אמין אל-חוסייני – הבדלי גרסאות

בין השנים 1921–1937 כיהן כ[[המופתי של ירושלים|מופתי של ירושלים]] וגם כנשיא [[המועצה המוסלמית העליונה]]. עם פרוץ [[המרד הערבי הגדול]] ב-1936, כיהן כראש [[הוועד הערבי העליון]]. באוקטובר [[1937]] ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. ב[[מלחמת העולם השנייה]] שיתף פעולה עם [[גרמניה הנאצית]] והקים ב[[ואפן אס אס|וואפן אס אס]]{{הערה|1={{cite web|author=Matthew Bunson|title=Hitler's Mufti|url=http://www.catholic.com/magazine/articles/hitlers-mufti|work={{!}}Catholic Answers Magazin|accessdate=4 December 2013}}}} יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הנהיג את ערביי ארץ ישראל בזמן [[מלחמת העצמאות]] וה[[נכבה]].

 

[[קובץ:Husseini Family 1912.jpg|ממוזער|280px|אמין אל חוסייני (עומד שלישי משמאל, שורה אמצעית) בנערותו עם אחיו ובני דודו ב[[בית הקברות ממילא]], סביבות 1912]]

אמין אל-חוסייני נולד ב[[ירושלים]] ל[[משפחת אל-חוסייני]] בשנת 1313 ל[[הג'רה]] (1895).{{הערה|שם=חאג' אמין וברלין 10|ג'ני לבל, '''חאג' אמין וברלין''', עמ' 10.}} הוא היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, [[טאהר אל-חוסייני]], שלאורך שנות כהונתו נאבק ב[[עלייה]] ובהתיישבות היהודית ב[[ארץ ישראל]].

דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל, הראשון שהעז להרים יד נגד הבריטים והיהודים ובכך גאל את כבודם המושפל, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי.{{הערה|שם=המופתי הגדול 13}} הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.{{הערה|שם=המופתי הגדול 14–16}} ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור ב[[א-סאלט]], העניק הרברט סמואל לאל-חוסייני ולאל-עארף חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה אחיו למחצה, המופתי [[כאמל אל-חוסייני]], קיבל את הצעת החנינה ובדצמבר 1920 חזר לירושלים.{{הערה|אילן פפה, '''אצולת הארץ''': משפחת אל-חוסייני, עמ' 231.}}

 

[[קובץ:MAal-Husayni-2.jpg|שמאל|ממוזער|150px|אמין אל חוסייני בצעירותו.]]

במרץ [[1921]], שנה לאחר החלת ממשל אזרחי בריטי ב[[ארץ ישראל]] בראשות [[הנציב העליון]] הראשון [[הרברט סמואל]], מת [[כאמל אל-חוסייני]], [[המופתי של ירושלים]] ואחיו למחצה של אמין אל-חוסייני. אמין היה נחוש לקבל את המשרה ומיד לאחר מות אחיו, חבש את מצנפת ה[[חאג']] הלבנה (ה[[עמאמה]]) וצימח זקן. בבחירות שנערכו לתפקיד ב-12 באפריל בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר, למקום הרביעי. על פי [[החוק העות'מאני]] היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים. משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב על הנציב העליון למנות את אמין למשרה, בעיקר באמצעות הצפת משרדי הממשלה בעצומות ותזכירים ובעזרת פניות של מנהיגים דתיים רבים.

