דברי הימים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
הרחבה לגבי דברי הימים בחקר המקרא - זה דורש עוד עריכה בשלב זה. |
||
שורה 85:
[[רד"ק]] הוא הפרשן הקלאסי הראשון שנכתב על דברי הימים, ובהקדמתו הוא מלין על כך שלא עסקו לפניו בפרשנות הספר. הרד"ק מעיד שמצא ב[[נרבונא]] כמה פירושים על הספר שאינו יודע את שמות מחבריהם. הפירוש המיוחס לרש"י מביא לעיתים פרשנות מדברי חכם מחכמי נרבונא. ה[[יצחק אברבנאל|אברבנאל]] בהקדמתו ל[[ספר שמואל]] אף הוא מתייחס לכך שאין מי שפירש את ספר דברי הימים, והוא מזכיר את הרד"ק כמפרש יחידי ומצומצם מדי על דברי הימים. האברבנאל עצמו לא כתב פירוש על דברי הימים, אלא רק כהתייחסות לשינויים מספרי שמואל ומלכים אותם פירש, ובהקדמתו זו הוא מעיד שאף לא קרא בספר זה מימיו.
== דברי הימים כמייצג האסכולה הכרוניסטית בהיסטוריוגרפיה המקראית ==
{{עריכה|פסקה=כן|סיבה=כתיבה לא אנציקלופדית מספיק}}
לפי השערות החוקרים, [[האסכולה הדויטרונומיסטית]] מייצגת את הכתוב בכל ספרי נביאים ראשונים, ואולי גם את ספר דברים כמבוא.אולם אין הסכמה בקרב כולם לגבי גבולות החיבור. [[מרטין נות]], שהיה הראשון להציע שכל הספרים הם מכלול ספרותי אחד, סבר שהוא התחבר בתקופת הגלות. קרוס וממשיכיו הקדימו אותו למאה ה-7 לימי יאשיהו אבל הסכימו שהחיבור עבר עדכון בימי גלות. כך או כך, הויכוח נוגע לרובד העריכה הדויטרונומיסטי, אבל המקורות הספרותיים שההיסטוריון השתמש בהם, המקורות הם בוודאי עתיקים יותר לזמנו של ההיסטוריון. הוא השתמש במקורות רבים וציטט אותם ביד רחבה, וחלקם התחברו כבר בימי הבית הראשון.
למרות חילוקי הדעות, יש הסכמה די רחבה על האופי של הדויטרונמיסט ואופן ההשפעה שיש לספר דברים עליו, סגנונו האופייני וגם מעולמו הרוחני ותפיסותיו העקרוניות. הוא עיצב את כל חיבורו מתוך מחשבה על ההשלכות ההיסטוריות על מושג הברית של ספר דברים. קורות ישראל, אינם אלא תולדות הכישלון המתמשך מצד ישראל לקיים את הברית שנחתמה בסיני וקיבלה אשרור בערבות מואב – הברית עם אלוהים. הברית נכשלה, והחוזה בוטל – אנחנו התחייבנו לעבוד את ה' בלבד, ובתמורה קיבלנו ארץ – כיוון שישראל לא עמד בכללים הוא לוקח את הארץ.
השאפתנות הספרותית שמתגלמת בחיבור הדויטרונומיסטי. זה חיבור שאפתני ביותר, הוא מקיף תקופה מאוד גדולה, הוא עצום ממדים במושגי העולם העתיק. הוא כולל ארבעה או חמישה ספרים מקראיים. הוא משתמש בשפע של מקורות, שהוא שילב לתוך חיבורו. משולבים כלשונם. והוא מציג תפיסה כוללת על תולדות האומה, מראשיתה ועד לחורבן ארצה.
בתור הישג ספרות ואתגר רעיוני כה גדול - נוצר לחיבור זה מענה היסטוריוגרפי חלופי.
ההיסטוריון הדויטרונומיסט, מציג תפיסה מאוד מסוימת, מאוד מוגדרת של תולדות ישראל. אבל באופן בלתי נמנע ההיסטוריון נותן ביטוי להשקפה עיקרית – ההשקפה של ההיסטוריון. אבל כנראה שהוא עוד השקפות גם בזמנו וגם לפניו – השקפות אלטרנטיביות – האמנם כל תולדות האומה הם גיליון ציונים בין נכשל למחפיר? אין דרך אחרת לראות את קורות ישראל?
