ויקיפדיה

עלילת החמור – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: ארכאולוג
עוגן לפטר שפר
שורה 10:
מאחר שגם בספרות היוונית והרומית החמור היה נושא ללעג בגלל שנתפס כעקשן וטיפש, ניתן לחשוב כי העלילה נועדה ללעוג ליהודים על ידי חשיפת קלונם, עיקשותם ואיוולתם ובאותו הזמן גם לחשוף את הרוע שלהם, כמי שסגדו לבעל החיים המקודש של טיפון-סת, סמל הרוע. חוקרים מסוימים ניסו להצביע על סיבה [[פילולוגיה|פילולוגית]]-[[אטימולוגיה|אטימולוגית]] לחיבור העלילה, כשהצביעו על הדמיון בצליל בין שמו המפורש של אלוהי ישראל - "יהו", שהיה ידוע גם בקרב חוגים [[פגאניזם|פגאניים]] כשמו של אלוהי היהודים, לבין המילה המצרית ל"חמור" (yao או Iao).{{הערה|אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) '''נגד אפיון''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ז, עמ' 381-380.}}
 
בית המקדש בירושלים היה מוכר לרוב המחברים היווניים והרומיים שעסקו במוצא היהודים ובמנהגיהם, אך הכניסה אליו הייתה אסורה ללא-יהודים ומשום כך הטקסים הדתיים שנערכו בו היו בבחינת מסתורין. האגדה על פולחן החמור הייתה דרך "לחשוף" את המסתורין המיוחס לאל היהודי בפני קהל יעד סקרן ועוין. האזכור הראשון לאגדה זו מיוחס לסופר היווני [[מנסיאס]] (בערך [[200 לפנה"ס]]).{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''']], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 85.}}
 
== זיהוי האל היהודי ומשה עם טיפון-סת ==
=== הזיהוי המצרי של האל היהודי עם סת===
האל המצרי סת הוא אלוהי ה[[מדבר]]. על פי [[פלוטרכוס]], הוא מגלם את "כל היבש, הלוהט והצחיח",{{הערה|שם=פלוטרכוס 33|[http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Plutarch/Moralia/Isis_and_Osiris*/B.html#33 Plutarch, '''De Iside et Osiride''', 33, p. 364A]}} כמו גם את "עצמת הבצורת, המשתלטת ודוחקת את הלחות שהיא מקור ה[[נילוס]] וגאותו".{{הערה|[http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Plutarch/Moralia/Isis_and_Osiris*/B.html#39 Plutarch, '''De Iside et Osiride''', 39, p. 366C]}} הוא אחיו ואויבו של [[אוסיריס]], האל של מי הנילוס, התגלמות הלחות והפוריות.{{הערה|שם=פלוטרכוס 33}}{{הערה|[http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Plutarch/Moralia/Isis_and_Osiris*/B.html#36 Plutarch, '''De Iside et Osiride''', 36, p. 365B]}}{{הערה|שם=יודופוביה 87|[[פטר #שפר|שפר]], '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''']], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 87 (תרגום מאנגלית: להד לזר).}}
במצרים הפרעונית, לפחות מתקופת הכיבוש האשורי ב[[המאה ה-7 לפנה"ס|מאה ה-7 לפנה"ס]], רכש סת בהדרגה את דמות "השטן", האל הרע, מקור כל הרעות והאסונות התוקפים את המצרים ואת [[מיתולוגיה מצרית#רשימת אלי מצרים|אליהם]]. האסונות שהוא מביא כוללים [[חושך]], [[מוות]] המוני, [[מגפה|מגפות]] ו[[סערה|סערות]]. הוא גם נחשב כאלוהי הנוודים וכאל של הארצות הנוכריות ושל זרים המתגוררים במצרים, במיוחד מ[[שמיים (עמים)|העמים השמיים]]. בתקופת הכיבוש הפרסי ([[המאה ה-5 לפנה"ס]]), כתוצאה מהשעבוד הזר, גאתה השנאה לסת, האל של הזרים, והפולחן והתעמולה נגדו ונגד הזרים (הפרסים והיהודים) קיבלו תאוצה. לכן היה זה אך טבעי שהמצרים, שהוזכר להם מדי שנה על ידי שכניהם היהודים אודות סיפורי יציאת מצרים, יזהו את האל היהודי או את [[משה]] עם סת. מתוך האשמותיהם האנטי-יהודיות, ברור שהמצרים הכירו היטב את מסורות יציאת מצרים, מאחר שהם הפכו אותן במטרה להשמיץ את היהודים. המצרים העוינים לא יכלו להתעלם מהדמיון הברור בין כמה מ[[מכות מצרים]] במסורת היהודית לבין האסונות שבאו עליהם על ידי סת.{{הערה|שם=עלילת הדם ההלניסטית 23-21|בצלאל בר-כוכבא, '''עלילת הדם ההלניסטית - תוכנה, מקורותיה וגלגוליה''', עמ' 23-21; תרביץ, כרך סה, חוברת ג', תשנ"ו ניסן-סיון, עמ' 369-367.}}{{הערה|שם=בר כוכבא 245|Bezalel Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''', p. 245}}
ב[[המאה ה-3 לפנה"ס|מאה ה-3 לפנה"ס]], ב[[מצרים התלמיית|תקופה התלמיית]], הגיעה האיבה לסת לשיאה. כמייצג את כוח הרשע, הוא מוצא אל מחוץ לחוק, עד כדי מחיקה שיטתית של דמותו. שמו נמחק וראשו הותז מן הפסלים.{{הערה|רנה נהר-ברנהיים, '''העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא''', עמ' [5] 110.}}{{הערה|שם=יודופוביה 87}}
שורה 36:
 
