בני ישראל (הודו) – הבדלי גרסאות

'''בני ישראל''' (ב[[מרטהי יהודית|מרטי יהודית]]: '''बेने इस्राएल''', תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתקיימה במערב [[הודו]] בנוסף לקהילת יהודי [[בגדאד]]<ref>{{הערה|יהודי "בגדאד" חיו בבומביי, קולקתה ופונה, לצד "בני ישראל". Shalva Weil (ed.) The Baghdadi Jews in India: Maintaining Communities, Negotiating Identities and Creating Super-Diversity (Routledge, 2019).}} ו[[יהדות קוצ'ין|יהודי קוצ'ין]] בהודו. עם הקמת מדינת ישראל, עלתה במהלך השנים רוב הקהילה לישראל ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני ישראל מהודו.

ישנה מסורת בעל-פה על קהילת בני ישראל מהודו, שלפיה דוד הסוחר, אחי ה[[רמב"ם|הרמב"ם]] הגיע לסחור בהודו לפני כאלף שנים, אך אין לכך עדויות מבוססות. במחקר עולה כי סוגיית מוצא הבני ישראל מהודו, מעלה אפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים.^{[[בני{{הערה|שם=מעבר|1={{צ-ספר|מחבר=שלוה ישראלוייל|שם=מעבר (הודו)#cite%20noteלסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים|מקום הוצאה=תל-6אביב|[6]]][[בנישנת ישראלהוצאה=תשנ"א}}}}{{הערה|שם=פולקלור|1=Weil, Shalva (הודו2013)#cite%20note. "Jews of India and Ten Lost Tribes". In Patai, Raphael; Itzhak, Haya Bar (eds.). ''Jewish Folklore and Traditions: A Multicultural Encyclopedia''. ABC-7|[7]]]}CLIO.}}. יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ-ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפסה"נ, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. המסורת מספרת, כי ספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבאי. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של בני ישראל{{הערה|שם=שלוה|1={{קישור כללי|כתובת=https://www.^{[[bh.org.il/he/בני-ישראל-ממומבאי-הודו/|הכותב=שלוה וייל|כותרת=קהילת בני ישראל (הודו)#cite%20note-8ממומבאי והסביבה|[8]]]}אתר=בית התפוצות|תאריך=}}}}.

ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]], זיהה החוקר ו[[איש אשכולות|איש האשכולות]], רבי [[אברהם פריצול|אברהם פירצול]] את קהילת בני ישראל כצאצאי [[עשרת השבטים]] בספרו המפורסם "'''אגרת אורחות עולם'''" ([[1524]]).

המפגש הבא של הבני ישראל בהודו עם יהודים, התקיים במאה ה-17. יהודי בשם דויד יחזקאל רחבי אשר{{הבהרה|מי פגש אותו? היכן?}} שהגיע מקהילת [[יהדות קוצ'ין|יהודי קוצ'ין]], גילה את הבני ישראל בכפריהם וזיהה שרידים של מנהגים יהודיים אצלם,{{הערה|Weil, Shalva (1994). "Yom Kippur: the Festival of Closing the Doors". In Goodman, Hananya (ed.). Between Jerusalem & Benares: Comparative Studies in Judaism & Hinduism. New York: State University of New York Press. pp. 85–100.}}, ולימדם תפילה ודיני שחיטה.{{הערה|Weil, Shalva (1996). "Religious Leadership vs. Secular Authority: the Case of the Bene Israel". Eastern Anthropologist. 49 (3–4): 301–316.}}. כמו כן הנהיג רחבי בקהילות הללו את חג השבועות ואת חג הסוכות.

