דתיים – הבדלי גרסאות

המונח "דתי" חדש יחסית בעולם ה[[יהדות|יהודי]], ויחד עם המילה "חילוני" הופיע רק במאה ה-19. עד לתחילת ה[[אמנציפציה ליהודים]] בראשית המאה, ה[[אוטונומיה]] וסמכויות השיפוט הפנימיות של [[הקהילה היהודית]] חבקו את כל חבריה, ורק המרת דת לנצרות או לאסלאם יכלה לשחררם מאלו. האמונה וקיום המצוות נתפשו כנורמטיביים ומובנים מאליהם; אף על פי שהפרתם הייתה שגרתית למדי, העושים כן התקיימו בקטגוריות של חוטאים לתיאבון נסבלים שהיו אמורים לעשות תשובה או כסוטים בעקרון מן הדת, דוגמת ה[[קראים]], שכל הסנקציות הופעלו נגדם ושהוקאו החוצה ככופרים. דפוס זה השתנה רק עם עליית המדינה הריכוזית המודרנית, שחיסלה את האוטונומיה הקהילתית, לצד היחלשות האמונה הדתית. רוב הציבור היהודי באירופה נטש את המסורת, בדרגות שונות של עקביות ושכנוע פנימי, ואלו שהוסיפו לקיימה הוכרו כמיעוט נבדל וחריג ולא עוד כנורמטיביים. בארצות המערב, בהן הוגדרו היהודים כ"אזרחים [[בני דת משה]]" השייכים ללאום המקומי ולא כקבוצה לאומית נפרדת, החלוקה הבסיסית הייתה בדרך כלל בין "אורתודוקסים" אדוקים ל"ליברלים", כשאלו הראשונים דרשו לעיתים הכרה בהם כפלג דתי עצמאי ובליברלים למיניהם (דוגמת ה[[רפורמי]]ם בגרמניה) כבני דת אחרת. במזרחב[[מזרח אירופה]] נותרו היהודים כקבוצה אתנית מובחנת וקיבלו גם הכרה כמיעוט לאומי, ושם ולאחר מכן בישראל התקבעה החלוקה בין "דתיים" ל"חילונים" או "חופשיים", כשהאחרונים בדרך כלל מזדהים לאומית כיהודים מבלי מתן חשיבות יתרה לדת. בארצות האסלאם נותרו היהודים – בסביבה שראתה עצמה, בניגוד לאירופה, קודם כל כמוסלמית ורק אחר כך כמשתייכת למסגרת המדינית שלה – קרובים יותר לתפישה העצמית הישנה. הרוב שהתרחק משמירת מצוות הוסיף להיות מוכל במסגרת הקהילתית בהרמוניה יחסית, ועם הגירתו למדינת ישראל התקשה להסתגל לחלוקה הדתית-חילונית ורבים בקרבו מזדהים יותר עם התווית [[מסורתי]]ים.{{הערה|למבוא נגיש לכך ראו: Volkhard Krech (עורך), '''Religion and Secularity: Transformations and Transfers of Religious Discourses in Europe and Asia''', [[הוצאת בריל]], 2013. עמ' 110-113.}}