ב-9 בנובמבר 1928, נפגש עם המופתי במשרדי המועצה המוסלמית העליונה [[אליהו ששון]]. לדברי ששון, המופתי הבחין בין היהודים שנולדו בארץ ישראל ובארצות ערב השכנות לה, שלהם מגיעות כל הזכויות, לבין "אלה שבאו מהמערב וקראו לעצמם ציונים", שיצטרכו לעזוב את הארץ: "אם לא יצאו מרצון - נוציאם בכוח". בהתייחסו אל זכויות היהודים על הארץ והכרת העולם בהן, אמר: "בעולם של היום, לא ההיסטוריה קובעת את פני הדברים, אלא העובדות. פלשתינה מאוכלסת כיום כולה על ידי ערבים והיא תישאר בידי הערבים לנצח". לגבי אזכור זכויות היהודים בארץ הקודש ב[[קוראן]], אמר: "הקוראן מתיר למוסלמים להתנחל בכל המקומות שנכבשו על ידם ולהשמיד בכוח החרב כל מי שינסה להתנגד להם". המופתי טען כי הוא באמת מאמין שהיהודים זוממים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם וביקש להוכיח זאת על ידי ניסיון לצטט פסוקים מהתפילות היהודיות. ששון הצביע בפניו על הסתירה בדבריו, שהרי גם יהודים שנולדו בארץ ישראל ושכנותיה אומרים את הפסוקים הללו, ועל כך השיב: "המדינאי...משחק לעיתים בקלף אחד, ולעיתים - בכל הקלפים שברשותו. לעיתים המטרה מקדשת את האמצעים". לדבריו, במלחמתו נגד הציונים מותר לו "להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות, ואף - בעת הצורך - להטיף לשפיכת דמם של הציונים". לטענתו, המועצה המוסלמית העליונה תהיה מוכנה להעניק ליהודים שנולדו בארץ ישראל ובארצות ערב והאסלאם "תעודות-מעבר", ואם לא יסכימו לכך, יהיה דינם כדין "הציונים". לגבי הכותל המערבי, הדגיש כי "המועצה המוסלמית העליונה לא תנוח ולא תשקוט עד שתצליח לאסור לחלוטין על הציונים את הגישה אליו ואת התפילה לידו". לגבי שיחות ישירות עם היהודים, קבע המופתי כי "כל שיחה עם הציונים...היא בבחינת הכרה בקיומם ובזכויותיהם בפלשתינה", ומכיוון ש"הערבים מתכוונים לגרש בכוח את הציונים האלה, לא רק מהכותל המערבי, אלא מפלשתינה כולה, לא ייתכן שיקיימו איתם שיחות כלשהם. ככתוב בספר הקוראן, רק החרב תכריע בינינו ובינם".{{הערה|{{דבר|אליהו ששון|מזכרונותי: שלוש פגישות עם המופתי|1971/09/19|02402}}}}

 

=== מאורעות תרפ"ט ===

[[קובץ:Mufti of Jerusalem 1929.jpg|שמאל|ממוזער|280px|אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929.]]

בתחילת שנות ה-30 התערערו יחסיו גם עם המנהיג הישיש [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]], לאחר שזה האשים אותו במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.{{הערה|אילן פפה, '''אצולת הארץ''': משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.}} מוסא כאט'ם תמך בתביעת האופוזיציה שהממשלה תפקח על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ותגביל את סמכותו של אמין אל-חוסייני בתחומים האלה. יחסי אמין ומוסא כאט'ם התערערו עוד בתחילת 1930, כאשר אמין נבחר לנשיא המשלחת ללונדון במרץ אותה שנה. מוסא כאט'ם התפטר בתגובה מהוועד הפועל, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ול[[התפטרות]]ו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאט'ם לתפקיד.{{הערה|יהושע פורת, '''ממהומות למרידה''', פרק חמישי, ערעור מעמדו של מוסא כאזם אל-חוסייני בידי אמין אל-חוסייני, עמ' 139-138.}}

 

[[קובץ:Atassi, Husayni, and Arslan in Saudi Arabia.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אל-חוסייני בביקור ב[[ערב הסעודית]], תחילת שנות ה-30.]]

