סטפנוס הקדוש – הבדלי גרסאות

'''סטפנוס הקדוש''' ([[יוונית]] '''Άγιος Στέφανος''') היה [[יהודים-נוצרים|יהודי-נוצרי]] הלניסטי, מתלמידי [[רבן גמליאל הזקן]] שעמד בראש הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים. הוצא להורג, על ידי הסנהדרין, בשנת 35 לסה"נ לערך ונחשב ל[[מרטיר]] הנוצרי הראשון.

דמותו של סטפנוס היא דמות מיתית, לכן, הידע הקיים אודותיה שאוב ממקורות דתיים גרידא, אולם בשל ריבוי המקורות ניתן להסיק כי ישנה אחיזה במציאות לגבי קיומה הממשי. סטפנוס עמד בראש שבעת הדיאקונים הראשונים, נושאי הבשורה, שקיבלוה ישירות משליחיו של [[ישו]] ומונו על ידם להיות אמונים על כלכלת עניי הנוצרים ב[[ירושלים]]. סטפנוס היה ידוע כמטיף נוצרי אדוק שעורר התנגדות בקרב הקהילה היהודית ב[[ירושלים]]בירושלים בעקבות אמירותיו המוחצנות כנגד מנהגי היהודים. בשל הטפות אלו הועמד סטפנוס לדין בפני ה[[סנהדרין]] בהאשמת ביזיון [[בית המקדש]] ופגיעה ב[[חוקי התורה]]. במשפטו, נשא סטפנוס נאום הגנה ביקורתי במיוחד אך השומעים אטמו את אזניהם מלשמוע ובסופו הוציאו אותו אל מחוץ לעיר ורגמו אותו באבנים.

{{ציטוט|תוכן="וְסְטֵפָנוֹס מָלֵא חֶסֶד וּגְבוּרָה וַיַּעַשׂ אֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים בְּקֶרֶב הָעָם. וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים... וַיִּתְוַכְּחוּ עִם סְטֵפָנוֹס, וְלֹא יָכְלוּ עֲמֹד לְנֶגֶד הַחָכְמָה וְהָרוּחַ אֲשֶׁר דִּבֶּר בּוֹ. וַיָּסִיתוּ בוֹ אֲנָשִׁים לֵאמֹר: שָׁמַעְנוּ אֹתוֹ מְדַבֵּר גִּדּוּפִים בְּמשֶׁה וּבֵאלֹהִים. וַיְעוֹרְרוּ אֶת הָעָם וְאֶת הַזְּקֵנִים וְהַסּוֹפְרִים, וַיָּקוּמוּ עָלָיו וַיַּחְטְפֻהוּ וַיְבִיאֻהוּ לִפְנֵי סַנְהֶדְרִין. וַיַּעֲמִידוּ עֵדֵי שָׁקֶר אֲשֶׁר אָמְרוּ: הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ חָדֵל לְהָטִיחַ דְּבָרִים נֶגֶד מְקוֹם הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה וְנֶגֶד הַתּוֹרָה, כִּי שְׁמַעֲנֻהוּ אֹמֵר: זֶה יֵשׁוּע הַנָּצְרִי יִתֹּץ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וִישַׁנֶּה אֶת הַחֻקִּים אֲשֶׁר מָסַר לָנוּ משֶׁה. וַיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ כָּל הַיּשְׁבִים בְּסַנְהֶדְרִין וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה פָנָיו כִּפְנֵי מַלְאַךְ אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: הַאֱמֶת דְּבָרָם? וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: אֲנָשִׁים אַחִים וְאָבוֹת... וּשְׁלֹמֹה בָּנָה לוֹ בָיִת, אֲבָל הָעֶלְיוֹן לֹא יִשְׁכֹּן בְּהֵיכָלוֹת מַעֲשֵׂי יָדָיִם... קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנָיִם מַמְרִים הֱיִיתֶם תָּמִיד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם גַּם אַתֶּם..."

האמורא [[רבא]] אף טען שהנביא [[ישעיהו|ישעיה]] נידון למוות על ידי המלך [[מנשה]] על שאמר "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא" ([[מסכת יבמות|יבמות]] מט ע"ב).}}.