דויד יחזקאל רחבי היה [[מתורגמן]] ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר, מדרום הודו. בתחילת המאה ה-18 לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה{{מקור}}, משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'היראדקר ולימדם את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו. שלוש המשפחות היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה. הם קיבלו גושפנקא לתפקידם משליטים מקומיים ונקראו ״קאג'י״.{{הערה|Sohoni, Pushkar; Robbins, Kenneth X. (2017). ''Jewish Heritage of the Deccan: Mumbai, the northern Konkan, Pune''. Mumbai: Deccan Heritage Foundation; Jaico. pp. 16–17. ISBN <bdi>978-93-86348-66-1</bdi>.}}. קיימים מסמכים משפטיים חתומים בידי שליטי האזור ומלכים מ[[המאה ה-17]] עד לסוף [[המאה ה-18]]. ישנן השערות הטוענות ששלוש המשפחות נבחרו עוד בימי דוד אחי הרמב"ם{{דרוש מקור}}.

המנהיגות האזרחית והפוליטית, עברה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785, והוטבע התואר "קמודאן מוכדאם" דהיינו מפקד-נשיא.

ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1860 ואף לפני שלחו תרומות. ב[[קבר רחל]] הייתה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו בשנת 1865 לערך.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Shalva Weill|שם=The Mosque at Rachel's Tomb|כתב עת=Journal for the Study of Antisemitism|עמ=263-265|כרך=3(2)}}}}.

במאה ה-19 הנחו יהודים מקוצ'ין את המנהיגות הדתית של בני ישראל. הם שימשו בקהילה מורים, חזנים ושוחטים. התחייה הדתית של בני ישראל הסתייעה גם, החל בשלהי המאה ה-18, ביהודים בגדאדים, שהעבירו את עסקיהם ואת מוסדות הדת והקהילה שלהם מעיראק למרכזי המסחר בבומביי וכלכותה. באופן פרדוקסלי, גם מיסיונרים נוצרים חיזקו את זהותם היהודית של בני ישראל, בחזקם את קשריהם עם דוברי אנגלית. הם הקימו בתי ספר להוראת השפה האנגלית ותרגמו ספרי תפילה וכתבים דתיים אחרים מעברית למרטי.

כתוצאה מהזדמנויות שהציעו הבריטים לבני ישראל בשלהי המאה ה-19 התחילו משפחות של בני ישראל להגר למרכזים אחרים. הקהילה הסתעפה לכמה ריכוזים נוספים מחוץ להודו, למקומות כגון: קראצ'י (שהפכה לחלק מפקיסטן), עדן (בתימן) ורנגון (בורמה). כמו כן, היגרו יהודים מבני ישראל לאזורים נוספים בהודו: פונה, אחמדאבאד וניו-דלהי.

מספר נוסעים יהודים בהודו ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] נתקלו בקהילה זו. [[ישראל יוסף בנימין]], ראה בהם צאצאים ל[[עשרת השבטים|עשרת השבטים האבודים]]. מניעת התבוללות בגויים היה הדבר החשוב ביותר בקהילה.

סוגיית מוצא הבניבני ישראל מהודו, מעלה אפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=שלוה וייל|שם=מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים|מקום הוצאה=תל-אביב|שנת הוצאה=תשנ"א}}}}{{הערה|Weil, Shalva (2013). "Jews of India and Ten Lost Tribes". In Patai, Raphael; Itzhak, Haya Bar (eds.). ''Jewish Folklore and Traditions: A Multicultural Encyclopedia''. ABC-CLIO.שם=פולקלור}}. יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ-ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפסה"נ, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. המסורת מספרת, כי ספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבאי. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של בני ישראל.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.bh.org.il/he/%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%93%D7%95/|הכותבשם=שלוה וייל|כותרת=קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה|אתר=בית התפוצות|תאריך=}}}} .

בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי [[חיים שמואל קהימקר]] ממנהיגי הקהילה. הספר יצא לאור בשנת 1937 בתל אביב שם נכתב כי בני ישראל הם צאצאי כובשי [[זית]]ים מ[[הגליל]], שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו. שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת [[ארבע הווארנות|ברהמינים]]. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים מ[[כהן|מעמד הכהונה]]{{מקור}}, בבדיקה גנטית שנערכה ב-[[2002]] נמצאו ממצאים שמוכיחים כי לבני הקהילה גנים יהודיים וכי ‎[[:w:en:{{אנג|1=Y-chromosomal Aaron|2=גן הכוהנים]]|3=0}} שכיח אצלם במידה דומה לעדות אחרות{{הערה|1=[https://link.springer.com/article/10.1007/s11013-005-7425-4 Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, Full text] [http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?db=pubmed&cmd=Retrieve&dopt=AbstractPlus&list_uids=16249950 Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, PubMed]}}, למרות שלא היו כוהנים בקרבם.

