מושגי יסוד בקבלה – הבדלי גרסאות

במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה ב[[ספר הזוהר]] עומדת מערכת אחת והיא [[פרדס (יהדות)|סוד]] ידיעת האלוקות, או "רזא דמהימנותא" (מ[[ארמית]], "סוד האמונה"). דמות האל המצטיירת מבעד למערכת זו שונה בתכלית מכל מקור אחר ביהדות - זוהי דמות מופשטת ומשוכללת הנאצלת ונפרטת למערכת עולמות, [[ספירה (קבלה)|ספירות]] וכלים שדרכם היא נגלית לנאצלים, ואשר מקורה נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף" (א"ס).

 

<br />היות שידיעתו של האדם מותנית ביכולותיו המנטליות, וניתן לו לדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו להשיג ולהכיר, מסיקה הקבלה כי את האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן לדעת, ואין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר. האדם יכול להשיג את האלוקות רק כצורת וכמידת התגלותה בעולמו, כאשר ידיעת הצורות בהן מתגלה האל וההכרה בגבולות השגתו כרוכות זו בזו. האל אליו פונה האדם, כמו האלוקות שבאפשרותו להשיג, הוא על כן האל הנגלה. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם, והוא מוזכר רק בשם אחד בלבד, המיוחד לו: "אין סוף". כינוי זה הופיע לראשונה בחוגו של רבי [[יצחק סגי נהור]] בן [[הראב"ד]] ותלמידיו שפעלו ב[[המאה השתים עשרה|מאה השתים עשרה]] ובראשית [[המאה השלוש עשרה]] ב[[פרובנס]] וב[[ספרד]]. יש לציין כי המושג "אין סוף" הופיע גם קודם לכן, ב[[ספר הבהיר]] - שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית"{{הערה|1=ראו, תשבי ולחובר, '''משנת הזוהר''', חלק ראשון: האלוהות, עמ' ק'.}} -, ובתנ"ך - כחלק מתיאור נפלאות מעשיו של האל: "עושה גדלות ואין חקר, נפלאות עד ''אין מספר''"{{הערה|1={{תנ"ך|איוב|ה|ט}}}}.

<br />