לפי ספר [[מעשי השליחים]], נסקל סטפנוס מחוץ לשערי העיר (ז, 58), מקום אשר זוהה בתקופה הביזנטית מול [[שער שכם]], וכיוםבו עומדת בו כנסיית סטפנוס הקדוש. על פי המסורת הנוצרית המובאת בספרו של אנדרי סטרוס מאוניברסיטת רומא, ישנן מסורות שונות לגבי מקום קבורתו של סטפנוס הקדוש. המסורת המסתמנת כאמינה ביותר סוברת כי [[רבן גמליאל הזקן|רבן גמליאל]] היה הדמות המכריעה בנוגע למקום הקבורה של הקדוש. לפי מסורת זו, [[רבן גמליאל הזקן|רבן גמליאל]], אשר גילה אהדה רבה לתלמידי [[ישו]] והאמין בחפותו של סטפנוס, הורה למשרתיו לקחת את גופת הקדוש ולהביאה לאחוזתו השוכנת ב[[בית ג'מאל]], בשיפולי [[הרי יהודה]], שם נקבר לאחר טקס מכובד ואמירת הספד באתר הקבורה של רבן גמליאל.

בשנת [[415]] התגלו ב[[בית ג'מאל]] שרידי קבורה שיוחסו לסטפנוס הקדוש. לגילוי השרידים היו השלכות פוליטיות-כנסייתיות חשובות, ביניהן תרומה למעמדה המתחזק של הכנסייה ב[[ירושלים]] ולחיזוק הקשר בינה לבין המרכז הכנסייתי ב[[קיסריה]]. בסמוך לשרידים נמצאה איגרת, בה מספר [[לוקיאנוס]], ה[[כומר]] של כפר גמאלא ([[בית ג'מאל]]), את סיפור גילויים של שרידי סטפנוס הקדוש. הטקסט נכתב במקור ב[[יוונית]], ולאחר מכן תורגם בשתי גרסאות ל[[לטינית]], כנראה לשם הפצת האיגרת ברחבי [[הים התיכון]]. במהלך השנים נוספו תרגומים לשפות שונות, אולם התרגום ה[[לטיני]] נחשב לאמין ולמדויק ביותר, ולכן שרד עד היום. האיגרת מורכבת למעשה משתי איגרות שונות – איגרתו של אוויטוס ה[[כומר]] מ[[ספרד]], ואיגרתו של [[לוקיאנוס]] ה[[כומר]] מכפר גמאלא. חשוב לציין, כי דמותו של סטפנוס אינה מרכזית באיגרת זו, אלא מצטיירת כמעט כניצב בסיפור המוקדש בעיקרו ל[[רבן גמליאל]] הזקן. אולם בחקר דמותו של סטפנוס ניתן ללמוד ממנה על מקום קבורתו וחשיבותו של הקדוש במסורת הנוצרית.

חלקה השני של האיגרת מתאר לפרוטרוט את מסע הגילוי, כמענה לבקשתו של אוויטוס. הסיפור התחיל ביום ששי בשלושה בדצמבר, שנת [[415]], כאשר התגלה אל [[לוקיאנוס]] איש זקן, שהזדהה כגמליאל, ואמר לו ללכת ל[[ירושלים]] ולומר ל[[בישוף]] העיר – יוהנס הקדוש, שיפתח את מבנה הקבר כדי שהאל, משיחו ו[[רוח הקודש (נצרות)]] יפתחו את [[שער הרחמים]] בעולם הזה. עוד אמר לו גמליאל כי מי שקבור על ידו בנוסף לבנו, אביבאס, הוא סטפנוס הקדוש, אשר נסקל ב[[ירושלים]]בירושלים בגלל אמונתו ב[[משיח]].

[[לוקיאנוס]] קיבל מגמליאל הנחיות בדבר מיקומו המדויק של הקבר המשותף לו, לבנו ולסטפנוס, ויצא למסע גילוי השרידים. כשם שתיאר זאת גמליאל בנבואה, מצא [[לוקיאנוס]] את קברו של סטפנוס, אשר סומן בשושנים אדומות ומוקם מזרחית לפתח הקבר, ועליו נכתב 'כליאל', בתרגומו Stephanus Dei – כתר האל. את חשיפת הקבר ליוו מעשי ניסים של ריפוי פלאי וגשם בעיצומה של [[בצורת]].

