הבדלים בין גרסאות בדף "אלטון ג'ון"

נוספו 11 בתים ,  לפני שנתיים
הגהה, תוספות קלות
(←‏דיסקוגרפיה: השלמת הדיסקוגרפיה)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
(הגהה, תוספות קלות)
===שנות השיא 1970–1975===
[[קובץ:Elton John Bernie Taupin 1971.JPG|שמאל|ממוזער|250px|ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן [[ברני טופין]], 1971]]
ב־[[1970]] יצא אלבומו השני של ג'ון, "[[Elton John (אלבום)|Elton John]]". האלבום, שנחשב לאלבום הפריצה של ג'ון, זכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "[[Your Song]]" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי{{ביאור|למעשה בעקבות הכישלון המסחרי של אלבומו הראשון של ג'ון, סיפר גאס דאדג'ן ש־"Elton John" הוקלט כ"אסופת [[דמו (מוזיקה)|דמואים]] מלוטשים" במטרה להציג את יכולות הצוות ג'ון־טופין ככותבים למבצעים אחרים{{הערה|שם=tax}}. גישה זו השתנתה לאחר הצלחת סיבוב ההופעות הראשון בארצות הברית, שנפתח בהופעה מוצלחת במועדון [[הטרובדור (מועדון)|הטרובדור]].}}. האלבום נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. [[להיט]]ים נוספים מהאלבום הם <span dir=ltr>"I Need You To Turn To", "Take Me To The Pilot", "Border Song", "Sixty Years On"</span>, ו־"The King Must Die". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המפיק [[גאס דאדגדאג'ןון]] (שהייתה לו השפעה מכרעת על הצליל באלבומיו של ג'ון), ועם המעבד [[פול בקמסטר]], שפעל באותה תקופה גם לצד [[הרולינג סטונז]] ו[[דייוויד בואי]] (להיטו של בואי "[[Space Oddity]]" הופק על ידי דאדג'ן; בקמסטר סיפק את העיבוד התזמורתי){{הערה|שם=tax|{{קישור כללי|כתובת=https://www.mixonline.com/recording/gus-dudgeon-1942-2002-364951|הכותב=Rick Clark|כותרת=Gus Dudgeon, 1942-2002|אתר=באתר Mix|תאריך=}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/music/2010/sep/30/arranging-brian-wilson-paul-buckmaster|הכותב=George Cole|כותרת=Elton John, the Beach Boys and the fine art of pop alchemy|אתר=באתר [[הגרדיאן]]|תאריך=30 בספטמבר 2010}}}}.
 
באותה שנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "[[Tumbleweed Connection]]". [[אלבום אולפן]] זה כלל עיבודים בסגנון [[המערב הפרוע]]. האלבום לא כלל להיטים, אולם קיבל ביקורות טובות ומדורג באופן עקבי בקרב המאזינים כאחד מאלבומיו האהובים ביותר.
 
ב־[[1971]] יצא "17-11-70", [[אלבום הופעה]] שתיעד הופעה חיה ששודרה והוקלטה ברדיו ב[[ניו יורק]] ב־[[17 בנובמבר]] 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של [[הרולינג סטונז]], "Get Back" של [[הביטלס]], ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף [[נייג'ל אולסון]] ונגן הבס [[די מאריימוראי]], שהצטרפו ללהקתו של ג'ון לפני כן בהקלטת אלבומו השלישי, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע [[שנות השבעים]].
 
באותה השנה יצא גם [[פסקול]] של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התיזמור של [[פול בקמסטר]]. אלבום זה לא יצא בנפרד על גבי דיסק, אך הוא יצא בשלמותו בדיסק האוסף הכפול של אלטון, "Rare Masters".
לאחר תקרית מביכה שאירעה לג'ון במהלך קניות בחנות בלונדון בתחילת דצמבר 1971, כשהקופאית, שזיהתה אותו ככוכב אלטון ג'ון, אך ראתה שם שונה – שם הלידה שלו – בפנקס השיקים, סירבה בתחילה לבצע את העסקה, החליט ג'ון לשנות את שמו באופן חוקי. ב־8 בדצמבר 1971 אירגן דיק ג'יימס (שבלייבל שלו, "DJM", היה ג'ון חתום) פגישה עם עורך־דין כדי למלא טפסים לשינוי השם. באותו מעמד, בחר לעצמו ג'ון שם אמצעי: "הרקולס", כשמו של ה[[סוס הבית|סוס]] ב[[קומדיית מצבים|סיטקום]] ה-[[BBC]] הפופולרי "Steptoe and Son"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Tom Doyle|שם=Captain Fantastic: Elton John's stellar trip through the '70s|מו"ל=Ballantine Books|מהדורה=מהדורה ראשונה|שנת הוצאה=2017|עמ=79|ISBN=978-1-101-88418-8}}}}. ב־7 בינואר 1972 שונה שמו חוקית ל"אלטון הרקולס ג'ון"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.thegazette.co.uk/London/issue/45571/page/403/data.pdf|הכותב=|כותרת=שינוי השם באופן חוקי|אתר=באתר ה[[לונדון גאזט]]|מידע נוסף=קובץ PDF להורדה|תאריך=|תאריך_וידוא=2018-12-13}}}}.
 
ב־19 במאי [[1972]] יצא האלבום "Honky Château", שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו־"Honky Cat". ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה ה[[גיטרה|גיטריסט]] דייווידייבי ג'ונסטון שניגן במספר שירים באלבום הקודם, וג'ון ביקש לצרפו כחבר להקה קבוע{{ביאור|במהלך ראיון משותף עם אלטון ג'ון סיפר ברני טופין שהם נמנעו מלצרף גיטריסט עד אז, משום שחששו שיאפיל עליהם: "ממש הופתענו עם הגיטריסט החדש [ג'ונסטון] משום שפחדנו מהשתלטות על ידי הרים של מגברים ושל מיקרופונים"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Paul Gambaccini|שם=A Conversation With Elton John and Bernie Taupin|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=|עמ=36-37|מו"ל=Flash Books}}}}. עם זאת ג'ונסטון, שהיה בעל רקע ב[[פולק]] (כחבר בלהקת "Magna Carta"), ידע להשתלב מבלי להשתלט על הצליל.}}. האלבום קרוי על שם המקום שבו הוקלט: Château d'Hérouville שמצפון ל[[פריז]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/music/2013/aug/04/honky-chateau-recording-studio-for-sale|הכותב=Kim Willsher|כותרת=Honky Chateau - הטירה הצרפתית בה הוקלט|אתר=The Guardian|תאריך=4.8.2013}}}} (ההקלטות נעשו בצרפת כדי להימנע מתשלום המס האנגלי הגבוה{{הערה|שם=tax}}). האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני – הראשון ברצף של שבעה שעשו זאת – ושהה בו במשך חמישה שבועות{{הערה|שם=שבעהאלבומיםרצופים}}. כן קיבל האלבום ביקורות חיוביות מאוד: מבקר [[BBC]] כריס רוברטס תיאר אותו כאחד מאלבומיו "המחשמלים וברי־הקיימא ביותר" של ג'ון{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.bbc.co.uk/music/reviews/pf3q/|הכותב=Chris Roberts|כותרת=BBC Album Review|אתר=BBC|תאריך=2010}}}}. מבקר "[[רולינג סטון]]" ג'ון לנדאו תיאר אותו כ"אלבום עשיר, חם ומספק" שטוב יותר אפילו מ־"Tumbleweed Connection"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20070319192154/http://www.rollingstone.com/artists/eltonjohn/albums/album/90365/review/6068350/honky_chateau|הכותב=John Landau|כותרת=Rolling Stone Review|אתר=Rolling Stone Arcieve|תאריך=17.8.1972}}}}. מבקר "[[Allmusic|AllMusic]]" סטפן תומאס ארלווין תיאר אותו כ"סדרת השירים הממוקדת והמושלמת ביותר שאלטון ג'ון ו[[ברני טופין]] כתבו אי פעם"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.allmusic.com/album/honky-château-mw0000650320|הכותב=Stephen Thomas Erlewine|כותרת=the most focused and accomplished set of songs Elton John and Bernie Taupin ever wrote.|אתר=AllMusic|מידע נוסף=ללחוץ AllMusic Review|תאריך=}}}}.
 
באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב־[[1973]] החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של [[גלאם רוק]]. להיטים בולטים בו היו הסינגלים "Daniel" ו־"Crocodile Rock". כן בלט "Have Mercy on the Criminal", שלצד הסינגלים זכה לביצועים של ג'ון בהופעות חיות לאורך השנים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.allmusic.com/song/have-mercy-on-the-criminal-mt0006938170|הכותב=Donald A. Guarisco|כותרת=על השיר "Have Mercy On The Criminal"|אתר=באתר [[AllMusic]]|תאריך=}}}}. [[פול בקמסטר]] עיבד לכלי מיתר את השיר (וכן את "Blues for my Baby and Me") – עיבוד שג'ון תיאר לימים כ"מהפכני". השיר "I'm Gonna Be a Teenage Idol" הוא מחווה ל[[מארק בולאן]]: "ניגנו אותו בשבילו, ואני חושב שהוא אהב אותו", סיפר ג'ון בראיון למגזין "Beat Instrumental". "הוא לא הכה אותי, בכל אופן". האלבום זכה לביקורות חיוביות{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.allmusic.com/album/dont-shoot-me-im-only-the-piano-player-mw0000650319|הכותב=Stephen Thomas Erlewine|כותרת=ביקורת AllMusic לאלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player"|אתר=AllMusic|תאריך=}}}}: "האלבום הזה טוב כקודמו, אם לא יותר", כתב סטפן הולדן מה"רולינג סטון"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.rollingstone.com/music/music-album-reviews/dont-shoot-me-im-only-the-piano-player-86103/#ampshare=https://www.rollingstone.com/music/music-album-reviews/dont-shoot-me-im-only-the-piano-player-86103/|הכותב=Stephen Holden|כותרת=ביקורת Rolling Stone ל-"Don't shoot me i'm only the piano player"|אתר=Rolling Stone|תאריך=March 15, 1973}}}}. בהוצאה המחודשת של האלבום בשנת 1995, נכלל כבונוס השיר "Skyline Pigeon" בגרסת הפסנתר שלו, שהוקלטה במהלך הקלטות האלבום.
בסוף שנת 1973 יצא אלבומו הכפול "[[Goodbye Yellow Brick Road]]", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל חלק מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון: "[[Candle in the Wind]]", "Saturday Night's Alright for Fighting", "Bennie and the Jets" ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".
 
ב־[[1974]] יצא האלבום "Caribou" שכלל כמה להיטים, בהם "The Bitch is Back" ו־"Don't Let the Sun Go Down on Me" (שיצאו גם כ[[סינגל]]ים). כן נכלל בו "I've Seen The Saucers", שיר מעניין בהשראת [[מדע בדיוני]] המתאר פגישה עם [[חוצנים]]. האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שב[[קולורדו]], בו הקליט ג'ון את האלבום (וגם את זה שבא אחריו). בחוברת האלבום המחודש (Reissue) שיצא ב־1995 נכתב שהאלבום הוקלט בחופזה, בכתשעה ימים בלבד במהלך ינואר 1974 שעמדו לרשות הלהקה לפני התחלת סיבוב ההופעות ב[[יפן]] וב[[אוסטרליה]], ושעקב כך הלהקה עבדה תחת "לחץ בלתי־ייאמן". המפיק [[גאס דאדגדאג'ן]]ון הביע לימים מורת רוח מהסאונד של האלבום, כמו גם ממרכיבים נוספים בו. בנוסף לסינגלים, ג'ון ביצע במשך השנים כמה שירים אחרים בהופעותיו, ביניהם "Grimbsy", "You're So Static", "Ticking" ו־"Dixie Lily". המהדורה המחודשת כללה גם ארבעה שירי בונוס שהוקלטו במהלך הקלטות האלבום או סמוך להן: "Sick City", "Cold Highway", "Step Into Christmas" ו־"Pinball Wizard" – שהוקלט במהלך הקלטת הפסקול והאלבום של הסרט "[[Tommy|טומי]]" של להקת "[[The Who|המי]]".
[[קובץ:Elton john cher show 1975.JPG|שמאל|ממוזער|250px|אלטון ג'ון בהופעה, 1975]]
בשנת [[1975]] השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון [[אריק קלפטון]] ו[[טינה טרנר]] בסרט "[[טומי (סרט)|טומי]]", אשר התבסס על האלבום ו[[אופרת רוק]] של להקת "[[המי]]". הוא גילם בסרט את אלוף ה[[פינבול]] המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "[[Pinball Wizard]]".
במאי [[1975]] יצא לאור{{ביאור|הוקלט באוגוסט 1974.}} אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" ("קפטן פנטסטיק והקאובוי החום המלוכלך מעפר"), שנכתב כסיפור [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]] על ימי התחלת הקריירה של ג'ון ("קפטן פנטסטיק") ושותפו הוותיק התמלילן [[ברני טופין]] ("הקאובוי החום המלוכלך מעפר"){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://m.youtube.com/watch?v=_hRZr-J589w|הכותב=|כותרת=ראיון עם אלטון ג'ון ברשת 'ABC' (האוסטרלית) לרגל צאת 'קפטן פנטסטיק'|אתר=באתר [[יוטיוב]]|תאריך=}}}}. "קפטן פנטסטיק" הוא האלבום הראשון אי פעם שנכנס מיד עם יציאתו לאור למקום הראשון במצעד ה[[בילבורד 200]], תוך שהוא מוכר 1.4 מיליון עותקים במשך ארבעת הימים הראשונים ליציאתו, ושהה במקום הראשון במשך שבעה שבועות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Joseph Murrells|שם=The Book of Golden Discs|מו"ל=Barrie & Jenkins|מהדורה=שניה, מאוירת|שנת הוצאה=1978|ISBN=0-214-20480-4}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.billboard.com/articles/news/61880/elton-expands-captain-fantastic-with-live-tracks|הכותב=|כותרת=כתבה בבילבורד לקראת צאת מהדורת הדלוקס של "קפטן פנטסטיק"|אתר=בילבורד|תאריך=2005}}}}. האלבום נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.allmusic.com/album/captain-fantastic-and-the-brown-dirt-cowboy-mw0000194334|הכותב=Stephen Thomas Erlewine|כותרת=Captain Fantastic - ביקורת Allmusic|אתר=Allmusic|תאריך=}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.rollingstone.com/music/albumreviews/captain-fantatic-and-the-brown-dirt-cowboy-19750717|הכותב=Jon Landau|כותרת="Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" - אחד מאלבומיו הטובים ביותר|אתר=Rolling Stone|תאריך=July 17, 1975}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.rollingstone.com/music/pictures/readers-poll-the-10-best-elton-john-albums-20130918/9-rock-of-the-westies-0645117|הכותב=|כותרת=קוראי המגזין "רולינג סטון" בוחרים את עשרת האלבומים הטובים ביותר של אלטון ג'ון|אתר=Rolling Stone|תאריך=September 18, 2013}}}}. ישנם – ובהם ג'ון עצמו – הרואים בו את אלבומו הטוב ביותר{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.bbc.co.uk/music/reviews/mw28/|הכותב=Chris Roberts|כותרת=ביקורת BBC ל"קפטן פנטסטיק"|אתר=BBC|תאריך=2010}}}}{{הערה|[https://boazcohen.wordpress.com/2011/04/09/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99/ האיש ששינה את חיי], לונדון קולינג — הבלוג של [[בועז כהן]]}}. בריאיון שערך עמו [[קמרון קרואו]] ב־2006 אמר ג'ון: "תמיד נהגתי לחשוב שקפטן פנטסטיק היה אלבומי הטוב ביותר, משום שלא היה מסחרי בשום דרך... קפטן פנטסטיק נכתב מההתחלה לסוף בסדר רץ, כמעין סיפור על התמודדות עם כישלון – או ניסיון נואש שלא להיות כזה. חיינו את הסיפור{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.eltonjohnitaly.com/crowe-interview2006.html|הכותב=|כותרת=ראיון שערך עמו קמרון קרואו ב-2006|אתר=|תאריך=נובמבר 2006}}}}". את השיר "Tower of Babel" שמתוך האלבום תיאר המבקר Brian Kachejian כ"מהפנט", והוסיף: "ככל שהשיר מתפתח נהיה מאוד ברור שהמאזין שומע מנגינה ומבנה שיר כל כך מקוריים, עד שהמנגינה נשכחת מהר לאחר ההאזנה הראשונה...בגלל שהמאזינים רגילים לשמוע שירים שהם אותה הגברת בשינוי אדרת, קשה להם לזכור משהו שאותו מעולם לא שמעו...אלטון ג'ון וברני טופין הגדירו את המושג מקוריות במוזיקה הפופולרית בשנות ה־70"{{הערה|שם=brian07042015|1={{קישור כללי|כתובת=http://www.classicrockhistory.com/review-of-elton-johns-captain-fantastic-album/#_ftnref1|הכותב=Brian kachejian|כותרת=אלטון ג'ון: Captain Fantastic אלבומי הטוב ביותר - ציטוט מריאיון שערך עמו ב-2006 Cameron Crowe|אתר=Classical Rock History|תאריך=April 7, 2015}}}}. האלבום אף זכה להצלחה מסחרית{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=default-award&se=captain+fantastic#search_section|הכותב=|כותרת=פלטינה כפול שלוש ל-"קפטן פנטסטיק"|אתר=באתר [[איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי]]|תאריך=}}}} ומקובל לראותו כמסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.rollingstone.com/music/albumreviews/made-in-england-19980202|הכותב=Peter Galvin|כותרת=Elton John hit his artistic peak with Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy|אתר=Rolling Stone|מידע נוסף=רקע תמציתי לקריירה של ג'ון - ניתן כפתיחה לביקורת על האלבום "Made in England"|תאריך=February 2, 1998}}}}. נכלל בו הלהיט "Someone Saved My Life Tonight".
 