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים ב-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (Alibag). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=שלוה וייל|שם=היהודים מהקונקאן: עדת בני ישראל בהודו|מקום הוצאה=תל-אביב|שנת הוצאה=1981|מו"ל=בית התפוצות על שם נחום גולדמן}}}}. בני ישראל שימשו כדורכי שמן בקונקאן ונודעו בכינוי "שנוואר טליס", שמשמעו עוצרי שמן שומרי שבת. הם אימצו את שפת המקום, מאראטי, ולא נבדלו, למראית עין, מבני המקום. אולם, בחברה הכפרית הם נבדלו מאחרים בשל דבקותם ביהדות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.bh.org.il/he/%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%93%D7%95/|הכותבשם=שלוה וייל|כותרת=קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה|אתר=בית התפוצות|תאריך=}}}} .

כיום גרות בכפר 5–6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. [[אליהו בירנבוים]] אשר ביקר בכפר בסוף שנת 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי וקרולקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו חגגו בר מצווה ורוצים לעלות לישראל. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-100 שנה.

עדיין נותרו כ-20 בתי כנסת ברחבי הודו של הקהילה, רובם כבר לא פעילים. חלק מבתי הכנסת נהרס בשל עזיבת הקהילה. עם זאת, חלק מבתי הכנסת הנותרים גדולים מאוד ומרשימים ועדיין פעילים במיוחד בחגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הוקמו בראשית המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בתי הכנסת של בני העדה ב[[פקיסטן]] נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה, האחרון שבהם, "[[בית הכנסת מגן שלום|מגן שלום]]" ב[[קראצ'י|קראצ׳י]] נהרס ב-1988 על מנת לפנות מקום למרכז קניות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Weil Shalva|שם=?What Happened to Pakistan's Jews|כתב עת=Journal for the Study of Antisemitism|כרך=3(3)|עמ=701-703|שנת הוצאה=2011}}</ref>. בשנים האחרונות נשלחו למומבאי רבנים שונים, ושירתו שם תקופות קצרות, וכן נציגים של תנועת חב"ד.

בני ישראל דבקים במסורת שלהם ובמנהגיהם, והמועדים החשובים ביותר להם הם ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה וחג הפסח. בחתונה, למשל, הכלה לובשת סארי לבן ויוצאת לקבל את פני החתן, כשהוא עומד על בימת בית הכנסת ומזמר את "שיר החתן" המיוחד לבני ישראל. אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור ב[[פסח|חג הפסח]]: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בחנדאלה (KHANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.{{הערה|Weil, Shalva. 2009 'Bene Israel Rites and Routines' in Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications [first published in 2002], pp. 78-89. Reprinted in Marg: A Magazine of The Arts, 54 (2): 26-37. }}.

מאחר שבהודו היה לקהילת בני ישראל זכויות מלאות, הגיעו רבים לעמדות בכירות במערכת המשפט, היו ממקימי מערכת הרפואה ההודית ומקימי מערכת החינוך ההודי ב[[מהרשטרה]], וכמובן הקימו מערכת חינוך לבני ישראל.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=שלוה וייל|שם=העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו|כתב עת=פעמים|כרך=60|עמ=63-49}}}}. המחנך והסופר יוסף יחזקאל ראג׳פורקר, שימש כבוחן בשפה העברית החל מ-1871 באוניברסיטת בומביי. בשנת 1875 ייסדה "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" את "בית הספר היהודי", מוסד לחינוך יסודי בשפה האנגלית. ב-1892 נוסף עליו גם בית ספר תיכון. בשנות השלושים הוסב שמו ל"בית ספר אלי כדורי", על שם הנדבן שתמך בו. רוב תלמידיו היו יהודים, ולימדו בו עברית, נוסף על אנגלית ומרטי. כיום, שפת ההוראה בבית הספר היא מרטי ואין כלל יהודים בין תלמידיו. איגוד בוגרי בית הספר היהודי (לימים, הוא נודע בכינוי "אגודת המכבים") נוסד בשנת 1917 ובתקופת השיא שלו, בשנות החמישים, השתתפו באספותיו מאות אנשים.

