי של המחלקה לחקירת פשעים יהיה אגף לפקוח, תביעות וחקירות מיוחדות, אשר יהיו בו עורכי דין שיעסקו בתביעות{{הערה|"הצעה להקמת משטרה במדינה העברית" בארכיון המדינה, ג-115/8, "הקמת המשטרה"}}.
ההצעה הוצגה על ידי [[יחזקאל סהר|יחזקאל סחרוב]] ב-23 בדצמבר 1947 בישיבה של ועדת משנה ב' של ועדת המצב ואושרה ב-20 בינואר 1948 בוועדת המשנה בה נטל חלק [[דוד בן-גוריון]]{{הערה|פרוטוקול ישיבת ועדת המשנה, ארכיון המדינה, ג 115/6, "ענייני המשטרה"}}.
גם בהצעה שניסחו חיים (הרמן) כהן ושבתאי רוזן במאי 1948 להקמת "המחלקה המשפטית של ממשלת ישראל" ([[משרד המשפטים]]), הובהר שבראש התביעה הכללית יעמוד "התובע הכללי" במשרד המשפטים, אבל התביעה בעבירות קלות תישאר בידי המשטרה.
אחרי קום המדינה מונה [[פנחס רוזן]] לתפקיד [[שר המשפטים]]. הוא וראשי התביעה הכללית, פרקליט המדינה [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] והיועץ המשפטי לממשלה [[יעקב שמשון שפירא]], החליטו להקים גוף אחד של תביעה כללית ריכוזית כלל ארצית ולא מפוצלת.
ב-27 ביוני 1948 העביר שר המשפטים לשר המשטרה [[בכור-שלום שטרית]] "אי-אלה הערות ביחס לארגון התביעה הכללית"{{הערה|מכתב שר המשפטים לשר המשטרה (27.6.1948), ארכיון המדינה, ג-5655/9, "ארגון עבודה במשרד"}}, אולם שטרית התנגד לעמדה הריכוזית של שר המשפטים ורצה לשמור בידי המשטרה את כל סמכויותיה ובאוקטובר 1948 הוחלט להביא את המחלוקת בפני הממשלה.
בשלושת השבועות הראשונים של נובמבר גובש בין שר המשפטים לבין שר המשטרה, הסדר הנשמר בעיקרו עד היום ובא לידי ביטוי בהוראות חלוקת עבודה בין המשטרה לבין פרקליטות המדינה. והופץ במכתב מיום 22 בנובמבר 1948 שכותרתו "הסדר התביעה הכללית", על ידי עוזר המפכ"ל באגף לחקירת פשעים{{הערה|מכתב ר. לוסטיג עוזר המפכ"ל לתחנות המשטרה (22.11.1948) שהועבר לפרקליטי המחוז על ידי פרקליט המדינה (5.12.1948), ארכיון המדינה, ג-5666/2, "חוזרים למחלקת היועץ מאת פרקליט המדינה"}} וכשבועיים אחר כך על ידי פרקליט המדינה בין פרקליטי המחוזות. ההנחיה הייתה שמחלקות חקירות פשעים תפעלנה בתיאום, בפיקוח ובהכוונה של פרקליטי המחוז, תעמודנה בקשר תמידי עם פרקליט המחוז, תתיעצנה אתו בכל הבעיות המשפטיות שתתעוררנה בחקירות פשעים, ותפעלנה בהתאם להוראותיו. הובהר שרק פרקליטים יופיעו בבתי משפט מחוזיים ותובעי המשטרה יופיעו בפני בתי משפט השלום.
פרקליט המדינה הוציא חוזר לפיו על פרקליטי המחוז להנחות את המשטרה ותובעיה, אף על פי שתובעי המשטרה המשיכו לפעול בנפרד מפרקליטות המדינה{{הערה|פרקליט המדינה, "חוזר פנימי מס. 13: חוות דעת ועצות משפטיות" (12.5.1949), ארכיון המדינה, ג-5666/2, "חוזרים למחלקת היועץ מאת פרקליט המדינה"}}.
ב-31 בדצמבר 1948 סיכם מנכ"ל משרד המשטרה את המחלוקת וההסדר: "התפתח ויכוח יסודי ומעמיק מאד בין שר המשפטים לבין שר המשטרה והמשא ומתן עדיין נמשך. הובאו הצעות מסוימות לשנויים בחוק הקיים, אך עד אשר ייעשו תקונים בחוק הוסכם שהחקירה המקצועית והתביעה בפני בתי משפט השלום תהיינה נתונות בידי המשטרה והתביעה בפני כל בתי המשפט הגבוהים תהיה נתונה בידי פרקליט המדינה ועוזריו"{{הערה|"תזכיר שהוגש לבאי-כוח העתונות היומית בעת הפגישה עם המנהל הכללי של משרד המשטרה" (31.12.1948), עמ' 5, ארכיון המדינה, ג-3015/6, "משרד המשטרה – תזכיר על מבנה, תפקידים, פעולות"}}. בפברואר 1949 העביר שר המשטרה את הסיכום הזה לראש הממשלה וההסדר שנוסח כפשרה זמנית – הפך לקבוע{{הערה|שם=לוריא|}}.
==ביקורת על הפרדת רשויות התביעה==
שורה 36 ⟵ 58:
==לקריאה נוספת==
▲
==קישורים חיצוניים==
* גיא לוריא בהשתתפות [[מרדכי קרמניצר]], [http://www.idi.org.il/media/5061/police_prosecution.pdf "איחוד התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה"] [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], ירושלים 2014
| |||