לפני הקלטת האלבום הבא, "Rock of the Westies", פיטר ג'ון את חברי הלהקה הקבועים ה[[מתופף]] נייג'ל אולסון{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.eltonjohn.com/stories/ten-things-you-may-not-have-known-about-nigel-olsson|הכותב=|כותרת=10 עובדות על המתופף נייג'ל אולסון|אתר=eltonjohn.com|תאריך=}}}} וה[[גיטרה בס|בסיסט]] די מאריימוראי. על הכל מוסכם שהפיטורים נעשו דרך הטלפון, אך קיימים חילוקי גרסאות בין ג'ון לבין אולסון לגבי זהות המטלפן: לפי ג'ון, היה זה הוא עצמו (ובראיונות שנערכו עמו לאחר מכן הביע חרטה עמוקה על "הדרך הנוראית" של פיטורים דרך הטלפון). אמנם אולסון סיפר שהיה זה חבר צוות הכפוף לג'ון שדיבר איתו{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Claude Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=|עמ=6|קישור=https://books.google.co.il/books?id=eJGcZSyBflwC&pg=PA6&lpg=PA6&dq=rocket+man+elton+john+from+a-z+%22Firing+his+band%22&source=bl&ots=kdoSgv1-5_&sig=ACfU3U0Zv6DsvUNQlszz9tc8Ty387b5YKQ&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwj1pcj4qv_hAhUxMuwKHVC4A6kQ6AEwAHoECAMQAQ#v=onepage&q=rocket%20man%20elton%20john%20from%20a-z%20%22Firing%20his%20band%22&f=false|מו"ל=Praeger}}}}. כמו כן, יש חוסר התאמה בנוגע להבנת עילת הפיטורים: ג'ון סיפק בראיונות הסבר לאקוני שהרגיש שהיה "חייב שינוי"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Tom Doyle|שם=Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=|עמ=172|קישור=https://books.google.co.il/books?id=h2KIDAAAQBAJ&pg=PA172&lpg=PA172&dq=captain+fantastic:+elton+john%27s+stellar+trip+through+the+%2770s+%22Something+had+to+change+musically%22&source=bl&ots=BwRIn4TouL&sig=ACfU3U0VTOZ7ZgaAkbnY3Q_Onimv6pN-Ww&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwj0loOywf_hAhUO3KQKHe0HBI0Q6AEwBHoECAIQAQ#v=onepage&q=captain%20fantastic%3A%20elton%20john's%20stellar%20trip%20through%20the%20'70s%20%22Something%20had%20to%20change%20musically%22&f=false|מו"ל=Ballantine Books}}}}. גם אולסון סיפר: "הסיבה מדוע הוא נתן לנו ללכת, עד כמה שקראתי בעיתונות, הייתה שהוא רצה לשנות כיוון מוזיקלי". עם זאת, ההסבר לא התקבל על דעתם והפיטורים, על פי אולסון, המשיכו לרדוף את מאריימוראי עד מותו ב־1992, משבץ שנגרם בעקבות [[כימותרפיה|טיפול כימותרפי]] במחלת [[סרטן העור]] ממנה סבל{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://thedeadrockstarsclub.com/1992.html|הכותב=|כותרת=מות הבסיסט די מאריי ב-1992|אתר=thedeadrockstarsclub.com|תאריך=}}}}: "היינו מאוד קרובים, גרנו ב[[נאשוויל]]. מספר שבועות לפני מותו של די, ביקרתי אותו. אחד הדברים האחרונים שהוא אמר לי היה, 'נייג', הלוואי שהיו אומרים לנו מה לעזאזל עשינו שפוטרנו. אף פעם לא קיבלנו את הסיפור האמיתי'"{{הערה|שם=הערה מספר 24757267:0}}. אולסון ומארייומוראי התארחו בכמה מאלבומי שנות ה־80 של ג'ון. אולסון תופף כמה רצועות ב־"Songs from the West Coast" מ־2001 – אז גם חזר ללהקתו של ג'ון. כן תופף אולסון את כל הרצועות באלבומי האולפן "Peachtree Road" מ־2004, "The Captain and the Kid" מ־2006 ו־"Wonderful Crazy Night" מ־2016.
 
