|
מבקר התרבות יונתן גת הגדיר את כתיבתה של קסטל-בלום בתוכניתו "גיבור תרבות" באופן הבא:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן= זוהי כתיבה תחת השפעת 'האנג-אובר' ותחושת מיגרנה. המיקוד והדיוק מופנים לפרטים הלא חשובים ואילו הפרטים החשובים אינם רלוונטים לרצף הסיפורי. ודווקא אי השפיות - היא זו שמחלצת את הסופרת מהאבדון. השיגעון הוא הפיתרון הרציונלי ביותר למקרים אליהם נסחפים גיבוריה של קסטל-בלום.}}
[[דוד גורביץ']] תיאר את יצירתה כ[[פוסטמודרניזם|פוסטמודרנית]]:{{הערה|דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו '''פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20''', [[הוצאת דביר]], 1998, עמ' 304-287.}}
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן= אחת היוצרות המרכזיות של הדפוס הפוסטמודרני בספרותנו היא ללא ספק אורלי קסטל-בלום. סיפוריה של קסטל-בלום, שפורסמו החל מאמצע שנות השמונים, הביא לחלל הספרותי שלנו מציאות אלימה ופופולרית שלא הכרנו קודם לכן. סגנונה הפרבולי, הג'אזי, הג'סטה "הרעה" והמרושלת שבה בחרה לכתוב, האופן העצבני והסוריאליסטי שבו טיפלה ביסודות המסורתיים של הסיפורת – מוטיבציה, דמות, אינטגרציה, פסיכולוגיה – יכלו בדין לעורר תגובות נסערות. כנגד הליטוש המצופה "מסיפורת עשויה היטב" קיבלנו חספוס מתריס; כנגד מעמקים (פסיכולוגיים, או היסטוריוסופיים-לאומיים) קיבלנו את פני השטח העירומים. כנגד לשון שאמורה לייצג עולם קיבלנו עולם המשקף, כבמראה הפוכה, לשון "מופרעת", "עצובה", פיוטית, המסתופפת בין כתליו.}}
==פרסים==
* בשנת [[1990]] הוענק לה [[פרס תל אביב]]
|
