הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למערב אירופה |
מ הוספת קישור לחלקי חילוף |
||
שורה 147:
לקראת המתקפה הורה היטלר על תגבור ניכר של יחידות ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] בחזית המערבית. חלק מהמטוסים הועברו לשם ממשימות הגנה על שמי הרייך מפני מפציצי בעלות הברית. כתוצאה מכך, גדל מספר [[מטוס קרב|מטוסי הקרב]] החד־מנועים בחזית המערבית מ־300 באוקטובר ל־1,770 ערב המתקפה, אך מספר [[מטוס תקיפה|מטוסי התקיפה]] עמד על 155 בלבד. מרבית טייסי הלופטוואפה בשלב זה של המלחמה היו חסרי ניסיון ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה בהשוואה ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אווירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האוויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.
לצורך ביצוע המתקפה המתוכננת בארדנים ריכז הפיקוד הגרמני מספר גדול של כלי רכב משוריינים בחזית המערבית, על אף הקשיים בייצור, שנגרמו כתוצאה ממחסור במשאבים ומהפצצות בעלות הברית על המפעלים הנאצים. העדיפות שניתנה לחזית המערבית באה על חשבון החלשת הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, מכיוון שרק אחוז קטן מהכלים החדשים שיוצרו הופנו לשם{{ביאור|בדצמבר [[1944]] היו בסך הכל כ־1,500 כלי רכב משוריינים כשירים מבצעית בכל החזית המזרחית.}}. מתוך 2,567 כלי רכב משוריינים – [[טנק]]ים, [[תותח סער|תותחי סער]] ו[[משחית טנקים|משחיתי טנקים]] – שהיו בכל החזית המערבית באמצע דצמבר, 2,168 הוקצו ל[[קבוצת ארמיות B]]. לפחות כשליש מהם הוקצו לארמייה ה־15, שלא לקחה חלק במערכה בארדנים{{הערה|Cole, עמ' 71}}. בסך הכל השתתפו במערכה בארדנים כ־1,400 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער, מתוכם כ־700 הופעלו בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית. הטנק העיקרי בעוצבות השריון הגרמניות בדצמבר 1944 היה עדיין ה[[פאנצר סימן 4]], אולם במתקפת הארדנים הופעל מספר גדול יותר של טנקי [[פאנצר סימן 5|פנתר]]. כן השתתפו במתקפה מספר רב של תותחי סער מדגם [[שטוג סימן 3]] ומשחיתי טנקים מדגמים שונים ([[יאגדפנצר 4]], [[יאגדפנתר]] ו[[יאגדפנצר 38(t) הצר]]), שמספרם השתווה כמעט למספר הטנקים. במתקפה השתתפו גם כמה עשרות טנקי [[טיגר]] ו[[טיגר II|קינג טיגר]] כבדים, שהוקצו לשימוש דיוויזיות הפאנצר אס אס בלבד במסגרת [[גדודי פאנצר כבדים]]. כלי השריון הגרמנים נהנו מעדיפות משמעותית על מקביליהם בצבאות בעלות הברית, אך לרשות קבוצת ארמיות B עמדו רק 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו [[חלקי חילוף]] ו[[רכב חילוץ|רכבי חילוץ]], והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ופגיעה ביכולת יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות השריון הגרמני בקרב הארדנים נגרמו עקב תקלות מכניות ומחסור בדלק, שאילץ במקרים רבים את הצוותים לנטוש את הכלים שלהם{{הערה|Cole, עמ' 664}}.
אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים הייתה מחסור ב[[דלק]]. למרות הירידה בתפוקה של דלק נוזלי ב־[[1944]], ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז 4.6 מיליון גלון של דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך כמחצית מכמות זו לא הגיעה לכוחות בקו החזית ונתקעה בנהר הריין. תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק של כלי הרכב המשוריינים, במיוחד הטנקים הכבדים מדגם פנתר וקינג טיגר, שצריכת הדלק שלהם הייתה 350 ו־500 ליטר בהתאמה ל־100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק של הטנק הבינוני מדגם פאנצר 4. בסופו של דבר, כל טנק גרמני נכנס לקרב הארדנים כשהוא מצויד בממוצע ב־675 ליטרים דלק, המספיקים לכל היותר לתנועה של מאתיים קילומטרים – יומיים שלושה של לחימה במקרה הטוב. לכן הגרמנים קיוו להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית בימים הראשונים למתקפה, כדי לפתור את בעיית המחסור בדלק{{הערה|Zaloga, עמ' 12}}.
| |||