את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור באוקטובר [[1975]]. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "{{משמאל לימין|I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)}}" ו־"Grow Some Funk of Your Own". על אף שהאלבום הגיע לראש מצעדי המכירות של ה[[בילבורד]], איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. המפיק גאס דאדגדאג'ןון סיפר על חיכוכים ומריבות בין החברים בלהקההמשתתפים החדשהבהקלטות, שהשליכו על התוצאה הסופית, והודה: "זה אינו אחד מהאלבומים המועדפים עלי"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.number1albums.com/rock-of-the-westies-elton-john-november-8-1975/|הכותב=|כותרת="אכזבה אמנותית": על הבעיות שהתגלעו בהקלטת "Rock of the Westies"|אתר=באתר number1albums.com|תאריך=27 בנובמבר 2018}}}}. המבקר מאט ספרינגר כתב: "נדמה שהיעד היה גישה רעננה, וגם אם התוצאות לא מגיעות אל הפסגות הנישאות שהושגו בריצתו המדהימה של אלטון ג'ון במחצית הראשונה של שנות השבעים, עדיין יש באלבום כמה שירים טובים"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://ultimateclassicrock.com/elton-john-rock-of-the-westies/|הכותב=מאט ספרינגר|כותרת=ביקורת על האלבום "Rock of the Westies"|אתר=באתר ultimateclassicrock.com|תאריך=24 באוקטובר 2015}}}}. עוד נכתב על כך כי קשיים רגשיים ו[[התמכרות לסמים]] של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה [[נייג'ל אולסון]] המתופף ו[[די מאריימוראי]] הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.lifetimetv.co.uk/people/sir-elton-john|הכותב=|כותרת=ביוגרפיה של הזמר|אתר=|תאריך=}}}}. בשנת 1975 אף ניסה ג'ון להתאבד{{הערה|{{הארץ|אלכסיס פטרידיס|אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה|1.1731734|15 ביוני 2012}}}}.
 
במאי [[1976]] הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני [[המלכה אליזבת השנייה]] ב[[רויאל פסטיבל הול]]) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה ב[[מדיסון סקוור גרדן]] ב־1974). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה־90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם ה[[מוזיקאית]] [[לזלילסלי דנקןדאנקן]] ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר [[ג'ון לנון]] שהצטרף למספר שירים בהופעתו הציבורית הגדולה האחרונה (ואחת מהופעותיו האחרונות בכלל) ב־28 בנובמבר 1974 במדיסון סקוור גארדן{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.openculture.com/2017/09/watch-john-lennons-last-live-performance-1975-imagine-stand-by-me-more.html|הכותב=|כותרת=הופעותיו האחרונות של לנון: הופעתו הגדולה האחרונה עם ג'ון ב-1974 והופעתו האחרונה בכלל ב-1975|אתר=open culture|מידע נוסף=ההופעה עם אלטון ג'ון מוזכרת אחרי התמונה הרביעית|תאריך=2017}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://nypost.com/2018/10/18/that-insane-time-elton-john-jammed-with-john-lennon/|הכותב=צ'אק ארנולד|כותרת=לנון בהופעתו עם אלטון ג'ון במדיסון סקוור גארדן|אתר=nypost|תאריך=October 18, 2018}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.pinterest.com/pin/562035228482505875/|הכותב=|כותרת=תמונה מההופעה של ג'ון לנון ואלטון ג'ון|אתר=pinterest|תאריך=}}}}. ההופעה גם סימנה ציון דרך אישי עבור לנון, כאשר אלטון ג'ון אירגן פגישה מאחורי הקלעים בינו ובין רעייתו [[יוקו אונו]] בעת שהיו עדיין פרודים, במה שהתברר כשלב בדרך לפיוס ביניהם: "זה היה לפני שחזרנו להיות ביחד, אבל זה כנראה היה שהרגשנו משהו", סיפר לנון ל"רולינג סטון"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.rollingstone.com/music/music-news/john-lennon-long-nights-journey-into-day-185277/|הכותב=|כותרת=ג'ון לנון בראיון ל"רולינג סטון"|אתר=|תאריך=}}}}. שנה לאחר מכן, ביקשו לנון ואונו מאלטון לשמש [[סנדק (נצרות)|סנדק]] לבנם שון{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Claude Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מו"ל=Praeger|מהדורה=Paperback edition|שנת הוצאה=1996|עמ=155|ISBN=0-275-95698-9}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://people.com/archive/elton-john-celebrates-his-friend-john-lennon-and-gets-a-visit-from-yoko-and-godson-sean-vol-18-no-8/|הכותב=|כותרת=ג'ון לנון ורעייתו הפרודים נפגשים בהופעה המשותפת במדיסון סקוור גארדן|אתר=People|תאריך=1982}}}}.
 
===Blue Moves עד Victim of Love {{מימין לשמאל|(1976—1979)}}===
בסוף שנת [[1977]] הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה (ג'ון הכריז מעל הבמה ש"הופעה זו תהיה האחרונה" גם ב־1976, 1982, 1984, 1986 ו־1989{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Claude Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מו"ל=Praeger|מהדורה=Paperback edition|שנת הוצאה=1996|עמ=84|ISBN=0-275-95698-9}}}}. בנוסף הכריז על פרישה מהקלטות ב־2001{{הערה|שם=הערה מספר 24757267:2|{{קישור כללי|כתובת=https://m.ynet.co.il/Articles/1373208|הכותב=מרב יודילביץ'|כותרת=ג'ון מודיע על פרישה -2001|אתר=ynet|תאריך=2001}}}}; זאת לבד מהפרישה הזמנית שלו ב־1990, לאחר גמילתו מהתמכרויותיו השונות ומהודעת הפרישה מהופעות ב־2018).
 