בשלהי המאה ה-19 הוקם בבומביי בית ספר על שם יעקב ששון לילדי "הבגדאדים". תחילה הוטלו הגבלות על מספר התלמידים מבני ישראל. ב-1970 היו כמעט כל התלמידים היהודים בבית הספר בני ישראל.

רבים מהגברים של הקהילה, קיבלו השכלה כללית ולא מעט בנו קריירה צבאית בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי. עם סיום השלטון הבריטי היו לקצינים בצבא ההודי. שחקנים וזמרי תיאטרון מבני ישראל פעלו בתחילת המאה העשרים בהודו, ועם הקמת התעשייה הבוליבודיתה[[בוליווד]]ית במומבאיי, היו אנשי קולנוע מקהילת בני ישראל. אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא [[שמואל יחזקאל דיווקר]], מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796 וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "קמודאן מוכאדם" שעבר בירושה.

בהינתן הצלחתם תחת הממשלה הבריטית, רבים מ"בני ישראל", התכוננו לעזוב את הודו בשנת 1947. הם האמינו כי התעוררות הלאומיות והדגש על דתות מקומיות יביאו לפחות הזדמנויות עבורם. בסופו של דבר רובם היגרו לארץ ישראל.{{הערה|Weil, Shalva (2008). "Jews in India". In Erlich, M. Avrum (ed.). Encyclopaedia of the Jewish Diaspora. Santa Barbara, USA: ABC CLIO.}} .

כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואה של המשפחה המורחבת, נתקלו בקשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לעיירות פיתוח ללא מקומות תעסוקה. ב-1951 התלוננה קבוצה מבני ישראל על אפליה ודרשה לחזור להודו.

לפי דו"ח הוועדה העליונה על הפזורה ההודית (2012), שסקר את החיים בישראל עבור קהילת בני ישראל. הוא ציין כי בעיר באר שבע בדרום הארץ נמצאת הקהילה הגדולה ביותר של בני ישראל, יש להם סוג חדש של משפחה רב-לאומית.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Shalva Weil|שם=The Bene Israel Indian Jewish Family in Transnational Context|כתב עת=Journal of Comparative Family Studies, 2017|כרך=43(1)|עמ=71-80}}}} .

בדרך כלל בני ישראל לא פעלו פוליטית ופעלו באמצעים צנועים. הם לא יצרו קשרים כלכליים מתמשכים עם הודו, והם בעלי מעמד פוליטי מצומצם בישראל. הקהילה, למרות שהייתה בישראל במשך דורות רבים, שמרה על מסורות רבות מהודו, מלידה ופולחנים כמו מהנדי.{{הערה|Weil, S. 2018 'Indian Judaic Traditions'. In: Sushil Mittal and Gene Thursby (eds) Religions in South Asia: an Introduction  (second edition), New York and London: Routledge, Taylor and Francis Group, pp.186-205.}}. יהודים ממוצא הודי נחשבים בדרך כלל לספרדים; הם השתלבו היטב מבחינה דתית עם הקהילה הספרדית בישראל.{{הערה|"Report of the High Level Commission on the Indian Diaspora" Indian Diaspora}}.

התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם. לכן, נשלחה בשנת [[ה'תר"ג|תר"ג]] שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים ב[[בגדד]] לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל", וזה לשונה:

בשנת [[ה'תר"ל|תר"ל]] ביקר הרב [[אברהם חיים עבו]] בנו של הרב [[שמואל עבו]] בבומביי, בראותו את היחס המזלזל מצד [[יהדות_הודו#היהודים_הבגדאדים|היהודים הבגדדיים]] שבהודו ועורר את אביו למחות בהם, אליו הצטרפו חכמי צפת הספרדים והאשכנזים וביחד שלחו אגרת לבני [[משפחת ששון]] שכך תוכנה:

{{ציטוט|בוודאי שאסור לרחקם ולגרום להם בזיון, שעל ידי כך יחזרו לסורם... אלא אדרבא, מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורותם בדרך אשר ילכו בה. ובפרט בערים ההם אשר שם מצאיםנמצאים המסיתים (המסיונרים הבריטים), חלילה וחלילה תהיו אתם הגורמים שיעזבו תורת ה' תמימה, וילכו אחרי ההבל.}}לאגרת זו נוספו עוד אגרות{{הערה|שם=גלר|1=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}{{הערה|1=[http://www.ranaz.co.il/articles/article1891_19640817.asp דעת גדולי התורה על "בני ישראל"], נח זבולוני, [[חרות (עיתון)]],17/08/196 17/08/1964.}}. בשנת [[ה'תרע"ד|תרע"ד]] רבני ירושלים ובגדד דנו בנושא שוב, והגיעו למסקנה לאסור את החיתון עם בני הקהילה{{הערה|פסקי דין עליהם חתומים רבני ירושלים: האב"ד ר' חיים דוד סוראנגה, ר' אברהם עזריאל ור' שמעון אשריקי. רבני בגדד: ר' משה חיים שלמה דויד, ר' יחזקאל עזרא אליה ור' עזרא צאלח אדם. מובא במאמר של משרד המשפטים "מעמדם האישי של כת "בני ישראל" מהודו - ד"ר מיכאל ויגודה".}}.

עם הגברת העלייה של בני הקהילה החלו ברבנות הראשית בשנת [[ה'תשי"ז|תשי"ז]] באיסוף חומר היסטורי ופסקי דין, הראשון לציון הרב [[יצחק נסים]] פנה אל פוסקי ההלכה להביע את דעתם בנושא, בשנת [[ה'תשכ"א|תשכ"א]] פנה שוב הרב נסים לרבנים נוספים{{הערה|1שם=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}. באסרו-חג סוכות בשנת [[ה'תשכ"ב|תשכ"ב]] כינס הרב נסים עשרה פוסקים מפורסמים, הם הרב [[יוסף שלום אלישיב]] הרב [[עובדיה הדאיה]], הרב [[יהושע מנחם אהרנברג]] והרב [[שאול ישראלי]], הרב [[יעקב עדס]], הרב [[בצלאל זולטי]], הרב [[אליעזר גולדשמידט]], הרב [[שלמה שמשון קרליץ]] והרב [[שלמה טנא]], לדון בנושא{{הערה|1שם=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}. ב-ב' חשוון באותה השנה, התקבלה החלטה של [[הרבנות הראשית לישראל]], כדעת הרב עוזיאל והרב הרצוג, להכיר בהם כיהודים לכל דבר ושאין כל יסוד לאיסור{{הערה|פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך ט', עמ' שפ"ב}}{{הערה|1שם=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}. מסקנות הרבנות פורסמו בחוברת "‏'בני ישראל' - פסקי הלכה ומקורות לבירור דינם ושאלת מוצאם"{{הערה|1=[http://din.org.il/2014/04/17/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AAשאלת-%D7%9B%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%9Dכשרותם-%D7%A9%D7%9Cשל-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99יהודי-%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9Fקוצין/#comment-64968 אתר דין]}}.

רוב רבני ישראל קיבלו את החלטת מועצת הרבנות, למעט מקרים יוצאי דופן. לצורך זה מינתה הרבנות רושמי נישואים אזוריים שאליהם הובאו המקרים האלה. בעיה זו נידונה ב[[הכנסת|כנסת]]{{הערה|בתאריך 9 בינואר 1963}}. בעניין זה השיב שר הדתות ד"ר [[זרח ורהפטיג]] ש"בני ישראל הם יהודים לכל דבר"{{הערה|בדיון בתאריך 13 במאי 1964}}. לאחר [[שביתה|שביתות]], [[שביתת רעב|שביתות רעב]] והפגנות רבות וירידה של המון מקרב העדה מהארץ{{מקור|}} ופרסום רב בעיתונים{{מקור}} יזם נשיא המדינה [[זלמן שזר]] פגישה בלשכתו ביחד עם הרב נסים והשר ורהפטיג ונציג הקהילה שמשון שמשון. השר ורהפטיג פרסם הודעה רשמית כדי להניא את בני הקהילה מהשביתות וההפגנות, וכי הרבנות כבר הכריזה שהם יהודים לכל דבר{{הערה|1שם=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}.

