קדחת צהובה – הבדלי גרסאות

'''קדחת צהובה''' (Yellow Fever) היא [[מחלה]] הנגרמת על ידי [[נגיף|נגיפים]] (וירוסים) ממשפחת [[פלאוויווירידה]], הנישאים באמצעות [[יתוש|יתושי]]י הַ[[אדס מפוספס|אֵדֶּס]] (יתוש הנמר האסיאתי). המחלה אופיינית בעיקר לאזורים טרופיים ו[[סובטרופי|סובטרופיים]]ים.

המקורות של הקדחת הצהובה הן ככל הנראה ב[[אפריקה]], שם המחלה עברה מ[[פרימטים]] שאינם אדם לבני אדם. התושבים המקומיים של אפריקה פיתחו עמידות חלקית למחלה. כאשר מגיפהמגפה פרצה בכפר אפריקאי, רוב האירופאים מתו ממנה והמקומיים סבלו בדר כלל מתסמינים לא קטלניים הדומים לשפעת. תופעה זו של פיתוח חסינות למחלה עקב חשיפה ממושכת בילדות ידועה כ- acquired immunity. הוירוס וכן החרק הנשא, היתוש A. aegypti עברו כנראה לצפון ולדרום אמריקה בעקבות יבוא העבדים מאפריקה ב[[סחר העבדים האטלנטי]].

המקרה הראשון של התפרצות קדחת צהובה באמריקה התרחש בשנת 1647 [[ברבדוס|באיי ברבדוס]]. בשנת 1685 התרחשה מגפת קדחת צהובה ראשונה ב[[ברזיל]] ב- Recife. הפעם הראשונה שבה המחלה כונתה "קדחת צהובה" הייתה בשנת 1744. יש הטוענים כי ברוא יערות וגידולי [[קנה סוכר]] הכינו תנאים סביבתיים נוחים להתפשטות היתושים והמחלה.

בתקופה הקולוניאלית ובזמן המלחמות הנפולאניות [[הקריביים|האיזורהאזור הקריבי]] וצפון אמריקה הדרומית נודעו כמקום מסוכן במיוחד להדבקות חיילים בקדחת צהובה. שיעור התמותה מקדחת צהובה וממחלות טרופיות נוספות, היה גבוה פי שבעה במחנות חיילים בריטים ב[[ג'מייקה]] לעומת מחנות ב[[קנדה]].

בתחילת [[המאה ה-19]], צבא של עשרות אלפי חיילים נשלח על ידי [[נפוליאון]] ל[[האיטי]] כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות. לפי ההיסטוריון J. R. McNeill, הקדחת צהובה הרגה 35,000 עד 45,000 חיילים צרפתים מכוח זה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). רק שליש מהכוח הצליח לשרוד ולסגת לצרפת. יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה ל[[ארצות הברית]] דרך [[לואיזיאנה]] (שהייתה אז בשליטה צרפתית). נפוליאון ויתר על האי ועל תכוניותיו לצפון אמריקה ובשנת 1803 הוא ומכר את שטחי לואיזיאנה לארצות הברית. ב -1804 ההיטי הכריזה על עצמאות. יש ויכוחים על כמות האנשים שמתו במהלך מגפת הקדחת בזמן מלחמת העצמאות של אהיטי.

הקדחת הצהובה הייתה נפוצה בעיקר באקלים דומה לטרופי, אבל גם בארצות הברית היו התפרצויות של המחלה. ההתפרצות הראשונה של קדחת צהובה בצפון אמריקה הייתה בעיר ניו יורק בשנת 1668. בפילדלפיה תחת שליטת האנגלים ובקרב הצרפתים שהיו בעמק נהר המיסיסיפי התרחשה התפרצות קדחת צהובה בשנת 1669 והיו התפרצויות נוספות של המחלה במהלך המאה ה-18 וה-19.

מגפת הקדחת הצהובה של 1793 בפילדפיה שהיתהשהייתה אז בירת ארצות הברית, הרגה כמה אלפי אנשים, מעל 9% מהאוכלוסיהמהאוכלוסייה. הממשלה ברחה מהעיר, כולל הנשיא גו'רג' וושינגטון. התפרצויות קשות של קדחת צהובה פגעו בניו אורלינס בשנת 1833 וב-1853. התושבים קראו למחלה "ג' ק הצהוב".

ב 1853 התפרצה מגפת קדחת צהובה ב- Cloutierville לואיזיאנה, שהרגה 68 מתוך 91 מהתושבים. הרופא המקומי הסיק כי גורמי מחלה לא ידועים הגיעו מהחבילות מניו אורלינס. ב- 1878ב־1878 כ-20 אלף איש מתו ממגפת קדחת צהובה רחבה שהייתה בעמק המיסיסיפי. באותה שנה היתההייתה מגיפתמגפת קדחת בממפיס, אונייית הקיטור John D. Porter נשאה אנשים שברחו מהעיר מאימת המחלה צפונה , אבל לא הרשו לנוסעים לרדת מחשש להפצת המחלה, והספינה המשיכה לשוט במשך חודשיים לאורך המסיסיפי בחיפוש מקום להורדת הנוסעים.

במהלך המאות ה-18 ו-19 התרחשו לפחות 25 התפרצויות גדולות של קדחת צהובה בערים ביבשת אמריקה , כולל מגיפהמגפה חזקה במיוחד ב- Cartagena ב[[צ'ילה]] ב -1741, קובה ב 1762 ו-1900, [[סנטו דומינגו]] ב 1803, ו[[ממפיס]] טנסי ב 1878. מגפות עירוניות נמשכו בארצות הברית עד 1905 מועד המגפה האחרון בניו אורלינס.

גם בדרום אירופה היו התפרצויות של קדחת צהובה. תושבים רבים ב[[גיברלטר]] מתו מהתפרצויות בשנים 1804, 1814 ו-1828. בשנת 1821 מתו כמה אלפי תושבים ב[[ברצלונה]], ספרד מהמחלה. צרפת פרסה כ-30 אלף חיילים בהרי הפרינאים בגבול בין צרפת לבין ספרד כדי לאכוף בידוד ולמנוע הפצה של המחלה לצרפת.

עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב" שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת היתההייתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא היתההייתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה היתההייתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע. {{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}}

בשנת 1881 זיהו [[קרלוס פינליי]], רופא [[קובה|קובני]], וקלאדיו דלגדו, עמית ספרדי, שקדחת צהובה מועברת על ידי זן של [[יתוש]] והם המליצו על חיסול יתושים ומניעת מגע של היתושים עם חולים על מנת למגר את המחלה. עם זאת רוב החוקרים והרופאים התעלמו מהם.{{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}} בשנת [[1900]] נעשה מחקר על ידי צוות אמריקאי בראשות וולטר ריד, שנשלח לקובה כדי להפחית את התחלואה של חיילים מארצות הברית שהיו בה במסגרת השלטון הצבאי שהיה בה לאחר כיבושה במסגרת [[מלחמת ארצות הברית-ספרד]]. הצוות של ריד שלל תאוריות אחרות הנוגעות להדבקה בקדחת (כמו הדבקה מכלי מיטה של החולה) והצליח להראות את את הקשר בין היתושים והקדחת הצהובה. הניסויים נערכו במתנדבים שלקחו סיכון אישי עצום, וחלקם מתו מהמחלה, שכן לא ניתן היה לבצע ניסויים בחיות מעבדה. {{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=1wv5KHk2_dsC John Lawrence Tone, '''War and Genocide in Cuba, 1895-1898''', UNC Press, 2006], page 100}} {{הערה|שם=דה_קריף}}