האלטרנטיבה למצג ההיסטורי הזה נמצאת בספר דברי הימים. ספר דברי הימים, אמנם התחבר בתקופה מאוחרת יותר, הוא לא בן זמנו של הדויטרונומיסט, אלא מאוחר לו. לפי כמה השערות מבוססות התחבר או בסוף המאה ה-5 או בתחילת המאה ה-4 לספירה. או בסוף התקופה הפרסית, או ראשית התקופה ההלניסטית. החיבור הזה, לפי צורתו פותח בנקודה מאוד עקרונית –
הוא מתחיל בבריאת האדם – אדם, שת אנוש. הפרקים הראשונים של ד"ה הם רשימות יחס שמובילות אותנו מאדם הראשון דרך נוח ובניו, דרך אברהם ובניו עד לימי שאול ודוד, והספר נגמר עם הצהרת כורש.
החיבור הזה, שנקרא במחקר – ההיסטוריה הכרוניסטית – ומחברה נקרא הכרוניסט, ההיסטוריה מתחילה כבר בבריאת העולם ומסתיימת בסנונית שמבשרת את שיבת ציון. ההיסטוריה מכסה את מה שיש בהיסטוריה הדויטרונומיסטית, אלא היא מקבילה גם לתורה וגם לנביאים ראשונים. זה לא עניין רק של הקבלה טכנית.
מה שעושה הכרוניסט (בעל דברי הימים) הוא לא רק מקביל לגוש המקביל של התורה, אלא הוא גם משתמש בספרים האלה כדי לבנות את חיבורו שלו. בניגוד למקורות של הדויטורומינסט אותן איננו מכירים, במקרה של הכרוניסט אנחנו יודעים באיזה מקורות הוא השתמש – השתמש בספרי התורה ונביאים ראשונים. אנחנו יכולים להשוות בין הספרים השונים, ואנחנו יכולים לעמוד בצורה מדויקת על ההתאמות והמניפולציות שהוא ביצע כדי להתאים את המקורות הללו להשקפותיו המיוחדות.
מה שמתברר, שהכרוניסט אכן מתאים אותם. וכנראה, עוד מקורות שאינן מוכרים לנו באופן עצמאי. את העיבוד שלו מנחות כמה מגמות די אחידות. קודם כל – וזה דבר מאוד בולט בכללו, כמות הטקסט שהכרוניסט מקצה לכל תקופה בתולדות ישראל הם לא כמות טקסט שווה.
יש תקופות שהוא מעריך בתיאורן, ויש תקופות שהוא מקצר בתיאורן. תפיסת הפריודיזציה שלו שונה לגמרי מהכרוניסט. הדויטרונומיסט שואלה על ההנהגה – שופטים, מלוכה, וביניהם תקופות ביניהם. הסוגיה הזו לא מטרידה את הכרונויסט. הוא מחלק את ההיסטוריה האנושית לשלוש תקופות מרכזיות – התקופה הראשונה, היא התקופה שמכוסה ב-9 הפרקים הראשונים, והיא מאדם ועד דוד המלך. התקופה הזו זוכה להכי מעט טקסט ובצורה לקונית ותמציתית. כל התקופה הזו, מתומצתת ודחוסה בצורת רשימות יחס. ואם אנחנו עושים זום אין על רשימות היחס, אנחנו מגלים שגם מהבחינה הזו גם רשימות היחס אינן משקפות בצורה שווה את ההיסטוריה מאדם ועד דוד. מהר מאוד נגמרות רשימות היחס הכלליות, ומתחילות רשימות של פונקציונרים במקדש. הטקסט מגיע לדוד ולשלמה שבונה את המקדש, וכן המחבר מתאר לנו באריכות את רשימת הכוהנים, המשוררים, משמרות כהונה ולויה וכו'.
הגוש השני מוקדש לימי דוד ושלמה, והוא מוקדש בעיקר להקמת המקדש. (דה"א י – דה"ב ט). בספר דברי הימים דוד מכין את כל התשתית להקמת המקדש, מגייס כסף, מכין את חומרי הבניה, מקצה את כוח האדם ושלמה הוא מבצע את המלאכה (בניגוד לסיפור על דוד שלא ניתן לו להקים את המקדש בשמואל). החלק האחרון מוקדש לימי הממלכה המפוצלת, בעיקר על ממלכת יהודה, והשיא הוא חורבן המקדש. הפריודיזציה של הכרוניסטטית אינה מתעניינת בשאלות פוליטיות והיסטורית, אלא היא פריודיזציה שנעשענת על עיקרון דתי והוא שאלת תפקידו ומקומו של המקדש בחיי הרוח של העם. הכל – או מוביל לשם, או נובע משם.
