נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

ברביע השני של המאה ה-20, בייחוד לאחר זוועות שתי מלחמות העולם, הותקפה הליברליות על ידי תאולוגים שראו בה את רידוד האמונה לכדי מוסר חילוני חסר תוכן ועמוד שדרה שאפשר בין היתר לנאצים לגרור את הכנסייה למטרותיהם. הוגים אלה ניסו לתקף מחדש את מושג ההתגלות ולשוב לאמונה מלאה וישירה, הגם שלא דחו את הפילוסופיה הסובייקטיבית או את המחקר ההיסטורי-ביקורתי. שאיפותיהם הובילו את חלקם ל[[אקזיסטנציאליזם]] ותורות דומות בניסיון לשוב ולהנכיח את האל במקרא ובחוויה הדתית. אלה שדבקו בליברליות האשימו אותם בקנאות ובשמרנות עיוורת, בעוד שהפונדמנטליסטים דחום כשינוי קל ולא-מהותי בגישות שרווחו מאז שליירמאכר. "נאו-אורתודוקסיה" (או "פוסט-ליברליות") זו, כפי שנודעה, יוצגה במיוחד בתאולוג השווייצרי [[קרל בארת]].

 

הריאקציה לליברליות התבטאה גם ב[[פונדמנטליזם]] מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה תזוזה ימינה של [[אוונגליזם|התנועה האוונגליקלית]], ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. תופעה זו צברה השפעה בעיקר בדרום [[ארצות הברית]] למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו [[פאט רוברטסון]]. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא ה[[פנטקוסטליזם]] על ענפיו. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכח הנס וכיוצא בזה. זרמים פנטקוסטליים או קרובים לכך (כולל כריזמטיים, כלומר קבוצות שנותרו בתוך כנסיותיהן הקיימות אך דוגלות בדרך דומה) התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.