=== מנתון - זיהוי האל היהודי עם טיפון ===
את הקשר בין היהודים לטיפון יצר כבר ההיסטוריון המצרי-יווני [[מנתון]] ([[המאה ה-3 לפנה"ס]]) בגרסתו לסיפור יציאת מצרים.{{הערה|שם=יודופוביה 88|פטר [[#שפר|שפר, '''יודופוביה''']], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 88 (תרגום מאנגלית: להד לזר).}}
מנתון מספר שה[[חיקסוס]], שפלשו למצרים ממזרח, ביצרו את העיר [[אווריס]], ומאוחר יותר, כאשר התקוממו עליהם המצרים, התבצרו בעיר עד שגורשו ממצרים, ואז התיישבו בארץ שמאוחר יותר נקראה "יהודה" וייסדו בה את העיר [[ירושלים]]. בתקופה מאוחרת יותר אסף מלך מצרים את כל המצורעים בארצו, גירש אותם לעבודה במחצבות והסכים לתת להם להתיישב באווריס, העיר החרבה של החיקסוס. על כך מעיר מנתון, שעל פי המסורת המצרית, העיר אווריס הייתה '''נחלתו של טיפון''' "מימים קדמונים". לאחר מכן התקוממו המצורעים, ותחת הנהגת אסרסיף, ששינה את שמו ל[[משה]], קראו לעזרתם את החיקסוס מירושלים, פשטו יחד איתם על מצרים ועשו בה "תועבות גדולות". אולם לאחר מכן החיקסוס והמצורעים גורשו שוב ממצרים.{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''[[נגד אפיון]]''', מאמר ראשון, פרקים [[S:קדמות היהודים - נגד אפיון#יד|יד]], [[S:קדמות היהודים - נגד אפיון#כו|כו]]-[[S:קדמות היהודים - נגד אפיון#כז|כז]].}}
 
בכך שטען שהחיקסוס התנחלו בארץ ישראל וייחס להם את ייסודה של ירושלים, ובמקביל טען כי מנהיג המצורעים היה משה, זיהה מנתון את שתי הקבוצות שגורשו ממצרים כאבותיהם של היהודים בימיו. בהערתו על כך שהעיר המשותפת לשתיהן הייתה "נחלתו של טיפון", קשר מנתון בין היהודים לאל המרע למצרים, וייתכן גם שהצביע על פולחן יהודי מוקדם של האל הזה.{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''']], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 89.}}
 
בחפירות ארכאולוגיות באווריס, בירת החיקסוס במצרים התחתונה, נתגלתה תופעה מיוחדת ונדירה של קבורת חמורים. גם בישראל נחשפה קבורה טקסית של חמור באתר תל-הרור המיוחס על ידי חלק מהחוקרים להתיישבות של החיקסוס בכנען.{{הערה|https://www.haaretz.co.il/misc/1.1399300}}
שורה 81:
דיודורוס ציין את [[משה]] כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, וציין גם שמשה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).{{הערה|דיודורוס סיקולוס, [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Diodorus_Siculus/1D*.html#94 '''ביבליותקה היסטוריקה''', ספר 1, פרק 94], סעיף 2.}}
בתוך תיאורו את המצור של [[אנטיוכוס השביעי]] (סידטס) על [[ירושלים]] בשנת 134 לפנה"ס, שנת שלטונו הראשונה של [[יוחנן הורקנוס]] החשמונאי, משולב סיפור על ביקור [[אנטיוכוס הרביעי]] (אפיפנס) במקדש:
:{{ציטוטון|אנטיוכוס, הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל [[קודש הקודשים]] של [[בית המקדש]] של אלוהים, שרק ל[[כוהנים]] הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם '''פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור''' וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם ה[[מיזנתרופיה|מיזנתרופיים]] והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ו[[מזבח העולה|מזבח]] האל הפתוח לשמים נקבת [[חזיר]] גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים ה[[קסנופוביה|קסנופוביים]]; לכבות את [[המנורה]] הקרויה אצלם "[[אש התמיד|תמידית]]" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על [[הכהן הגדול]] ושאר היהודים לאכול מן הבשר.}}{{הערה|דיודורוס סיקולוס, [http://attalus.org/translate/diodorus34.html '''ביבליותקה היסטוריקה''', ספרים 34–35, פרק 1, סעיפים 4-3].}}{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''']], תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90; פרק 3 התנזרות מבשר חזיר, הקרבת חזיר בבית המקדש היהודי, עמ' 101.}}
 