בשנת [[1978]] יצא אלבומו "A Single Man". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דאדגדאג'ןון, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עמו עבד עד 1982) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. שיטת עבודתו עם אוסבורן הייתה שונה מאוד משיטת עבודתו עם טופין. ראשית, בעבודתו עם טופין השניים לא ישבו ביחד בזמן תהליך היצירה. שנית, ג'ון קרא את השירים שמסר לו טופין, ורק לאחר מכן הלחין את המוזיקה. לעומת זאת עם אוסבורן הוא ישב ביחד, הם דנו ביחד במילים והחליפו רעיונות, ואוסבורן כתב מילים ללחנים של ג'ון. בשנות ה־80 המוקדמות אמר ג'ון שזה נותן לו חופש גדול יותר, וש"זה ממלא צורך יצירתי כרגע"{{הערה|שם=גאריאוסבורן|{{צ-ספר|מחבר=Cluade Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מו"ל= Praeger|עמ=73}}}}{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Tom Doyle|שם=Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s|מו"ל=Ballantine|עמ=227|קישור=https://books.google.co.il/books?id=h2KIDAAAQBAJ&pg=PA227&lpg=PA227&dq=captain+fantastic:+elton+john%27s+stellar+trip+through+the+%2770s+%22Gary+Osborne+was+very+different+from%22&source=bl&ots=BwSDl1TprF&sig=ACfU3U364cewCQA3tuB9EAwMQEqelaqw3g&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwjFhs-hq4rjAhXPaFAKHdppCIIQ6AEwAHoECAIQAQ#v=onepage&q=captain%20fantastic%3A%20elton%20john's%20stellar%20trip%20through%20the%20'70s%20%22Gary%20Osborne%20was%20very%20different%20from%22&f=false}}}}. ההבדלים בשיטות העבודה נבעו גם מאופי היחסים השונה: אוסבורן היה חבר אישי שישב עם אלטון בפאבים{{הערה|שם=גאריאוסבורן}}, בעוד שהיחסים עם טופין היו יחסי עבודה (אמנם קרובים) — חודשים עברו מבלי שראו אחד את השני{{הערה|הקישור נפתח בדפדפן פיירפוקס {{צ-ספר|מחבר=Cluade Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מו"ל= Praeger|עמ=100|קישור=https://books.google.co.il/books?id=eJGcZSyBflwC&pg=PA100&lpg=PA100&dq=rocket+man+elton+john+from+a-z+%22while+close,+they+aren%27t+best+friends.+they+don%27t+hang+out+together%22&source=bl&ots=kdpNev0-22&sig=ACfU3U0zf-8ipJveuC9b4XBo3yOAd_49Hg&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwjhnfHBgIvjAhVKZlAKHcymAiEQ6AEwAHoECAEQAQ#v=onepage&q=rocket%20man%20elton%20john%20from%20a-z%20%22while%20close%2C%20they%20aren't%20best%20friends.%20they%20don't%20hang%20out%20together%22&f=false }}}}. האלבום קיבל ביקורות מעורבות, ובכל זאת הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=default-award&se=elton+john+a+single+man#search_section|הכותב=|כותרת=פלטינה ל'A Single Man' בארצות הברית|אתר=באתר [[איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי]]|תאריך=}}}}. בלטו בו השירים
"{{משמאל לימין|Part-Time Love}}", "{{משמאל לימין|Shine on Through}}", "{{משמאל לימין|It Ain't Gonna Be Easy}}", "{{משמאל לימין|Georgia}}"{{ביאור|חברי הצוות והשחקנים של מועדון הכדורגל [[ווטפורד (כדורגל)|ווטפורד]], שג'ון היה יושב הראש שלו באותה תקופה, סיפקו קולות רקע לשיר.}}, וכן השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) "Song for Guy" שהצליח כסינגל באנגליה ונכלל מאז ברוב תקליטי האוסף של הזמר. הרקע לשיר האחרון יוצא דופן: ג'ון כתב בהערות המצורפות לסינגל שביום שבו כתב את השיר, העסיקו אותו מחשבות אובססיביות על המוות. למחרת כתיבת השיר נודע לו על מותו של Guy Burchett, השליח בן ה־17 של חברת התקליטים של ג'ון, בתאונת אופניים ביום הקודם (כלומר באותו יום בו ג'ון כתב את השיר). ג'ון החליט לקרוא את שם השיר "Song for Guy" – לזכרו של גאי{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Tom Doyle|שם=Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=|קישור=https://books.google.co.il/books?id=h2KIDAAAQBAJ&pg=PA229&lpg=PA229&dq=captain+fantastic:+elton+john%27s+stellar+trip+through+the+%2770s+%22seventeen-year-old+courier+Guy+Burchett%22&source=bl&ots=BwSDj4VktG&sig=ACfU3U1bpq2rVvLsjL_qG1n36icqoi9rUQ&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwj76-DQt4XjAhULZFAKHVP-BLUQ6AEwAHoECAIQAQ#v=onepage&q=captain%20fantastic%3A%20elton%20john's%20stellar%20trip%20through%20the%20'70s%20%22seventeen-year-old%20courier%20Guy%20Burchett%22&f=false|מו"ל=Ballantine|עמ=229}}}}. סגנון ה[[דיסקו]] שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי [[ג'נטלמן]] מהמאה ה־19, ומאחוריו מתנשאת [[טירה]]; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.
 
 
==={{משמאל לימין|21 at 33}} עד {{משמאל לימין|Sleeping with the Past}} {{מימין לשמאל|(1980—1989)}}===
ב־[[1980]] יצא האלבום "{{משמאל לימין|21 at 33}}", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה־21 של ג'ון{{ביאור|כולל אלבומי אוסף, אלבומי הופעה, אלבום הקומפילציה "ליידי סמנתה", מיני אלבום, ופסקול "חברים".}}, אותו הוציא בגיל 33. ההקלטות נעשו ב[[צרפת]] בעיר [[ניס]], ובארצות הברית בעיר [[לוס אנג'לס]] שבמדינת [[קליפורניה]]. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה, בחלק מהשירים, עם התמלילן ברני טופין, וכן עם נגן הבס די מאריימוראי ועם המתופף נייג'ל אולסון (בתפקידיהם בשיר "White Lady White Powder"{{ביאור|המתאר את התמכרותו ל[[קוקאין]].}}, ובקולות רקע בשירים אחרים). לבד מטופין, כתב גארי אוסבורן את המילים לחלק מהשירים. בשלושה מהבולטים שמבין השירים, השתתף גם ג'ון בכתיבת המילים: ב־"Never Gonna Fall in Love Again" וב־"Sartorial Eloquence" שיתף פעולה עם תום רובינסון, וב־"Give Me the Love" – עם Judie Tzuke{{הערה|חוברת האלבום המחודש (2003)}}. במהלך ההקלטות הוקלטו 11 שירים נוספים, בהם שני שירים בצרפתית עם זמרת הפופ הצרפתייה [[פראנס גל]]. חמישה מבין השירים הנוספים שהוקלטו הופיעו באלבום הבא, "The Fox". האלבום הגיע למעמד אלבום זהב בארצות הברית{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=default-award&ar=Elton+John&ti=21+at+33#search_section|הכותב=|כותרת=זהב ל-"{{משמאל לימין|21 at 33}}" בארצות הברית|אתר=באתר [[איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי]]|תאריך=}}}}, והיה חסר רק מעט למעמד אלבום פלטינה (מיליון עותקים בארצות הברית), לאחר שמכר שם 900 אלף עותקים{{הערה|חוברת האלבום המחודש (שיצא ב-2003)}}. "Little Jeannie" הגיע למקום שלישי במצעד ה[[בילבורד הוט 100|בילבורד]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.billboard.com/music/Elton-John/chart-history/hot-100/song/343637|הכותב=|כותרת=מקום שלישי בארצות הברית ל-"Little Jeannie"|אתר=באתר [[בילבורד]]|תאריך=}}}}, ובכך היה ללהיט הגדול ביותר של ג'ון בארצות הברית מאז הדואט שהקליט ב־1976 עם קיקי די, "Don't Go Breaking My Heart".
 
