הבחירות לכנסת השבע עשרה – הבדלי גרסאות

| מנדטים7 לפני =

במקביל לכך, הגיע תאריך בחירתו של יושב-ראש המפלגה. לאחר ש[[אהוד ברק]] פרש מההתמודדות, התחרו על התפקיד ארבעה אישים - [[שמעון פרס]], היו"ר הזמני של המפלגה, [[עמיר פרץ]], [[בנימין בן-אליעזר]] ו[[מתן וילנאי]]. ימים מספר לפני מועד הבחירות שיכנע שמעון פרס את מתן וילנאי לפרוש מההתמודדות בהבטיחו לו את תפקיד שר הביטחון אם וכאשר הוא יהיה ראש הממשלה, וכך נשארו רק שלושה מועמדים על תפקיד יו"ר המפלגה. ב[[נובמבר]] [[2005]] נערכו הבחירות, בהן ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, [[עמיר פרץ]], את שמעון פרס - זאת בניגוד לסקרים, אשר ניבאו את ניצחונו של פרס. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מיידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית ה[[ליברליזם|ליברלית]] של הממשלה, שהותוותה בידי [[בנימין נתניהו]], העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה וב-[[21 בנובמבר]] 2005 מסר לראש-הממשלה אריאל שרון את מכתבי ה[[התפטרות]] של שרי מפלגת העבודה. ממשלת האחדות נפלה.

בד בבד, הלך והחריף המתח בתוך סיעת הליכוד בין תומכי שרון לבין "המורדים" בהנהגת עוזי לנדאו ובנימין נתניהו, אשר חלקם המשיך במאמץ לסכל את תוכניותיו של ראש הממשלה. לאחר שהכנסת לא אישרה את מינויים של [[רוני בר-און]] ו[[זאב בוים]] לשרים ב-[[7 בנובמבר]] [[2005]], ולאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת עקב יציאת מפלגת העבודה מהקואליציה ב-[[21 בנובמבר]] 2005 (ר' לעיל), החליט שרון לפרוש מהליכוד עם כתריסר תומכים, ולהקים את סיעת "[[קדימה (מפלגה)|קדימה]]". בנוסף לכך, אריאל שרון פנה ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]], [[משה קצב]], בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת, וזאת משום ש"קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה", כלשון [[חוק יסוד: הממשלה]]. במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ (80 תומכים מול כמעט אפס מתנגדים) חמש הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-[[28 במרץ]] [[2006]] (בניגוד לתאריך שהיה נקבע לו פוזרה הכנסת בצו הנשיא - ה-[[8 במרץ]]). על-מנת לפתור את אי-הבהירות החוקתית שהתגלתה, התקיימה ב-[[23 בנובמבר]] 2005 ב[[בית הנשיא]] ישיבה בנוכחות [[יושב ראש הכנסת]], [[ראובן ריבלין]], ונציגי הממשלה, בה הוחלט לבסוף כי מצד אחד, הכנסת אכן תתפזר כרצונה והבחירות תתקיימנה ב-[[28 במרץ]], אך ההליך יבוצע תחת הצו הנשיאותי לפיזורה של הכנסת. עתה לא היה מנוס מהליכה לבחירות, שכן הקמת ממשלה חלופית תוך 21 יום (אפשרות שנולדה כפועל יוצא מהצו הנשיאותי, בהתאם ל[[חוקלחוק יסוד: הממשלה]]) לא נראתה מציאותית. מערכת הבחירות נפתחה באופן בלתי רשמי.

לקראת הבחירות ובעקבות [[ההתנתקות]] ואירועי [[עמונה]], החליטו מפלגות [[האיחוד הלאומי]] וה[[מפד"ל]] על התמודדות ברשימה מאוחדת. ב-[[8 בפברואר]] נחתם הסכם איחוד רשמי ביניהן ליצירת רשימת '''[[האיחוד הלאומי-מפד"ל]]'''. בהסכם האיחוד הוחלט שסדר היום של הרשימה המאוחדת לא יתמקד רק בפן המדיני אלא גם בפן החברתי (חינוך, צביונה היהודי של המדינה ועוד). חלוקת המקומות הייתה כמעט שיוויונית, כאשר ח"כ [[בני אלון]], יו"ר האיחוד הלאומי עומד בראש הרשימה, וח"כ [[זבולון אורלב]], יו"ר ה[[מפדהמפד"ל]] ממוקם שני, אך יבחר ראשון את תפקיד השר אם תכנס הרשימה לממשלה שתוקם לאחר הבחירות. נציגי המפד"ל שובצו במקומות 2, 4, 7, 10, 11 ברשימה המשותפת.

|[[גיל - גמלאי ישראל לכנסת|גיל - גמלאי ישראל לכנסת]]