=== אפיון - ראש חמור מזהב ===
שורה 88:
==== עלילת הדם ====
אפיון ניסה ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים לשם כך את היהודים ב[[קורבן אדם]] ([[עלילת קורבן האדם]]). הוא סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש איש יווני שנחטף ונכלא בו תוך שהוא מפוטם במזון, והאיש סיפר לאנטיוכוס שליהודים יש חוק סודי לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו.{{הערה|שם=נגד אפיון ח|יוסף בן מתתיהו, [[S:קדמות היהודים - נגד אפיון#ח 2|'''נגד אפיון''', מאמר שני, פרק ח]].}}
ייתכן וההיסטוריון [[דמוקריטוס (היסטוריון)|דמוקריטוס]] הסתמך על אפיון כשציין בחיבורו "על היהודים" (אותו כתב כנראה אחרי שנת [[70]] לספירה), שהיהודים {{ציטוטון|נהגו לסגוד ל'''ראש זהב דמוי-חמור''' וכי בכל שנה שביעית הם תפסו אדם זר והקריבו אותו}}.{{הערה|1=סודא, דמוקריטוס – [http://www.stoa.org/sol-bin/search.pl?login=guest&enlogin=guest&db=REAL&field=adlerhw_gr&searchstr=delta,49 Suidas, s.v. Δαμόκριτος]}}{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''' - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק]], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 93 (תרגום מאנגלית: להד לזר).}}
כפי הנראה, ניתן ללמוד שדמוקריטוס השתמש בדיווחו של אפיון על פולחן החמור מעצם שימושו בעלילת הדם,{{הערה|שם=בר כוכבא 241}} וזאת מאחר שאפיון ודמוקריטוס הם הסופרים היווניים היחידים הידועים לנו, שטענו שהיהודים נהגו לבצע רצח פולחני של נוכרים.{{הערה|Menahem Stern, '''Greek and Latin Authors on Jews and Judaism''', Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXXV. Damocritus, p. 530}}
 
שורה 98:
חלקו הראשון של הסיפור, על הרקע וההכנות לגניבה, שרד רק בתרגום ה[[לטינית|לטיני]] ל"נגד אפיון" שנעשה ב[[סיציליה]] על ידי [[קסיודורוס]], המלומד בן [[המאה ה-6 לספירה]]. חלקו השני, על הגניבה עצמה, נשתמר גם בכתבי היד היווניים.{{הערה|שם=בר כוכבא 207}}
הבדיה מבוססת על הרעיון שעיר שאיבדה את האל שלה, שהוא פטרונה, נחרץ גורלה. השימוש במונח "מכונה" (machina) רומז ל[[מוטיב ספרותי|מוטיב הספרותי]] של "[[אל מתוך מכונה]]". כוונת המחבר הייתה גם להציג את היהודים כשוטים ופתאים, דבר המשתלב עם ספרות השטנה ה[[הלניזם|הלניסטית]] – היהודים מאמינים בהבל, ב[[אמונות טפלות]].{{הערה|אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) '''נגד אפיון''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ט, עמ' 408.}}
יוסף בן מתתיהו מצטט את סיפורו של מנסיאס מתוך ספרו של אפיון, כאשר במילה היוונית לאליל היהודי יש נימה מזלזלת, משום שהיא אינה המילה הרגילה "onos" (חמור) אלא "kanthōn" (חמור משא), ויוספוס מדגיש זאת כשהוא מעיר: "ככה כתב אפיון בחמדו לו לצון".{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''']], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 86.}}
 
=== תגובת יוסף בן מתתיהו על דברי אפיון ===
שורה 159:
סקירה זו היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית והוא משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר [[חורבן בית המקדש השני]]. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.{{הערה| Menahem Stern, '''Greek and Latin Authors on Jews and Judaism''', Vol.2, XCII. Tacitus, pp. 1-2}}
 