בשנת [[ה'תשמ"ב]] שלחו הרבנים הראשיים הרב [[עובדיה יוסף]] והרב [[שלמה גורן]] הנחיות לכל הרבנים האחראים על הנישואים המורות על עריכת נישואים לבני הקהילה. הרב עובדיה יוסף פרסם פסק-דין סופי בי' בשבט [[ה'תשנ"ח]] המתיר לבני העדה להנשא ללא כל פקפוק וצורך בבירורים:{{ציטוט|לפניכם הריני להבהיר בזה דעת תורה, כי עדת "בני ישראל" יוצאי הודו, הינם יהודים כשרים לכל דבר, ומותרים לבוא בקהל ולינשא עם כל ישראל כדת משה וישראל, ללא כל פקפוק וללא כל צורך בבדיקות ובירורים. ומצווה רבה לידבק בהם ולקרבם למוסדות החינוך התורניים, לשמירת התורה והמצוות ולקבלם למוסדות החינוך התורניים תלמודי-תורה וישיבות, שכולם ניחונו במדות טובות ולב טהור ואוהבים להתקרב לתורה, ומטים אוזן קשבת לכל חכמי התורה ולנושאי דגליה.|מקור=|אנגלית=}}פסק דין זה שם סוף רשמי למחלוקת הציבורית בעניין, בנוסף לסיום המחלוקת שבא על ידי הכרעת הרבנות הראשית שנים רבות קודם לכן{{הערה|1שם=[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shemoth/gel1.html עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל] אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.}}.

קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן", שהוא היה הדמות הרוחנית בקהילה. המורה הרוחני שעל פיו נעשה כל דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=שלוה וייל|שם=העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו|כתב עת=פעמים|כרך=60|עמ=63-49|שנת הוצאה=1984}}}}. המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש. רובם המכריע השתקעו במדינת ישראל וכ-2,000 היגרו לארצות דוברות אנגלית – אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

קהילת בני ישראל בהודו היא כיום, נכון לשנת 2019, קהילה קטנה, הנאבקת על קיומה ושורדת בזכות מאמציהם של ארגונים יהודיים, וביניהם הג'וינט. בעקבות ההגירה גדולת ההיקף, הפעילות הקהילתית הצטמצמה. עיתונים וכתבי-עת של בני ישראל, שהתפרסמו בתפוצה רחבה, מופיעים כעת באופן לא תדיר. עם זאת, בקרב קהילות היהודים בהודו מתרחש תהליך של התלכדות, ונוצרו קשרים בינן לבין קבוצות שונות בישראל ובארצות הברית.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.bh.org.il/he/%D7%91%D7%A0%D7%99בני-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9Cישראל-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%90%D7%99ממומבאי-%D7%94%D7%95%D7%93%D7%95הודו/|הכותב=שלוה וייל|כותרת=קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה|אתר=מוזיאון בית התפוצות|תאריך=}}}}.

*שלוה וייל, "יחסים בין אישיים ושימושי לשון בקרב 'בני ישראל' בארץ", בתוך: ש. דשן ומ. שוקד (עורכים), יהודי המזרח. ירושלים, שוקן. עמ' 311-306306–311, 1985

*שלוה וייל, '''מקוצ'ין לישראל''', ירושלים: קומו ברינה.

* Weil, S. 2011 'Bene Israel', in Adele Berlin (Ed.-in-Chief, 2nd edition) Oxford Dictionary of Jewish Religion, New York: Oxford University Press, 131, 2011.

*Weil, S. (Third reprint) India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009.