 

בוועידה השתתפו לבסוף 130 צירים מ-22 מדינות - כמעט כל העולם האסלאמי, למעט טורקיה. את עיקר הנטל הכספי של עריכתה, לקחה על עצמה ועדת הח'ליפות ההודית, שעלי עמד בראשה.{{הערה|יהושע פורת, '''ממהומות למרידה''', עמ' 25.}} על סדר יומה של הוועידה היה רעיון הקמת אוניברסיטה אסלאמית בירושלים, שתהיה בבחינת משקל נגד ל[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית בירושלים]]. בסופו של דבר השתתפו מוזמנים רבים, ואל-חוסייני הצליח לשתף בה גם את שייח' ע'יטא, אחד מגדולי ההוגים של הזרם השיעי, ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין.{{הערה|אילן פפה, '''אצולת הארץ''': משפחת אל-חוסייני, עמ' 282.|שם=אצולת הארץ 282}} כינוס הוועידה נפתח ב-7 בדצמבר 1931. בערב שלפניו הוזמנו כל האורחים ל[[מסגד אל-אקצא]], ביקור שהוסרט על ידי חברה מצרית והונצח ב[[ראינוע]] המקומי.{{הערה|שם=אצולת הארץ 282}} אל-חוסייני פתח את הקונגרס בנאום פוליטי ארוך, שהתמקד בסכנה המאיימת על המקומות הקדושים לאסלאם ועל פלסטין הערבית, מ"הקמת מולדת לאומית ציונית על האדמה הערבית המוסלמית הקדושה". הדיונים נסתיימו ב-17 בדצמבר, ובמהלך עשרת ימי הדיונים של הוועידה, הוא היה פעיל מאוד, בעיקר בוועדות המשנה ובהעברת החלטות רצויות לו.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 33.}} בין היתר, הצליח לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית. בוועידה הוכרזה קדושתו של [[הכותל המערבי]] למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 43|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 43}} אל-חוסייני נבחר לנשיא הוועד הפועל של הוועידה.{{הערה|שם=ממהומות למרידה 27–28}} האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית" ("מואתמר אל-אומה אל-אסלאמיה אל-פלסטיניה"{{הערה|שם=המופתי הגדול 32}}), בהשתתפות כאלף איש, שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 43}} הקונגרס של אל-חוסייני נחל אמנם כישלון במימוש החלטותיו, אולם מבחינת אל-חוסייני הקונגרס היה הצלחה, משום שהוא הצליח להעמיד את הנושא הפלסטיני במרכז הדיונים ולקרב אליו את העולם המוסלמי. המופתי נשא עתה תואר נוסף, "נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי", שהעניק לו מעמד מרכזי בעולם המוסלמי ובמישור הבינלאומי.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 34.}}

 

אל-חוסייני ותומכיו השתתפו בדיונים המוקדמים על הקמת [[מפלגת אל-איסתקלאל]] והוא היה אחד החותמים על ה"קול-קורא" לכינוס ועידה פן-ערבית כללית, אולם כאשר נתברר לו כי היוזמה החדשה מביאה ליצירת מפלגה שהיא אמנם פן-ערבית, אבל פלסטינית בלבד, נטש אותה עם תומכיו. באוגוסט 1933, כשביקרה אותו המפלגה על שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה, תקף אותה אל-חוסייני בהאשמות-נגד.{{הערה|יהושע פורת, '''ממהומות למרידה''', עמ' 153, 156.}}

 

במשך כל שנות כהונתו, קשר קשרים עם ארצות ערב והאסלאם וניסה להשיג לעצמו מעמד וכבוד בעולם הערבי כולו.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.}}

 

{{ערך מורחב|המרד הערבי הגדול}}

 