תיאור המקדש תופס את אמצע החיבור. זה אם כן- הדבר המרכזי לפי בעל ד"ה.
כיוון שהספר נסתיים בהצהרת כורש, הוא לא יכול היה להתחבר לפניו. והספר הזה, משקף אנכרוניזמים בהרבה הקשרים – פרטים שלא מתאימים מהבחירה ההיסטורית שלהם. למשל – הכרוניסט מתאר תשלומים שעושה המלך או שעושים לו, והוא אומר ששולמו כך או כך 'דרכמונים' 'אדרכמונים', דרכמונים זה מטבע – דרכמה, ביוונית. ולא היה שימוש במטבעות לפני התקופה הפרסית. רוב הפעילות הכלכלית בעת העתיקה לא התבצעה בדרך של מטבעות, והמטבעות נכנסים לשימוש רק בתקופה הפרסית. בעל ד"ה לא מעלה על דעתו שהפעילות הכלכלית התנהלה אחרת. מה שמאוד מעניין בתקופה הזו דווקא, מה שאופייני בראשית שיבת ציון וימי בית שני, זה שהארץ – ארץ יהודה, אינה יחידה פוליטית אוטונומית בעיניהם. יש מידה של אוטונומיה בתקופה, אבל האוטונומיה הזו תמיד ממוקמת סביב החיים הדתיים. הדמות החשובה היא של הכוהן הגדול, ולא מנהיג פוליטי. בתחילת התקופה הפרסית אמנם כן יש משקל למושל, לעומת הכוהן. לאורך התקופה הפרסית המשקולת נוטה לכיוון המקדש והכוהן הגדול.
הדגש המאוד חזק על דברי הימים, הוא שיקוף של יחסי הכוחות הפוליטיים. דיוקנו של הכרוניסט עולה באופן ברור לא רק ממה שהוא מספר, אלא ממה שהוא גם לא מספר – מה הוא בוחר לא לקחת מהמקורות שעומדים לנגד עיניו. למשל – בחטיבה הראשונה, חטיבת רשימות היחס, שהיא מבוא לספר, בחטיבה הזו יש רשימות יחס של כלל שבטי ישראל. פרק זמן משמעותי ביותר לא זוכה לאזכור – וזה בין ירידת האבות מצרים לכניסתם לארץ – כל שעבוד מצריים ויציאת מצרים. פרק הזמן הזה נעלם. מי שקורא רק את רשימות היחס, ואינו יודע דבר על התורה, לא ידע שאי פעם היה שלב כזה בתולדות ישראל. זה דבר מרתק (אין יציאת מצרים, אין מתן תורה ואין חתימת חוזה ואין הפרת חוזה). בעצם, אם לא היה ירידה למצריים וכו' בעצם היישוב העברי בארץ מתקיים ברציפות מימי אברהם עד ימי המחבר הכרוניסט. מעולם לא עזבו, ולא היו צריכים לחזור. יש כאן השקפה אחרת לגמרי לגבי ההיסטוריה הישראלית. לפי הכרוניסט, מרגע שהאבות הגיעו ארצה – התקיים ברצף יישוב עברי בארץ.
זו הסיבה, שאפשר לסכם את כל התמונה העצומה הזו בתשעה פרקים, ואפשר להגיע מהר להקמת המקדש. זו נקודה שצריך להדגיש – למקדש יש מעמד בהיסטוריה הדויטרונומיסטית. המקדש תופס מקום אחר בהיסטוריה הדויטרונומיסטית. המקדש חשוב כחלק מייסוד הברית. בני ישראל צריכים להקים את מקום הפולחן היחיד, במקום שהאל בחר לשום שמו שם. אצל הכרוניסט אין ברית, אלא המקדש כפוף לברית, והוא עיקרון מרכזי שכפוף בפני עצמו.
דבר זה מסביר למה פסח יאשיהו מתואר בהרחבה בד"ה (לעומת האזכור האגבי במלכים, וזה חשוב לו רק כי זה חלק מהברית עם ה'), אבל קיום הפסח חשוב לו מעוד בחינה – הפסח מעניין אותו כפי שהוא התקיים במקדש דווקא, איך כולם ממלאים את תפקידים בחגיגות הפסח. והוא מצרף המון נתונים פולחניים לגבי הפסח.
דברי הימים מכנה את ה'ארון'ן – ארון הקודש, ולא ארון הברית – כי אין ברית לטעמו.