ב־13 בספטמבר באותה שנה הופיע במה שהפך לאחת מהופעותיו הזכורות ביותר: הופעת ענק בחינם ב[[סנטרל פארק]], לפני קהל של למעלה מ־400 אלף בני אדם, במהלכה לבש (בין השאר) תלבושת [[דונלד דאק]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://ultimateclassicrock.com/elton-john-central-park/|הכותב=|כותרת=תלבושת דונלד דאק בהופעה בסנטרל פארק, 1980|אתר=באתר ultimateclassicrock.com|תאריך=}}}}.
בשנת [[1983]] יצא האלבום "Too Low for Zero", שסימן מעין קאמבק לג'ון לאחר אי־ההצלחה היחסית של אלבומיו הקודמים, שלא כללו להיטים בינלאומיים גדולים והיו מאכזבים במכירות, יחסית לשרשרת ההצלחות שלו במחצית הראשונה של שנות השבעים. בלחצו של [[דייוויד גפן]]{{הערה|שם=גאריאוסבורן}} חזר ג'ון לשתף פעולה באופן מלא עם ברני טופין, וכן עם הלהקה שליוותה אותו בראשית דרכו (והקליטה איתו גם את אלבומו הבא). אלבום זה מכר את מספר העותקים הגדול ביותר מבין אלבומי שנות ה־80 שלו (האלבום הגיע למעמד [[אלבום פלטינה]] בארצות הברית, אנגליה ומדינות נוספות) וכן זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.allmusic.com/album/too-low-for-zero-mw0000190396|הכותב=Stephen Thomas Erlewine|כותרת=ביקורת ל-'Too Low for Zero'|אתר=באתר [[Allmusic]]|תאריך=}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 25740302:0|{{קישור כללי|כתובת=https://dailyvault.com/toc.php5?review=3006|הכותב=Jeff Clutterbuck|כותרת=ביקורת על המהדורה המחודשת של "Too Low for Zero"|אתר=באתר dailyvault.com|תאריך=31 באוגוסט 2005}}}}. להיטים בינלאומיים מתוכו היו הסינגלים "{{משמאל לימין|I'm Still Standing}}" ו־"{{משמאל לימין|I Guess That's Why They Call It the Blues}}" (שבו ניגן [[סטיבי וונדר]] ב[[מפוחית פה|מפוחית]]). הסינגלים האחרים היו "{{משמאל לימין|Kiss the Bride}}", "{{משמאל לימין|Cold as Christmas}}", "{{משמאל לימין|Crystal}}" ו־"{{משמאל לימין|Too Low for Zero}}". באלבום נכללים "{{משמאל לימין|Saint}}" ו־"{{משמאל לימין|One More Arrow}}", שהם מהשירים האחרונים בהם נשמע ג'ון שר בקול [[פלסט]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://eltonjohnallsongslist.blogspot.com/2014/04/if-i-was-artist-who-paints-with-his.html?m=1|הכותב=Claude Bernardin|כותרת=Claude Bernardin ranks his top 30 Elton John songs|אתר=|מידע נוסף=מס' 18 בדירוג של ברנרדין|תאריך=10 באפריל 2014|doi=}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 25740302:0}}. חלק משירי האלבום הפכו לקליפים מצליחים מאוד ברשת [[MTV]].
 
בשנת [[1984]] יצא האלבום "Breaking Hearts". טכנאית ההקלטות הייתה רנאטה בלאואל, שאותה נשא ג'ון לאשה באותה שנה – נישואים שהסתיימו ב־1988. שלושה מבין חמשת הסינגלים של האלבום, הנחשב מהמוצלחים מבין אלבומי שנות ה־80 של ג'ון, נכנסו לטופ-40 בארצות הברית: "{{משמאל לימין|Sad Songs (Say So Much)}}" (מקום 5), "Who Wears These Shoes" (מקום 16) ו־"In Neon" (מקום 38){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.billboard.com/music/Elton-John/chart-history/hot-100|הכותב=|כותרת=היסטוריית מצעד הבילבורד הוט 100 של אלטון ג'ון|אתר=באתר [[בילבורד]]|תאריך=}}}}. בארצות הברית הגיע האלבום בשנת הוצאתו למעמד [[אלבום זהב]], וב־1998 הגיע למעמד אלבום פלטינה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=default-award&ar=Elton+John&ti=Breaking+Hearts#search_section|הכותב=|כותרת=נתוני ה-RIAA על מכירות האלבום "Breaking Hearts" בארה"ב|אתר=RIAA|תאריך=}}}}. לאחר סיבוב ההופעות של האלבום פוטרו המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריימוראי פעם נוספת{{ביאור|במקרה של די מאריימוראי היה זה ללא התראה או הסבר: "סיבוב ההופעות של 'Breaking Hearts' הלך טוב, ונגמר באופן מאוד משמח. אלטון העניק שעון [[קרטייה]] לכל מי שהיה איתו בדרכים. אני יצאתי לחופשה – כמו שיצאתי ב־'74 [לאחר הקלטת 'קפטן פנטסטיק'] — בציפייה לשיחה מהמשרד, כשחזרתי, לגבי היכן להפגש עם הלהקה שוב. אבל – כמו ב־'74 – השיחה מעולם לא באה"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Philip Norman|שם=Elton John - The Biography|מו"ל=Harmony Books|שנת הוצאה=1992|עמ=414}}}}.}}.
 
בשנת [[1985]] יצא האלבום "Ice on Fire"{{הערה|שם=הערה מספר 24757267:0|{{קישור כללי|כתובת=http://ultimateclassicrock.com/elton-john-ice-on-fire/|הכותב=Jeff Giles|כותרת=30 שנים ל-'Ice on Fire '|אתר=ultimateclassicrock|תאריך=4 בנובמבר 2015}}}}. גאס דאדגדאג'ןון חזר להפקה, לראשונה מאז "Blue Moves" (והפיק גם את האלבום הבא). [[ג'ורג' מייקל]], אז חלק מהצמד "[[Wham!|{{משמאל לימין|Wham!}}]]", סיפק קולות רקע ב־"Nikita" ובשיר נוסף. רוב שירי האלבום נחשבו חלשים, דבר שגרר כלפי מטה את הציונים שקיבל מהמבקרים. עם זאת, בלטו בו הלהיט "Nikita" ו־"Cry to Heaven"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Claude Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man:Elton John From A - Z|מו"ל=Praeger|מהדורה=כריכה רכה|שנת הוצאה=1996|עמ=138|ISBN=978-0-275-95698-1}}}}. השיר "Shoot Down the Moon" יועד לסרט [[ג'יימס בונד]] "[[רצח בעיניים]]" (ומכאן האזכורים ל[[כלי נשק]] ולמלים כמו "מסתורין" ו"סודות"), אך נדחה לאחר ששירה של להקת "[[דוראן דוראן]]" "A View to Kill" הקדים אותו{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Elizabeth J. Rosenthal|שם=His Song: the Musical Journey of Elton John|מו"ל=Billboard Books|מהדורה=כריכה קשה|שנת הוצאה=2001|עמ=260|ISBN=0-8230-8893-6}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://radiovolna.net/en/song/740957-shoot-down-the-moon.html|הכותב=|כותרת=על השיר 'Shoot Down the Moon'|אתר=|תאריך=}}}}. באלבום הופיע השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) " The Man who Never Died", שנכתב על ג'ון לנון{{ביאור|שיר זה יצא כ-B-Side במהדורה האנגלית המקורית של האלבום ומצורף כבונוס במהדורה המחודשת שהוציאה חברת Mercury ב־1999 (להבדיל מההוצאה של חברת Geffen, שבה שיר זה אינו מופיע).}}.
 
