הבדלים בין גרסאות בדף "קדחת צהובה"

נוספו 5,154 בתים ,  לפני 9 חודשים
==טיפול==
אין [[תרופה]] למחלה אשר עלולה להיות קטלנית בעיקר למי ש[[מערכת החיסון]] שלו חלשה; ולכן החיסון חשוב ביותר. הטיפול הקיים מטפל בסימפטומים בלבד. אינפוזיה, כדי להילחם בלחץ דם נמוך ועירויי דם נחוצים במרבית המקרים החמורים. קורבן עם חום זקוק להרבה מנוחה, אוויר צח, והרבה נוזלים.
 
 
 
==היסטוריה==
המקורות של הקדחת הצהובה הן ככל הנראה ב[[אפריקה]], שם המחלה עברה מ[[פרימטים]] שאינם אדם לבני אדם. התושבים המקומיים של אפריקה פיתחו עמידות חלקית למחלה. כאשר מגיפה פרצה בכפר אפריקאי, רוב האירופאים מתו ממנה והמקומיים סבלו בדר כלל מתסמינים לא קטלניים הדומים לשפעת. תופעה זו של פיתוח חסינות למחלה עקב חשיפה ממושכת בילדות ידועה כ- acquired immunity. הוירוס וכן החרק הנשא, היתוש A. aegypti עברו כנראה לצפון ולדרום אמריקה בעקבות יבוא העבדים מאפריקה ב[[סחר העבדים האטלנטי]].
בתחילת [[המאה ה-19]], צבא של 40 אלף איש שנשלח על ידי [[נפוליאון]] ל[[האיטי]] כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות חוסל על ידי הקדחת הצהובה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה ל[[ארצות הברית]] דרך [[לואיזיאנה]] (שהייתה אז בשליטה צרפתית). בנוסף הניסיון הראשון לבניית [[תעלת פנמה]] (על ידי חברה צרפתית) נכשל בחלקו בגלל הקדחת הצהובה שקטלה בעובדים. החיסון לקדחת פותח לראשונה במהלך הניסיון השני לבניית התעלה (על ידי האמריקנים).
 
המקרה הראשון של התפרצות קדחת צהובה באמריקה התרחש בשנת 1647 [[ברבדוס|באיי ברבדוס]]. בשנת 1685 התרחשה מגפת קדחת צהובה ראשונה ב[[ברזיל]] ב- Recife. הפעם הראשונה שבה המחלה כונתה "קדחת צהובה" הייתה בשנת 1744. יש הטוענים כי ברוא יערות וגידולי [[קנה סוכר]] הכינו תנאים סביבתיים נוחים להתפשטות היתושים והמחלה.
 
בתקופה הקולוניאלית ובזמן המלחמות הנפולאניות [[הקריביים|האיזור הקריבי]] וצפון אמריקה הדרומית נודעו כמקום מסוכן במיוחד להדבקות חיילים בקדחת צהובה. שיעור התמותה מקדחת צהובה וממחלות טרופיות נוספות, היה גבוה פי שבע במחנות חיילים בריטים ב[[ג'מייקה]] לעומת מחנות ב[[קנדה]].
 
בתחילת [[המאה ה-19]], נשלח צבא של 40עשרות אלףאלפי אישחיילים שנשלחנשלח על ידי [[נפוליאון]] ל[[האיטי]] כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות. רוב הכוח חוסל על ידי הקדחת הצהובה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). לפי ההיסטוריון J. R. McNeill , קדחת צהובה הרגה 35,000 עד 45,000 חיילים צרפתים מכוח זה. רק שליש מהכוח הצליח לשרוד ולסגת לצרפת. יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה ל[[ארצות הברית]] דרך [[לואיזיאנה]] (שהייתה אז בשליטה צרפתית). בנוסףנפוליאון הניסיוןויתר הראשוןעל לבנייתהאי [[תעלתועל פנמה]]תכוניותיו (עללצפון ידיאמריקה חברהובשנת צרפתית)1803 נכשלהוא בחלקוומכר בגללאת הקדחתשטחי הצהובהלואיזיאנה שקטלהלארצות בעובדיםהברית. החיסוןב לקדחת-1804 פותחההיטי לראשונההכריזה על עצמאות. יש ויכוחים על כמות האנשים שמתו במהלך הניסיוןמגפת השניהקדחת לבנייתבזמן התעלהמלחמת (עלהעצמאות ידישל האמריקנים)אהיטי.
 
הקדחת הצהובה הייתה נפוצה בעיקר באקלים דומה לטרופי, אבל גם בארצות הברית היו התפרצויות של המחלה. ההתפרצות הראשונה של קדחת צהובה בצפון אמריקה הייתה בעיר ניו יורק בשנת 1668. בפילדלפיה תחת שליטת האנגלים ובקרב הצרפתים שהיו בעמק נהר המיסיסיפי התרחשה התפרצות קדחת צהובה בשנת 1669 והיו התפרצויות נוספות של המחלה במהלך המאה ה-18 וה-19.
מגפת הקדחת הצהובה של 1793 בפילדפיה שהיתה אז בירת ארצות הברית, הרגה כמה אלפי אנשים, מעל 9% מהאוכלוסיה. הממשלה ברחה מהעיר, כולל הנשיא גו'רג' וושינגטון. התפרצויות קשות של קדחת צהובה פגעו בניו אורלינס בשנת 1833 וב-1853. התושבים קראו למחלה "ג' ק הצהוב".
 
ב 1853 התפרצה מגפת קדחת צהובה ב- Cloutierville לואיזיאנה, שהרגה 68 מתוך 91 מהתושבים. הרופא המקומי הסיק כי גורמי מחלה לא ידועים הגיעו מהחבילות מניו אורלינס. ב- 1878 כ-20 אלף איש מתו ממגפת קדחת צהובה רחבה שהייתה בעמק המיסיסיפי. באותה שנה היתה מגיפת קדחת בממפיס, אונייית הקיטור John D. Porter נשאה אנשים שברחו מהעיר מאימת המחלה צפונה , אבל לא הרשו לנוסעים לרדת מחשש להפצת המחלה, והספינה המשיכה לשוט במשך חודשיים לאורך המסיסיפי בחיפוש מקום להורדת הנוסעים.
 
במהלך המאות ה-18 ו-19 התרחשו לפחות 25 התפרצויות גדולות של קדחת צהובה בערים ביבשת אמריקה , כולל מגיפה חזקה במיוחד ב- Cartagena ב[[צ'ילה]] ב -1741, קובה ב 1762 ו-1900, [[סנטו דומינגו]] ב 1803, ו[[ממפיס]] טנסי ב 1878. מגפות עירוניות נמשכו בארצות הברית עד 1905 מועד המגפה האחרון בניו אורלינס.
 
גם בדרום אירופה היו התפרצויות של קדחת צהובה. תושבים רבים ב[[גיברלטר]] מתו מהתפרצויות בשנים 1804, 1814 ו-1828. בשנת 1821 מתו כמה אלפי תושבים ב[[ברצלונה]], ספרד מהמחלה. צרפת פרסה כ-30 אלף חיילים בהרי הפרינאים בגבול בין צרפת לבין ספרד כדי לאכוף בידוד ולמנוע הפצה של המחלה לצרפת.
 
הניסיון הראשון לבניית [[תעלת פנמה]] (על ידי חברה צרפתית) נכשל בחלקו בגלל הקדחת הצהובה שקטלה בעובדים. החיסון לקדחת פותח לראשונה במהלך הניסיון השני לבניית התעלה (על ידי האמריקנים).
 
עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהוכה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב" שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת היתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא היתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע. {{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}}