יהדות בוכרה – הבדלי גרסאות

בשנת [[ה'תקנ"ג]] ([[1793]]) הגיע לבוכרה מ[[צפת]] ה[[שד"ר]] רבי [[יוסף ממן]], - שליח זה,אשר השתקע בתוכה ונעשה למנהיגה הרוחני למשך 61 שנה. עד בואו הם היו מתפללים בנוסח פרס המבוסס על סידורו של [[רס"גסעדיה גאון|רבי סעדיה גאון]], וקבלה הייתה בידם שהם מצאצאי [[עשרת השבטים]], אולם הרב ממן אמר להם שהם מצאצאי [[יהדות ארצות האסלאם|גולי ספרד]] והנהיג ביניהם את [[נוסח הספרדים|נוסח תפילת הספרדים]]. בכך התכוון להוציאם מבדידותם ולקשרם לאחיהם שבשאר התפוצות. הרב [[זכריה מצליח]] מ[[תימן]] סבר שעל יהודי בוכרה לדבוק במסורתם הקדומה והוא התנגד לשינויים שהנהיג הרב ממן; כתוצאה מכך נוצרה בינו לבין האחרון מחלוקת בעניין נוסח התפילה. כמו כן, הרב ממן הקים בעיר בוכרה [[ישיבה]] ובית ספר ל[[שוחט]]ים. הוא הביא לעיר סידורי תפילה מ[[קושטא]] וממרכזי תורה אחרים, ולימד את היהודים המקומיים גם [[קבלה]]. בהשפעתו התחילו לעלות יהודים מבוכרה ל[[ארץ ישראל]] החל מ[[ה'תקפ"ז]] ([[1827]]).

מצב היהודים בבוכרה ככלל היה קשה. הם חיו במעמד של "[[ד'ימי|דמי]]" ("בלתי מוסלמים"). בהיותם אזרחים מדרגה שנייה חלו עליהם גזרות משפילות. הם לא גויסו לצבא, חויבו ב[[מס גולגולת]] (ג'יזיה) שהמוסלמים היו פטורים ממנו, הוטל עליהם להניף סמרטוט על בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים, ביתבתיהם יהודיחויבו חייבלהיות היה להיותנמוכים נמוךיותר מביתומבתיהם של מוסלמיהמוסלמים, נאסרה עליהם הכניסה העירה לאחר שקיעת החמה, נאסר עליהם לחבוש מצנפת אלא כובע בעל צורה מיוחדת ועשוי חומר מיוחד, ואל אלה נוסף אי-שוויון בפני החוק - קולו של מוסלמי היה עדיף על קולו של יהודי. חרף נטל המיסים והגזרות הגנו השלטונות על חייהם, על ביטחונם ועל רכושם של האזרחים היהודים.