ממשלת בריטניה נקטה במדיניות פיוס וביקשה מצרפת שתרשה לחוסייני לחדש את פעילותו הפוליטית בביירות, לטובת ההכנות לוועידה, וזאת בניגוד גמור למדיניות הבריטית הקודמת, שבמסגרתה במשך חודשים רבים מחתה בפני צרפת על עמדתה הנוחה כלפי המנהיגים הפלסטינים שברחו לסוריה וללבנון. שינוי זה בעמדה הבריטית הביא לחיזוק מעמדו של חוסייני בציבור הערבי, למרות תבוסתן של הכנופיות במרד הערבי. עצומות רבות הוגשו לממשלה, שהפצירו בה להתיר לו לבוא לוועידה בלונדון, ושגרירי בריטניה בבירות ערב הרבו להסביר לממשלה, כי לא תוכל להתעלם ממנו, מאחר שבכל מקרה הוא זה שישפיע על המשלחת הערבית.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 165-164; עמ' 410, הערה 44.}}

 

חאג' אמין נודע זמן רב בקשריו עם [[איטליה]] ו[[גרמניה]]. בשבועות הראשונים של [[מלחמת העולם השנייה]], שהה אל-חוסייני עדיין בלבנון. [[משרד המלחמה]] הבריטי הציע לממשלה לתבוע מצרפת את הסגרתו, אולם [[משרד החוץ הבריטי|משרד החוץ]] טען שצעד כזה יפגע ביחסים איתה ועם ערביי ארץ ישראל. ממשלת המנדט עשתה ככל יכולה כדי ששמו לא יוזכר בעיתונות, משום שהעריכה כי כל התייחסות אליו, אפילו שלילית, רק תגביר את כוחו. אל-חוסייני חשש שהפיקוח הצרפתי יצר את צעדיו, ושבמקרה והמלחמה תסתבך, הוא ומקורביו יהפכו לבני ערובה.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 206-203.}}

 

ב-[[13 באוקטובר]] [[1939]] הוא הצליח להימלט מלבנון, לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 [[ליש"ט]]. הוא התחפש לאשה - ב[[שמלה]] וב[[צעיף]] שכיסה את פניו,{{הערה|שם=ימי הכלניות 376}} והגיע כעבור שלושה ימים ל[[בגדאד]], שם התקבל בכבוד רב.

 

אל-חוסייני בחר להגיע לעיראק, משום שהמצב הפנימי בה היה מעורער והייתה בה אופוזיציה פאן-ערבית ואנטי בריטית חזקה, שלא סביר שהייתה מתירה את הסגרתו לבריטים. [[ראש ממשלת עיראק]], [[נורי א-סעיד]], ידע אמנם כי המנהיג הפלסטיני יושב בבירת המדינה ויוצר קשרים עם חוגים שאינם נאמנים לממשלה, אולם הכיר בכך שבואו של אל-חוסייני חיזק את מעמדה של ממשלת עיראק בעולם הערבי והפחית את הביקורת כלפיה מצד החוגים הפרו-נאצים על קשריה ההדוקים עם בריטניה. הוא התחייב שלא לגרש אותו, ובית הנבחרים העיראקי הקציב לגולה הפלסטיני מענק של 72,000 דולר. במקביל, הקציבו לו כסף גם שירותי המודיעין העיראקיים: 2% ממשכורתו של כל פקיד ממשלתי בעיראק נוכו לטובת "העניין הפלסטיני".{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} מלבד הקצבה זו, קיבל אל-חוסייני סכומי כסף גם ממפלגות פוליטיות וממוסדות צדקה, וכן גם מהגרמנים, מהאיטלקים, מהמלך [[אבן סעוד]] ומעשירי מצרים. על ידי הענקת כספים לאנשים ששירתו אותו, רכש לעצמו השפעה רבה בקרב הפקידים, הקצינים וראשי המשטרה העיראקיים, וכך הצליח להגיע לעמדת מפתח בנוגע למינויים החשובים במנגנון הממשלה.{{הערה|שם=קרלסון 299–305|[[ג'ון רוי קרלסון]], '''מקהיר עד דמשק''', פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 305-299.}}

 

בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת האינטרסים הלאומיים והאתניים (völkisch) של הערבים, וכפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".