בשנת [[1986]] יצא האלבום "Leather Jackets". האלבום, שרובו הוקלט באותו סשן הקלטות של "Ice on Fire", הוא האלבום שהכי פחות הצליח במצעדים בקריירה של ג'ון. לראשונה בקריירה שלו, כל השירים אינם ארוכים מחמש דקות. האלבום קיבל ביקורות מוזיקה גרועות במיוחד{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.allmusic.com/album/leather-jackets-mw0000194370|הכותב=Lindasy Planer|כותרת=ביקורת AllMusic ל-"Leather Jackets"|אתר=AllMusic|תאריך=}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://articles.latimes.com/1986-12-30/entertainment/ca-1283_1_elton-john|הכותב=JON MATSUMOTO|כותרת=ביקורת לוס אנג'לס טיימס ל-"Leather Jackets"|אתר=Los Angeles Times|תאריך=December 30, 1986}}}}. לבד מהביקורות הגרועות, ציין אותו ג'ון עצמו (וכן המפיק גאס דאדגדאג'ןון) כאלבום הכי פחות טוב שלו, תוך שהוא תולה את איכותו הנמוכה, לדבריו, בהתמכרותו לסמים באותה עת{{הערה|Mojo Magazine "Fantastic Voyage" by Tom Doyle, October 2006 – issue 155, page 90.|שמאל=כן}}. כמו כן, נכלל בו השיר שג'ון העריך כגרוע ביותר שכתב: "Heartache All Over the World"{{הערה|Uncut Magazine, September 2001 "Elton – The Magnificent Showman", page 46|שמאל=כן}}. עם זאת, ולמרות דבריו של ג'ון, הדעות בקרב קהל המאזינים שלו חלוקות, ויש בהם הסוברים שגם אם אין מדובר באחד מאלבומיו הטובים ביותר, ושייתכן שחלק מהשירים סובלים מהפקה מיושנת, עדיין הוא לא ראוי לקיתונות הבוז שנשפכו עליו{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://forums.stevehoffman.tv/threads/elton-john-leather-jackets-is-it-that-bad.324096/|הכותב=|כותרת=דיון על האלבום 'Leather Jackets' בפורום סטיב הופמן|אתר=|תאריך=}}}}. כך גם הפזמונאי [[ברני טופין]], שסבר כי "יש באלבום מספר שירים טובים"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.rollingstone.com/music/music-news/bernie-taupin-on-elton-johns-new-lp-its-kudos-all-around-102572/|הכותב=Andy Greene|כותרת=ראיון עם ברני טופין ב"רולינג סטון"|אתר=Rolling Stone|מידע נוסף=בתשובה לשאלה החמישית מהסוף|תאריך=September 26, 2013}}}}. רוג'ר טיילור וג'ון דיקון מלהקת "קווין" התארחו באלבום וניגנו תופים וגיטרה בס, בהתאמה, ב־"Angeline"{{ביאור|זמר הליווי Alan Carvell היה שותף בהלחנת השיר והלחין את ה"אוו הוו" הנשמעים בפתיחת ובסיום השיר{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Claude Bernardin & Tom Stanton|שם=Rocket Man: Elton John From A - Z|מו"ל=Praeger|מהדורה=Paperback edition|שנת הוצאה=1996|עמ=5|ISBN=0-275-95698-9|קישור=https://books.google.co.il/books?id=eJGcZSyBflwC&pg=PA5&lpg=PA5&dq=elton+john+rocket+man+elton+john+from+a-z+%22Backup+singers%22&source=bl&ots=kdmVgv_-7-&sig=TpbApI-bAKB2PQZAHAVLUERPXWo&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwjovo_0vZDeAhUKZlAKHS84BeMQ6AEwDHoECAMQAQ#v=onepage&q=elton%20john%20rocket%20man%20elton%20john%20from%20a-z%20%22Backup%20singers%22&f=false}}}}.}}. נכלל בו "Slow Rivers"' – דואט עם [[קליף ריצ'רד]] וכן "Don't Trust That Woman" – שיתוף פעולה עם הזמרת האמריקנית [[שר (זמרת)|שר]], שכתבה את המלים לשיר{{ביאור|בקרדיטים ל־"{{משמאל לימין|Don't Trust that Woman}}" רשומים שר ו־"{{משמאל לימין|Lady Choc Ice}}". "{{משמאל לימין|Lady Choc Ice}}" ו־"{{משמאל לימין|Lord Choc Ice}}" היו כינויים ששימשו את ג'ון ואת אשתו בחתימה בבתי־מלון בתקופה ההיא, כדי לשמור על פרטיותם; ואריציות על שמו של קטע לפסנתר של אלטון ג'ון בשם "Choc Ice Goes Mental"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.discogs.com/artist/344806-Lord-Choc-Ice/tracks|הכותב=|כותרת=Lady/Lord Choc Ice - כינוי לג'ון עצמו בקרדיטים לשיר "Don't Trust that Woman"|אתר=discogs|תאריך=}}}} ובקרדיט השיר – כינוי לג'ון עצמו. הרקע למהלך: שר, ששלחה את השיר לג'ון ולעוד שני מלחינים (מבלי שאף אחד ידע על האחרים) ייעדה את השיר לאלבום שלה. אחרי שהלחין את השיר ושלח לה את הטייפ, נמלך ג'ון בדעתו ולקח את השיר לאלבומו זה (ולטענתה בראיון — העמיד אותה בפני עובדה). שר דרשה ששמה יופיע ראשון בקרדיט לשיר. ג'ון הסכים, אך כצעד של מחאה (וליגלוג – על מנת להוציא את העוקץ מדרישתה, כפי שהסביר אחר כך בראיון טלוויזיוני), כינה את עצמו כך{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Tom Stanton, Claude Bernardin|שם=Rocket Man: Elton John From A-Z|מו"ל=Praeger|שנת הוצאה=1996|עמ=17|קישור=https://books.google.co.il/books?id=eJGcZSyBflwC&pg=PA17&lpg=PA17&dq=elton+john+lady+choc+ice+renate+blauel&source=bl&ots=kdmRcn5-20&sig=KMpK7IN7f3inO7vlwH5Ph0eokC0&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwiOz67Apo7dAhWMKFAKHeEkCQgQ6AEwFHoECAEQAQ#v=onepage&q=elton%20john%20lady%20choc%20ice%20renate%20blauel&f=false}}}}.}}. בשיר בולט הניגוד בין המילים הקשות למוזיקה העליזה. המחברת אליזבת רוזנטל מציינת שזו תופעה אופיינית לג'ון, ומביאה דוגמאות כמו "Elderberry Wine" (מתוך האלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player") ודוגמאות נוספות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Elizabeth Rosenthal|שם=His song: the musical journey of Elton John|מו"ל=Billboard Books|שנת הוצאה=2004|עמ=54, 60, 70, 74, 516, 520}}}} (אין להתבלבל בין השיר של ג'ון לגרסה שהקליט Les Dudek למילים של שר).
 