על פי המסורת הנוצרית, בעקבות סקילתו של סטפנוס על ידי [[הקהילה היהודית]] בשל נאמנותו ל[[משיח]], הוא הוכר כקדוש נוצרי ואף כ'קדוש מושלם', כפי שמכנהו אוסביוס בישוף קיסריה, ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים (פרוטומרטיר, Πρωτομάρτυρας). מותו היווה את יריית הפתיחה לרדיפת הנוצרים הראשונה והגדולה ביותר של הכנסייה הירושלמית. דמותו של סטפנוס הקדוש שימשה יסוד לסיפורם של מאמינים נוספים שהגיעו אחריו, אשר מתו אף הם על קידוש אמונתם ב[[משיח]]במשיח האל. סיפורו היווה אף ציון דרך בתנועת ה[[מיסיון]] ובהתפתחותה. מרגע מותו של ה[[מרטיר]] הראשון יצאו יתר השליחים מ[[ירושלים]] והתפזרו על פני הארץ ומחוצה לה, ובכך החלה פעולת ה[[מיסיון]]המיסיון לצאת מחומותיה של העיר ומגדרותיה של ה[[יהדות]].

סטפנוס הוכר כקדוש לאחר מותו לא רק בשל נאמנותו ל[[משיח]], אלא אף בשל הדמיון הרב הנמצא בינו לבין [[ישו]]. התגלות ה[[אל]] אל [[ישו]] לאחר דבריו על חורבן הבית (מרקוס יד:62, מתי כו:64) זהה להתגלותו אל סטפנוס עם סיום נאומו (מעשי השליחים ז: 55-56). לאחר השמע גזר הדין במשפטו של [[ישו]], הוא מבקש מה[[אל]] שיסלח להורגיו (לוקס כג:34,46), ובאופן זהה, סטפנוס בעת סקילתו מבקש מה[[אל]] כי ימחל לסוקליו (מעשי השליחים ז:59-60). גם באופן הבאתם לקבורה של השניים קיים דמיון, כאשר אופן הקבורה, מקום הקבר וזהות הקוברים אינם מצוינים בכתבי הקודש. מכאן, שסטפנוס נתפס כדגם המופתי של הוכחת הנאמנות ל[[ישו]]לישו ולאמונה הנוצרית, וסחף אחריו [[מרטיר]]ים ומאמינים רבים. סיפורו של הקדוש תרם להתפתחות פולחן הקדושים בעולם הנוצרי ולעלייה לרגל של [[צליינים]] ל[[ארץ הקודש]], וכתוצאה מכך נחשפו קברי גיבורים מהעבר הנוצרי, מה[[מקרא]] ומ[[הברית החדשה|ברית החדשה]].

משכנתם הזמני של השרידים בכנסיית ציון עשוי להיות הסיבה לקביעת מקום אזכרתו של הקדוש ביום העשרים ושישה בדצמבר, תאריך העלאת השרידים ל[[ירושלים]], דווקא בכנסייה זו. על פי תיאורי [[צליינים]] בתקופה הערבית נראה כי עם השנים התגבשה מסורת לפיה עדיין קבור סטפנוס הקדוש ב[[הר ציון]], וכי שם נמצאים שרידיו והאבנים ששימשו לסקילתו. ואכן, ניתן להבחין בתנועת [[צליינים]] הפוקדת את המקום, בייחוד סביב יום אזכרתו המצוין בכנסיית ציון.

* לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: סטפנוס ורבן גמליאל, שרידי קדושים, פוליטיקה ופולמוס בראשית המאה החמישית בארץ ישראל, עודד עיר-שי. עמ' 58-5958–59. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.

* לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: גילוי קבר סטפנוס, אריה קופסקי ואמיתי שפיצר. עמ' 32-3332–33 בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.

* תרגומה לעברית של איגרת לוקיאנוס מופיע במאמרם של אריה קופסקי ואמיתי שפיצר, גילוי קבר סטפנוס, בספר לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, שם, עמ' 42-4842–48.