 

[[קובץ:Rashid Ali al-Gaylani and Haj Amin al-Husseini at anniversary of the 1941 coup in Iraq.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין אל-חוסייני ו[[רשיד עאלי אל-כילאני]] נואמים בברלין ביום השנה ל[[מרד רשיד עאלי]] על רקע דגלי שחור-לבן-ירוק.]]

עד שנת [[1941]], עסק אל-חוסייני במקביל בענייני ארץ ישראל ובענייניה של עיראק. אולם בשנה זו השתנה המצב, לאחר ש[[מדינות הציר]] זכו להישגים חשובים ביוגוסלביה, יוון ו[[צפון אפריקה]], ונדמה היה שגרמניה עתידה לכבוש את המזרח התיכון. אל-חוסייני האמין כי ניתן לאחד את עמי ערב תחת הנהגתו, וכך הפך באביב 1941 לראש חבורת הקושרים האנטי בריטית בעיראק. הוא הפגיש בביתו שבבגדאד את חברו הוותיק, ראש הממשלה לשעבר [[רשיד עאלי אל-כילאני]], עם קבוצת גנרלים אויבי נורי סעיד, שהכירו באל-חוסייני כבמנהיגם.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} מזכירו האישי של אל-חוסייני, כמאל חדאד, שימש איש קשר בין מעצמות הציר לבין הקבוצה, ששלושה מקציניה שירתו עם אל-חוסייני במלחמת העולם הראשונה.

בזיכרונותיו סיפר אל-חוסייני שמשפחתו בת עשר הנפשות, ברובה ילדים, נותרה בטהראן. היא נלקחה על ידי הבריטים לדרום איראן, הוחזקה 52 יום בבית סוהר, הוסעה ל[[בצרה]] והגיעה לבסוף במחלקה השלישית של הרכבת לבגדאד.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 67.}} בדצמבר 1941 אפשרו הבריטים לרעייתו, בנו ושלוש בנותיו לחזור לארץ ישראל.{{הערה|שם=חאג' אמין וברלין 231}}

 

====הפגישה עם מוסוליני ברומא====

ב[[רומא]] תיאר המופתי בקווים כלליים את הצעותיו בפני אלברטו מליני. הוא הציע תמיכה במלחמה נגד בריטניה, והצהיר על נכונותו לדון בענייני "המקומות הקדושים, לבנון, [[תעלת סואץ]] ו[[עקבה]]", בתנאי שמדינות הציר "מכירות באופן עקרוני באחדותה, עצמאותה וריבונותה של מדינה ערבית, הכוללת את עיראק, סוריה, פלשתינה ועבר הירדן". משרד החוץ האיטלקי התייחס באהדה להצעותיו, המליץ להעניק לו מענק בסך מיליון [[לירה איטלקית|לירות איטלקיות]], והפנה אותו אל [[בניטו מוסוליני]].

מעודד מפגישתו עם המנהיג האיטלקי, הכין אל-חוסייני טיוטת הצהרה לה ביקש את הסכמת הגרמנים. לפי הטיוטה, יעניקו שתי מדינות הציר את תמיכתן לארצות ערב הנמצאות תחת שליטה בריטית, ויביעו נכונות לביטול [[הבית הלאומי היהודי]] בפלשתינה. ההצהרה הועברה לשגרירות הגרמנית ברומא ב-5 בנובמבר,{{הערה|שם=חאג' אמין וברלין 75}} לאחר שתוקנה מעט על ידי משרד החוץ האיטלקי וקיבלה את הסכמתו הרשמית של מוסוליני.

 

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1987-004-09A, Amin al Husseini und Adolf Hitler.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אל-חוסייני בפגישה עם [[היטלר]], נובמבר [[1941]]. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.]]