בשנת [[1987]] יצא אלבום ההופעה "Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra", שתיעד את ההופעה שהתקיימה ב־14 בדצמבר 1986 לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של העיר [[סידני]] שב[[אוסטרליה]]. ג'ון עלה לבמה לבוש כ[[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]]. על אף ש[[מיתרי הקול]] שלו היו נגועים במה שתואר לאחר מכן "גידולים לא ממאירים", התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של [[מלבורן]], בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. האלבום מתעד את החלק השני של המופע, לאחר ההפסקה, בו הצטרפה התזמורת של מלבורן ללהקתו של ג'ון. על־אף הבעיה בקולו, שנשמע מחוספס ושונה באופן משמעותי מקולו הרגיל, נחשב האלבום לאלבום הופעה טוב: "אלטון ג'ון שוב הוכיח את עצמו כאיש הופעות מושלם, המופיע בשיא יכולותיו", כתב לינדסיי פלאנר מ־"AllMusic". אחד משירי המופע, ה[[סינגל]] "נר ברוח", אף הגיע לצמרת מצעדי הפזמונים ברחבי העולם{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.allmusic.com/album/live-in-australia-mw0000190395|הכותב=Lindsay Planer|כותרת=ביקורת 'AllMusic' לאלבום ההופעה באוסטרליה|אתר=באתר [[AllMusic]]|תאריך=}}}}. לאחר המופע עבר ג'ון ניתוח להסרת הגידולים ממיתרי הקול. הניתוח גרם לשינוי בקולו, שהשתנה מ[[קולות (מוזיקה)|טנור]] לבריטון, ולטענתו הוא דווקא שמח בשינוי מכיוון שלקולו "נוספה תהודה"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3320391|הכותב=סער גמזו|כותרת=סיר אלטון ג'ון בישראל: הכינו עצמכם להופעה|אתר=|תאריך=17 ביוני 2010}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://ultimateclassicrock.com/elton-john-throat-surgery/|הכותב=Jeff Giles|כותרת=אלטון ג'ון: הייתי מאושר מהשינוי שחל בקולי בעקבות הניתוח במיתרי הקול|אתר=classicrockmusic|תאריך=}}}}. לאחר הניתוח לקח ג'ון הפסקה בת שנה מהופעות לצורך מנוחה{{הערה|
ביולי [[1990]] נכנס ג'ון לטיפול גמילה שלאחריו לקח הפסקה של כשנה מהקלטות ומסיבובי הופעות{{הערה|שם=RehabPraeger}}.
 
ב־23 במרץ [[1991]] התארח ג'ון, כהפתעה לקהל, בהופעה חיה של [[ג'ורג' מייקל]] ב[[אצטדיון ומבלי (1923)|אצטדיון ומבלי]]. הם ביצעו ביחד גרסת דואט ל־"Don't Let the Sun Go Down on Me". הדואט נחל הצלחה רבה, והגיע למקום הראשון ב[[מצעד הסינגלים הבריטי]] וב[[בילבורד הוט 100|מצעד הבילבורד הוט 100]].
 
באוקטובר 1991 יצא "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin", אלבום מחווה לאלטון ג'ון ו[[ברני טופין]] שכלל גרסאות כיסוי ("קאוורים") של אמנים ידועי שם לשיריהם. השתתפו בו להקת "[[The Who|המי]]", [[ביץ' בויז]], [[פיל קולינס]], [[אריק קלפטון]], [[סטינג]], ברוס הורנסבי, [[שינייד או'קונור]], [[ג'ו קוקר]] ועוד. שם האלבום, שנלקח מהשיר "Two Rooms at the End of the World" שבאלבום "{{משמאל לימין|21 at 33}}", מתייחס לכך ששני היוצרים עבדו בחדרים נפרדים, כאשר התגוררו באופן זמני בבית אמו של ג'ון, בתקופה שקדמה ליציאת אלבום הבכורה שלו. "שני חדרים" הוא מאלבומי המחווה הבודדים שהצליחו להגיע לצמרת "20 הגדולים" במצעד ה[[בילבורד 200]], תוך שהוא מגיע לפלטינה ומוכר יותר מ־1.3 מיליון עותקים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.latimes.com/entertainment/music/la-et-ms-elton-john-bernie-taupin-tribute-restoration-20180407-story.html|הכותב=רנדי לואיס|כותרת=ראיון עם ברני טופין לאחר 50 שנות שיתוף פעולה עם אלטון ג'ון|אתר=באתר [[לוס אנג'לס טיימס]]|תאריך=7 באפריל 2018}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=default-award&ar=Various&ti=Two+Rooms#search_section|הכותב=|כותרת=פלטינה ל"שני חדרים" בארצות הברית|אתר=באתר ה-RIAA|תאריך=}}}}. מן האלבום בלטו במיוחד גרסת ה[[רגאיי]] המקורית של [[קייט בוש]] ולהקתה ל־"Rocket Man", גרסתו של ג'ו קוקר ל־"Sorry Seems to Be the Hardest Word", הפרשנות הנשית שהעניקו חברות ההרכב וילסון פיליפס ל־"Daniel" (מקום 7 במצעד ה־AC{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.billboard.com/music/wilson-phillips/chart-history/adult-contemporary/song/379204|הכותב=|כותרת=מקום שביעי ל־'Daniel' של וילסון פיליפס מ'שני חדרים' במצעד ה-'Adult Contemporary'|אתר=באתר [[בילבורד]]|תאריך=}}}}) וגרסתה של שינייד או'קונור ל־"Sacrifice". ב־2007 בחרו קוראי ה־"Observer Music Monthly" בגרסתה של קייט בוש לגרסת הכיסוי הטובה בכל הזמנים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/music/2014/aug/25/the-10-best-kate-bush-moments|הכותב=Dorian Lynskey|כותרת=קוראי ה"אובזרבר" בחרו בגרסת קייט בוש ל-"Rocket Man" לגרסת הכיסוי הטובה ביותר בכל הזמנים|אתר=The Guardian|תאריך=25 באוגוסט 2014}}}}, וב־2015 מנו עיתונאי "[[דיילי טלגרף|הטלגרף]]" הבריטי את גרסתה בין חמישים גרסאות הכיסוי הטובות בכל הזמנים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.telegraph.co.uk/music/what-to-listen-to/the-50-best-covers/|הכותב=כתבי ה"טלגרף"|כותרת=גירסת הכיסוי של קייט בוש אחת מחמישים הטובות בכל הזמנים|אתר=הטלגרף|תאריך=31.7.15}}}}.
It's Getting Dark in Here}}".
 
באותה שנה הקליט ביחד עם [[ריי צ'ארלס]] אתגרסת [[דואט]] ל־"Sorry Seems to Be the Hardest Word", במה שהתברר כהקלטתו האחרונה של צ'ארלס לפני מותו באותה שנה. הדואט נכלל באלבומובאלבום הדואטים של צ'ארלס (שהיה אלבום האולפן האחרון שיצא בחייו) "Genius Loves Company"{{הערה|[http://www.mtv.com/news/1496828/road-to-the-grammys-the-making-of-ray-charles-genius-loves-company/ Road To The Grammys: The Making Of Ray Charles' Genius Loves Company], באתר [[MTV]], גיל קאופמן, 2 באוקטובר 2005}}.
 
ב־[[2005]] הלחין ג'ון את המחזמר "[[בילי אליוט - המחזמר|בילי אליוט]]" שהוצג ב[[ווסט אנד]]{{הערה|שם=הערה מספר 25447151:0}}. באותה שנה הקליט את השיר "גטו גוספל", בו שילב את קולו של ה[[ראפר]] [[טופאק שאקור|טופאק]], שנרצח ב־1996; גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעדים בבריטניה.
משתמש אלמוני