נזיר (נצרות) – הבדלי גרסאות

קבוצות הנזירים הראשונות, כמו זו שייסד [[פכומיוס]], נזקקו כבר אז לכללי התנהגות, וההנחיות שעברו בעל פה מהוותיקים לצעירים לא הספיקו. התקנון של פכומיוס (נכתב ב[[קופטית]] ב-[[320]], תורגם ללטינית בידי [[הירונימוס]]) והיה פשוט יחסית היות שלא התקיימה קהילת נזירים, אלא כל אחד מהנזירים היה כפוף לפכומיוס בתפקידו כ[[אב המנזר]] (עבאס) ולא הייתה מערכת יחסים בין הנזירים השונים, מבנה ארגוני זה המשיך את המסורת היהודית של יחסי רב ותלמידיו. התקנון כלל דרישה לצייתנות מוחלטת של הנזיר הבודד לאב המנזר, איסור על יציאה משטח המנזר, כללי סגפנות באוכל ועל מנת למנוע מאבקי ירושה נקבע הסדר ירושה, כלומר מי יורש את אב המנזר. התקנון לא מכיל תוכן רוחני אלא כללי התנהגות בלבד.

 

 

[[בזיליוס הגדול|בזיליוס מקייסרי]] התרשם מאוד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת עזרו מאוד למה שנעשה התכונה הנזירית האידיאלית: צניעות. הוא כתב (ביוונית) בין השנים 358 ל-364 סידרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - ואפילו המשמעת - של אב-מנזר חזק המדריכים נכתבו בצורה של שאלות ותשובות בשלושה ספרים: Moralia ושני ספרי Asketika.. תורתו של בזיליוס הייתה מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך הייתה לה השפעה פחותה במערב הלטיני. בזיליוס שם דגש על הקהילתיות, על הקשר שבין הנזירים לבין עצמם וכך התקנון שלו יותר רשת חברתית בין הנזירים, קובע עקרונות עזרה הדדית, ובפעם הראשונה תקנון כתוב יותר קהילה במקום אוסף אינדיבידואלים שחיים יחדיו ומצייתים כולם לאדם אחד.