 

ביומנו של אל-חוסייני, כפי שהוצג ב[[משפט אייכמן]], כינה המופתי ב-9 בנובמבר 1944 את [[אדולף אייכמן]]: "יהלום נדיר מאד והמציל הטוב ביותר לערבים".{{הערה|{{סרטונים}} [https://youtu.be/dj0M--XOW-k?t=46m8s משפט אייכמן - ישיבה 74] - עדותו של פקד אברהם חגג בנוגע ליומנו של חאג' אמין אל חוסייני (מתחיל ב-46:08).}} אייכמן טען במשפטו כי פגש את המופתי פעם אחת בלבד, במהלך קבלת פנים שנערכה עבור המופתי במעונו על ידי ה[[אס דה]], בה הוצגו בפניו ראשי המחלקות ב[[המשרד הראשי לביטחון הרייך|משרד הראשי לביטחון הרייך]] ואייכמן בתוכם.{{הערה|{{סרטונים}} [https://youtu.be/cTihnIQWd7M?t=54m14s משפט אייכמן - ישיבה 80] - עדותו של אייכמן על היכרותו עם המופתי (מתחיל ב-54:14).}}

 

==== בריחתו מגרמניה ומעצרו בצרפת ====

בתום מלחמת העולם השנייה, היה אל-חוסייני בברלין.{{הערה|שם=אצולת הארץ 342}} הגרמנים הציעו להעביר אותו ב[[צוללת]] לארץ ערבית והוא היה מוכן לכך, אולם באפריל 1945 נודע לו באמצעות שידור רדיו, כי [[שווייץ]] החליטה להעניק מקלט לפליטים מדיניים. הוא רכש מכונית קטנה ופח בנזין במאה דולר וב-4 במאי יצא מ[[באד גשטיין]] לגבול שווייץ. בשל השלג שנערם, לא יכול היה להמשיך בדרכו, אז פנה למשרד החוץ הגרמני, שהטיס אותו ואת מלוויו במטוס צבאי ל[[ברן]]. אל-חוסייני ניסה לקבל מקלט בשווייץ, אולם בקשתו נדחתה, משום ששמו נמצא ברשימה שכללה 32 אישים שכניסתם לשווייץ נאסרה. הוא חזר לגבול גרמניה והגיע לעיר [[קונסטנץ (עיר)|קונסטנץ]], שכבר הייתה בשליטת כוחות הכיבוש ה[[צרפת]]יים. לאחר טלטולים, הובא ב-19 במאי לבית סוהר ב[[פריז]].{{הערה|שם=המופתי הגדול 76}}

ב-12 באוגוסט 1947 כתב אל-חוסייני לשר החוץ הצרפתי [[ז'ורז' בידו]] {{אנג|Georges Bidault}} והודה לו על האירוח שקיבל בצרפת, והציע שצרפת תמשיך במדיניות זו, כדי להגדיל את היוקרה שלה בעיני כל המוסלמים.

 

כאשר פרסמה ההנהגה החוסיינית הודעה על בריחתו של המופתי, פרצה שמחה בקרב הפלסטינים. דובר בה על הגעת "אישיות חשובה", בשל איסור הצנזורה לפרסם את שמו. הוכרז על שלושה ימי חגיגות, קושטו בתי עסק ונערכו תהלוכות.{{הערה|שם=המופתי הגדול 78|צבי אל פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 78.}} הנהגת היישוב היהודי הייתה משוכנעת כי בריחת אל-חוסייני נעשתה בידיעת הבריטים, שאף סייעו לו להגיע למצרים, והגיבה עליה בחריפות שהצליחה לעורר זעם בבריטניה.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 328.}} בריטניה אסרה על כניסתו לארץ ישראל, ואל-חוסייני לא ניסה להיכנס.{{הערה|שם=אצולת הארץ 343|אילן פפה, '''אצולת הארץ''', עמ' 343.}} [[וינסטון צ'רצ'יל]] תבע בפרלמנט ללכוד אותו במצרים.{{הערה|שם=המופתי הגדול 78}}

 

בסתיו 1947 ניסה אל-חוסייני לחזור לארץ ישראל. הוא שוחח על כך עם פקידים בריטים, אך ללא הצלחה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 343}}

 

[[קובץ:Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|200px|ממוזער|שמאל|150px|כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את [[החלטת החלוקה]].]]

