המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית – הבדלי גרסאות

אם גדולי הספרות הגרמנית הקלאסית לא יכלו להינתק מן הנטייה הרומנטית למוזיקה, הרי הרומנטיקאים האמיתיים ראו למעשה במוזיקה את המטרה הראשונית, המקום ממנו צמחו כל האמנויות ואליו ישובו. הם הטילו ספק בכוח המילים לבטא רגשות אמיתיים, בעוד שהמוזיקה, ככוח מיסטי, נתפסה על ידם כבעלת היכולת לנפץ מסגרות, להעלות דברים מחביון מצולות, כמי שמסוגלת, היא לבדה, לבטא את ההצהרה הסופית, הישירה ביותר. כפי שאמרה [[בטינה פון ארנים|בטינה ברנטאנו]], ידידתם האקסצנטרית של גתה ושל בטהובן, שהשפה נראית לה בלתי מספקת, בלתי מסוגלת לשוות למשהו ''צורה'' פיוטית. ברור היה לה, שהצורה, התבנית מהווה את עצם מהותה של השירה, אך במוזיקה ראתה גילוי מיידי, אינטואיטיבי, משוחרר ממגבלות הצורה הקבועה.{{הערה|איינשטיין, עמ' 22-21}} גישה זו לקשר בין השירה למוזיקה מצאה ביטוי גם אצל משוררי התקופה הרומנטית ב[[אנגליה]] וב[[צרפת]].