מדיניות רווחה בישראל – הבדלי גרסאות

עשור זה מתאפיין בניסיונות שונים, ובמידה רבה לא עקביים, של המדינה להתמודד עם [[משבר מניות הבנקים (ישראל, 1983)|המשבר הכלכלי]]. גם המהפך בשנת [[1977]] ועליית הימין לשלטון, השפיעה על תפיסת מדיניות הרווחה בישראל. לפי מיכאל שליו וזאב רוזנהק המדינה איבדה, במידה רבה, את עצמאותה אל מול בעלי ההון, הן במישור הכלכלי נטו והן במישור הפוליטי. לתפיסתם עובדה זו פגעה בניסיונות להביא לייצוב והביאה לבזבוז כספים רבים על סובסידיות והלוואות בריבית מסובסדת לבעלי הון{{הערה|1=Shalev, Michael. “Israel's Domestic Policy Regime: Zionism, Dualism, and the Rise of Capital.” Pp. 100-48 in The Comparative History of Public Policy, edited by F. G. Castles. Cambridge: Polity Press 1989. p104, pp 135 – 136. }} . רוזנהק אף טוען כי לפני תוכנית הייצוב של 1985 עמד השלטון בפני הסכנה לאיבוד הלגיטימציה הציבורית שלו{{הערה|1=Daniel Maman and Zeev Rozenhek, “The Politics of Institutional Reform: the ‘Declaration of Independence’ of the Israeli Central Bank” Review of International Political Economy 14}}. מאידך, חוסר הלגיטימיות הציבורי והקשיים הכלכליים הציפו אל פני השטח בעיות סוציאליות אשר היו "רדומות" במהלך הגאות הכלכלית עד אז, כמו בעיות העוני בקרב הציבור של עולי שנות החמישים, וגם תרמו לכך שהממשלה לא הייתה חזקה מספיק על מנת להתעלם מדרישות אלו. בזכות זאת התאפשר קידומם של תוכניות רווחה אוניברסליסטיות ונרחבות כמו קצבאות למשפחות מרובות ילדים, אף על פי ששוב, גם כאן הודרו הערבים ממקבלי הזכויות, הפעם באמצעות הכלת "קצבת יוצאי צבא". כוחם הפוליטי המועט של הערבים, שעדיין היו במידה רבה תחת הרושם של המשטר הצבאי, והדרתם הפוליטית לא אפשרו להם להפעיל לחץ לשילוב עד 1992 וממשלת רבין{{הערה|1=[[מנחם הופנונג|הופנונג, מנחם]]. מחאה וחמאה: השפעת הפגנות הפנתרים השחורים על הקצאות לצורכי חברה ורווחה (נבו, 2006). ע' 35-81}}.