[[קובץ:Hebrew translation-Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|ממוזער|שמאל|150px|תרגום הכרוז לעברית.]]

עם טשטוש הצביון הפלסטיני של הגדה המערבית על ידי ממלכת ירדן והימנעותה של מצרים ממתן עצמאות מדינית לפלסטינים ברצועת עזה, חיפש אל-חוסייני הזדמנות מדינית שתסייע לו להחזיר את הנושא הפלסטיני אל ראש סדר היום הערבי. ביולי 1958 התחוללה הפיכה בעיראק ואל-חוסייני ניסה לזכות בתמיכת המשטר החדש במאבק הפלסטיני לעצמאות. בסוף אותה שנה, עקב הניסיונות המצריים להטיל על עיראק את מרותה של [[קע"ם]], הפכו היחסים בין המשטר העיראקי ובין השלטון המצרי לעוינים, וכתוצאה מכך גרמו המגעים של אל-חוסייני עם המשטר העיראקי למתיחות מחודשת בינו לבין השלטון המצרי.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 130.}} השלטונות המצריים דאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו ב[[נכבה]], נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי. המופתי נאלץ בסופו של דבר לעזוב את ביתו ברובע [[הליופוליס (רובע בקהיר)|הליופוליס]] ב[[קהיר]] ולצאת ממצרים ל[[לבנון]].{{הערה|שם=קוממיות ונכבה 377}} באוגוסט [[1959]] העביר את משרדי [[המוסד הערבי העליון]] לסוק אל-ע'רב בביירות.{{הערה|שם=המופתי הגדול 132|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 132.}} ממשלת כל פלסטין המשיכה להתקיים רשמית עד 1959, אולם לא הייתה לה שום משמעות מדינית.{{הערה|שם=קוממיות ונכבה 377}}

 

בנובמבר 1959, שלח אמין אל-חוסייני בשם המוסד הערבי העליון תזכיר לכל ממשלות ערב, בו תבע מהן "לטפל בבעיה הפלסטינית" במטרה לממש את השאיפה "לשרש את התוקפנות היהודית נגד פלסטין ולטהר אותה מציונות", ושיש להקים צבא פלסטיני, שיהיה הראשון מבין צבאות ערב "אשר יצעדו כדי לשחרר את פלסטין". ראש ממשלת עיראק, [[עבד אל-כרים קאסם]], הגיב מיד לתזכיר ועל פי הוראתו גויסו צעירים פלסטינים מתוך כ-5000 פליטים שחיו בעיראק ואומנו על ידי הצבא העיראקי.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 131-130.}} בינואר 1960 הביע אל-חוסייני את תמיכתו בתוכניתו של קאסם בעניין הקמתה של רפובליקה פלסטינית.{{הערה|שם=משה שמש|משה שמש, [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/8/9.pdf חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959], עמ' 202-201.}} ירדן ראתה בחומרה את פעילותו של אל-חוסייני למען הקמת [[מדינה פלסטינית]] בגדה המערבית ודרשה ממשלת לבנון לאסור עליו להמשיך את פעולתו ממנה. לבנון נענתה לדרישה ואסרה עליו פעילות פוליטית, אולם אל-חוסייני המשיך את פעילותו מביירות, ממנה יצא מספר פעמים לבגדאד, כדי לעקוב אחר אימוני הצבא של הפלסטינים.{{הערה|שם=המופתי הגדול 132}}

 

בתחילת [[1963]] תפסה את השלטון בעיראק מפלגת ה[[בעת']]. ב[[מסיבת עיתונאים]] אמר השר לענייני נשיאות האשם ג'ואד שהשלטון החדש יפסיק את הקשרים המיוחדים עם אל-חוסייני. היחס השלילי כלפיו מצד השלטון החדש נבע הן מקשריו עם השלטון הקודם והן מהרצון ליצור יחסי הבנה עם נאצר.{{הערה|שם=המופתי הגדול 134|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 134.}}