ההסבר העוין של טקיטוס למוצא היהודים משקף את [[הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים|הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים]], שדרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של [[החברה המערבית|הציוויליזציה המערבית]].{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יודופוביה''' - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק;]], פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.}} גרסה זו כללה את [[עלילת המצורעים]], וגם טקיטוס התבסס עליה, כשכתב שאבות היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר וגורשו ממצרים:
 
:{{ציטוטון|לאחר שנעזבו הגוֹלים ב[[מדבר]], היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים; וכבר היו מוטלים על פני המישור כולו והם קרובים למוּת, והנה יצא עדר '''חמורי־בר''' ממרעהו אל סלע המוּצל בחורש. משה הלך אחריו וכפי ששיער על פי האדמה המכוסה עשב גילה מקורות־מים גדולים. כך הייתה להם רווחה; אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש.}}{{הערה|טאקיטוס, '''דברי־הימים''', ספר חמישי, פרק ג; תרגום: [[שרה דבורצקי]].}}
שורה 167:
 
לדעת בר כוכבא, החמור אינו מתואר כאן כאל היהודי, אלא כתרומת-קודש של [[נדר]], המציינת את אירוע הצלתם מצמא של משה והיהודים בזמן נדודיהם במדבר. דיווח זה מספק הסבר [[אטיולוגיה|אטיולוגי]], שצורף בשלב כלשהו לשמועה על קיומו של חמור בבית המקדש.{{הערה|שם=בר כוכבא 242}}
זוהי דוגמה לאטיולוגיה מן הסוג של "הכוונה והצלה באמצעות בעלי חיים", המהוה מוטיב פופולרי במדע האטיולוגי של העת העתיקה.{{הערה|פטר [[#שפר|שפר, '''יוּדוֹפובּיהיודופוביה''' - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק]], פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 94.}} אותו הסבר נזכר גם אצל [[פלוטרכוס]], בן-זמנו של טקיטוס, כאשר בתוך [[סימפוזיון]] שהוא מצטט עולה שאלה לגבי יחס היהודים לחזיר ואחד מאנשי השיח, קליסטראטוס, טוען שהיהודים "חולקים כבוד ל'''חמור''' שהיה הראשון להובילם למעיין מים",{{הערה|1=[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A2008.01.0312%3Abook%3D4%3Achapter%3D5%3Asection%3D2 Plutarch, '''Quaestiones Convivales''', Book IV, chapter 5, section 2]}} בעוד איש שיח אחר, למפריאס, מציין גם הוא את הסברה הזו.{{הערה|1=[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text;jsessionid=6867F5EF60AAD03F0EDC41CDEF8C0BED?doc=Perseus%3Atext%3A2008.01.0312%3Abook%3D4%3Achapter%3D5%3Asection%3D3 Plutarch, '''Quaestiones Convivales''', Book IV, chapter 5, section 3]}}
גרסת פלוטרכוס מייצגת את הצורך של חוגי משכילים בחברה הרומית לתת הסברים פסאודו-מדעיים לתופעות מוזרות ולא ברורות להם, אלא שהסברים אלה נעשו באופן שלילי, לגלגני ועוין את היהודים ואמונתם. גרסת טקיטוס נועדה לתת צידוק לאסונו של העם היהודי עם [[חורבן בית שני|חורבן הבית השני]], באמצעות נספח ספרותי-אתנוגרפי על מוצא היהודים.{{הערה|אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) '''נגד אפיון''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ט, סעיף 115, עמ' 409.}}
 
שורה 201:
* [[רנה נהר-ברנהיים]], '''העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא''', [[ציון (כתב עת)|ציון]], [[החברה ההיסטורית הישראלית]], כרך כח, חוברת א/ב (תשכ"ג / 1963), עמ' 106–116. ([http://www.jstor.org/stable/23552162?seq=1#page_scan_tab_contents המאמר ב-JSTOR])
* [[אריה כשר]], (יוספוס פלאוויוס) '''[[נגד אפיון]]''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ז. העלילה שהיהודים עובדים לחמור, הערות 79–88, עמ' 390-376; 409.
* {{עוגן|שפר|[[פטר שפר]], '''יוּדוֹפובּיה''' - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 94-84; ספריית "הילל בן-חיים" [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 2010.}}
<div class="mw-content-ltr">
* [[אליהו ביקרמן|Bickerman, E. J.]], '''Ritualmord und Eselskult : ein Beitrag zur Geschichte antiker Publizistik''', Studies in Jewish and Christian History II (1980) 225-255
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/עלילת_החמור"