אנטוניו דה אוליביירה סלזאר – הבדלי גרסאות

סלזאר קידם את רעיון ה-"Estado novo" ([[המדינה החדשה (פורטוגל)|המדינה החדשה]]). הבסיס ל[[דיקטטורה]] שלו היה יציבות. היה זה [[פשיזם|משטר פשיסטי]] מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון [[ספרד]], [[איטליה הפשיסטית|איטליה]] ו[[גרמניה הנאצית]], כלל שימוש מועט באלימות כלפי [[אזרחות|אזרחיו]], למרות שהקים [[משטרה חשאית]] בשם [[PIDE]] שדיכאה כל התנגדות, ותחת שלטונו אף לא יושם בפורטוגל [[עונש המוות]]. כקתולי אדוק, הכריז סלזאר על החינוך הדתי כחינוך חובה, ועל ה[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]] כדת המדינה. שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים ו[[הכנסייה הקתולית|קתוליים]] על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות ה[[קולוניאליזם|קולוניאליסטית]] הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.

 

 

סלזאר הבין כי אם יצטרף למלחמה לצד [[גרמניה]], יוביל המאבק עם [[בריטניה]] לאובדן המושבות הפורטוגליות ב[[אפריקה]] וב[[אסיה]]. ב-[[1945]] שלטה פורטוגל ב[[האיים האזוריים|איים האזוריים]], [[איי מדירה]], איי [[כף ורדה]], [[סאו טומה ופרינסיפה]], [[אנגולה]], [[גינאה ביסאו]], [[קבינדה]], [[מוזמביק]], המושבות [[גואה]] ו[[דאמאן ודיו|דמאו]] ב[[הודו]], [[מקאו]] ב[[סין (אזור)|סין]], ו[[מזרח טימור]] בדרום מזרח [[אסיה]]. סלזאר לא ביקש להרחיב את המושבות, אך ראה צורך להבטיח את המשך השליטה בהן. המושבות היו הבסיס לגאוותה הלאומית של פורטוגל, שראתה עצמה ככוח ה[[קולוניאליזם|קולוניאלי]] השלישי בחשיבותו בעולם.