 

לתעמולתו של חאג' אמין הייתה השפעה רבה על הופעת ארגונים פלסטיניים מיליטנטיים במדינות ערב,{{הערה|שם=המופתי הגדול 134}} ובשנות ה-60 התחולל מהפך בפוליטיקה הפלסטינית: ביוני [[1964]] הוקם "[[הארגון לשחרור פלסטין]]" (אש"ף), שבראשו העמיד נשיא מצרים, [[גמאל עבד אל נאצר]], את [[אחמד שוקיירי]].{{הערה|שם=אצולת הארץ 368–369}} אל-חוסייני לא היה חלק מהארגון. לקראת כנס היסוד של הארגון בירושלים, עשה אל-חוסייני מאמצים רבים למנוע את קיומו ולשלול את הלגיטימיות שלו, וטען כי הנציגים בוועידה צריכים להיבחר ולא להתמנות. באמצע חודש מאי ארגן בלבנון כנס בהשתתפות כ-300 פלסטינים, שנועד להטות את דעת הקהל הפלסטינית כנגד אש"ף, בו הוחלט "כי העם הערבי הפלסטיני...יתנגד לתוכנית (של הליגה הערבית ושל שוקיירי) לחיסול בעיית פלסטין".{{הערה|שם=המופתי הגדול 138|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 138.}} אל-חוסייני ארגן הפגנות כנגד הישות הפלסטינית של אש"ף. שוקיירי ניסה לפייסו והציע לו להיות נשיא המועצה הפלסטינית העתידית, אולם אל-חוסייני והוועד הערבי העליון סירבו להשתתף בוועידה בירושלים.{{הערה|שם=אצולת הארץ 368–369|אילן פפה, '''אצולת הארץ''', עמ' 369-368.}} אל-חוסייני כעס על כך שמדינות ערב העדיפו על פניו את שוקיירי, וביטא את כעסו בהתקפה עליהן, על כך שלא מנעו את "גזילת המים הערביים" על ידי ישראל, בהפעלתה את [[המוביל הארצי]].{{הערה|שם=המופתי הגדול 138}}

 

אל-חוסייני אף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח [[ספטמבר השחור (אירוע)|ספטמבר השחור]] בשנת [[1970]]. ה[[מזרחן]] [[צבי אל-פלג]] העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש ה[[אוטונומיה]] שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי [[יהודה והשומרון]] כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.{{מקור}}

 

בסוף שנות ה-60 כבר איבד אל-חוסייני את השפעתו הפוליטית, מה שהביא גם לפיחות במעמדו בזירה האיסלאמית. בוועידת הפסגה של ראשי המדינות המוסלמיות, שהתכנסה בספטמבר 1969 ב[[רבאט]], נכחה משלחת של אש"ף, אולם הוא עצמו כלל לא הוזמן אליה.{{הערה|שם=המופתי הגדול 155|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 155.}} ב-1972 פנה אמין אל-חוסייני, באמצעות עורך דין ישראלי, לממשלת ישראל, בבקשה להחזיר לו את [[מלון שפרד|ביתו]] שעל [[הר הצופים]], אולם שר המשפטים, [[יעקב שמשון שפירא]], השיב בתשובה ל[[שאילתה (ממשל)|שאילתה]] ב[[הכנסת|כנסת]] כי הבית לא יוחזר.{{הערה|שם=חאג' אמין וברלין 229–230}} בפברואר 1974 התכנסה ועידת פסגה שנייה של המדינות המוסלמיות ב[[לאהור]], [[פקיסטן]], ואת הפלסטינים ייצג [[יאסר ערפאת]]. אמין אל-חוסייני הוזמן אליה והושב על ידו, אולם ללא מעמד רשמי כלשהו.{{הערה|שם=המופתי הגדול 155}}