מצד אחד – אנחנו רואים את החשיבות של המקדש דווקא בחיבור הכרוניסטי, והרבה דברים מובילים לשם. החשיבות המרכזית של המקדש קשורה גם לדמותו של דוד. דוד זוכה בספר ד"ה להאדרה מעל ומעבר למצוי במקורותיו. ספר שמואל, שממנו נסמך ד"ה מתאר את דוד בצורה ביקורתית. כל הסיפורים האלה, בעצם אינם מובאים בספר ד"ה. לעמת זאת, דוד מקבל סיפורים חדשים – איך הוא מכין את הקרקע לבניית המקדש.
ספר ד"ה משקף גישה "פרו-דוידית". מעמיד את דוד במרכז. וזה משתלב עם עוד קו אופיינו בד"ה –
הפסילה של הלגיטימיות של ממלכת ישראל הצפונית. גם הדויטרונומיסט חושב שממלכת הצפון נולדה בחטא, אבל הוא עדיין מדווח עליה. לא כך בספר ד"ה. בספר ד"ה, אמנם נוא יודע שהיה פילוג, וישראל מורכב מ-12 שבטים, אבל אין אצלו סיפורים על ממלכת הצפון, אלא במקום שאין לו ברירה והוא לא יכול להפריד מהסיפור על ממלכת יהודה. ממלכת הצפון נולדה בחטא של מרד נגד סמכותו האלוהית של דוד, והיא מעמידה מודל מתחרה למקדש בירושלים, וזה לא לגיטימי. ולממלכה אין זכות קיום.
תפיסת הגמול של ספר ד"ה לעומת ס"ד. החטא והחורבן נתפס כתוצאה ההכרחית של חטא מצטבר של כל ישראל (מלכי יהודה, העם והחטא הוא קולקטיבי ומצטבר. העונש לא מגיע מיד, אלא מגיע לרף מסוים). הקשר בין החטא ועונשו, הוא לא קשר ישיר. הוא קשר עקיף. החטא האחד צריך להצרף לעוד חטא וכו', עד שהוא עובר את רמת המסה הקריטית להבאת החורבן. אפילו בממלכת יהודה, זה לא רק מנשה. אפילו מלך צדיק כיאשיהו, לא הצליח לעצור את החורבן המתקרב. המסה הייתה מסיבית מדי. לכרוניסט יש תפיסה אחרת של גמול.
הוא לא מסוגל לקבל את התפיסה הדויטרונומיסטית הזו. הוא לא מוכן לקבל את העיקרון שהחטא הוא קולקטיבי ומצטבר. בעיניו, עונש יכול לבוא רק על חטא פרטי, כל חוטא נענש מייד – ורק הוא נענש.
הכרוניסט צריך להסביר – איך יאשיהו מת בקרב טיפשי. הוא מתאר את תחילת יאשיהו כנער שדורש את ה'. ולאחר מכן הוא מסיר התועבות שיש בישראל. כאן, בספר מלכים נאמר שפרעה נכה הרג את יאשיהו במגידו. אבל בספר ד"ה כתוב אחרת – יאישיהו בראש צלול למרות אזהרה מפורשת יוצא כנגד שליח האל. ואם הוא עושה את הדבר הזה, אין דרך להתמודד אחרת חוץ מלהענישו בחומרה. יאשיהו חטא נגד האל, ולכן הוא נענש. כל הדבר הזה לא נמצא בספר מלכים. החוליה הזו, הדיאלוג בין נכה לירושלים. אלא שאף ירמיהו מקונן על מותו של יאשיהו, והוא זוכה לכבוד שאף מלך אחר לא זכה. לא שוכחים שגם הוא היה צדיק. יש לנו כאן סדרה של תכונות אופייניות – חמש מגמות:
* תפיסה כלל ישראלית (ישראל כנובע באופן רצוף מתולדות האנושות, ישראל יחידה אחת שמתקיימת ברציפות בארץ).
* שולל באופן מוחלט את מלכות הצפון,
* עומד באופן נחרץ בעד דוד ובית דוד.
* דבק בענייני המקדש והפולחן, גם במבנה הספרותי ולאורך החיבור.
* מאוד מקפיד לתאר את תולדות האומה לאור עיקרון – גמול אישי ומיידי.
המגמות הללו ניכרות בכל הספר, בכל השוואה בינו לבין מקורותיו המגמות הללו פועלות ומסבירות את רוב העיבודים שאנו מוצאים. ההשקפה של הכרוניסט שונה וסותרת את השקפת מקורותיו, לכן הוא חייב לשנותם. כל פעם שהכרוניסט מכניס פרט מידע חדש אנחנו שואלים – האם הכרוניסט ממציא משהו, או שהוא מצטט באמת מקורות ידועים. המחקר מטיל ספק רב במקורות הללו.
לפעמים, יכול להיות שהוא מצטט קטעים ממקורות שלא הגיעו לידינו. לפעמים, הוא מביא את מקורותיו בצורה די צמודה למקור, בעיקר בהבדלים לשוניים. הוא מצטט את העברית העתיקה יותר לעברית שלו.
גם בענייני כתיב – השם דוד נכתב בכתיב מלא – דויד, מתי שבספרות מלכים הוא בכתיב חסר. הכתיב הפך להיות מלא יותר. הדבר האחרון – עצם העובדה שספר ד"ה אידיאולוגית צבוע, זה לא אומר שהוא מספר לנו דברים שהם בהכרח לא נכונים.
ספר ד"ה יש לו לא רק אידיאולוגיה, אלא גם דרך סיפור אופיינית – יש לו פואטיקה אופיינית. וגם זו פרספקטיבה להסתכל עליה. לראות איך הפילטר – משתמש באמצעים סיפוריים מסויימים ולא אחרים.
החיבור של הכרוניסטי, הוא חיבור רדיקלי בתפיסותיו ההיסטוריות ועוד והוא עומד כאלטרנטיבה להיסטוריה הדויטרונומיסטית. עולה השאלה – האם ספר ד"ה הוא משהו מיוחד? או שהוא חלק ממכלול גדול יותר?
חוקרים רבים, אוחזים בדעה שספר זה הוא חלק ממכלול רחב יותר, שההיסטוריה הכרוניסטית כוללת לא רק את ספר ד"ה אלא גם את ספר עזרא ונחמיה. הבסיס להשקפה הזו, אינו העובדה שהם צמודים בחטיבת הכתובים, אלא – ספר ד"ה נחתם בהצהרת כורש. וספר עזרא מתחיל בהצהרת כורש. ויש כאן נקודת חיבור ביניהם. מי שקורא את הצהרת כורש ובספר עזרא, רואה שהיא ארוכה מההצהרה של ד"ה. נראה כאילו חתכו את ההצהרה בספר ד"ה. חוקרים רבים סבורים שספר עזרא ונחמיה איננו חיבור נפרד, אלא המשכו הישיר של ספר ד"ה. וזו דעה בהחלט מקובלת.
אבל כמובן שיש חולקים – הדעה האחרת שיש כאן לא קיטוע אקראי, אלא קיטוע מגמתי – בכוונה ספר ד"ה קוטע את ציטוט הצהרת כורש, כי הוא רוצה לסיים בוקטור העלייה – ספר עזרא מצטט את הצהרת כורש באופן עצמאי. ושני החיבורים הללו הם חיבורים נפרדים.
נראה שדווקא ספר עזרא ונחמיה העיבוד של החיבור דומה יותר לאופן של הדויטרנומיסט, גם התפיסות ההיסטוריוספוית שונות מההשקפות של ספר ד"ה (כל אלו טעמים להפרדת ד"ה מעזרא ונחמיה). בעל עזרא ונחמיה אינו דומה לכרוניסט זה שהוא אינו משקף אידיאליזציה של העבר. ספר עזרא ונחמיה מציג את חייהם של שבי ציון. בתקופה שהיא מאוד קשה להם. הוא מציג תמונה מאוד עגומה, של החיים בארץ יהודה בתקופה שלאחר השיבה ארצה – החיים עלובים, החומה פרוצה, עניים – לשכות בית ה' בידי זרים – והמצב על הפנים. הוא משקף בצורה כנה את המציאות הקשה של הווה. יותר מכך – הוא לא מזכיר בשום נקודה איזשהו רמז לייחול משיחי לתקומתו של בית דוד. בית דוד נעלם מספר עזרא ונחמיה. הוא לא ממלא שום פונקציה פוליטית. זה עומד בניגוד בוטה למרכזיות של דוד וביתו בספר ד"ה. זה לא מקרה, שאחת הדמויות המרכזיות של עזרא ונחמיה – זרובבל, יש סבירות שהוא היה מצאצאי בית דוד, אבל הדבר הזה ממש מטושטש ומצונזר בספר עזרא ונחמיה. כנראה שהכרוניסט ועזרא ונחמיה, הם לא אותו אדם.
==לקריאה נוספת==
| |||