התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 47:
בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי ([[שיעה|שיעת]] עלי, הסיעה של עלי) עם [[בית עבאס]] (ענף מבית [[האשמיה|האשם]]) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת [[750]], ב[[קרב הזב]], בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
===תחת שלטון בית עבאס===
{{ערך מורחב|בית עבאס}}
בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני ל[[בגדאד]]. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר ב[[ארץ ישראל]] בדרכם ל[[מכה]]. הח'ליף [[אל מנצור]], הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת [[758]] ושוב [[771]]. בימיו של הח'ליף פרץ [[מרד]] בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת [[800]] פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד [[יהודים|יהודי]] בשם [[יחיה בן ירמיהו]] (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי [[הוצאה להורג|הוצא להורג]] בידי שוביו.
בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.{{הערה|1=http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298}}
בסוף העשור הראשון של [[המאה ה-9]] שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת [[807]] פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו ה[[נוצרים]], [[יהודים]] ו[[ערבים]] [[אסלאם|מוסלמים]] נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים.
בשנים [[809]]-[[810]] פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף [[אלמעתצם]], בשנת [[842]], התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם [[אבו חרב תמים אללח'מי]] אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של [[מצביא]] לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב [[בקעת הירדן]], וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר [[842]], נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.
===תחת שלטון מצרי===
בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים ל[[בגדד]].{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
השלטון המצרי נמשך עד לשנת [[905]] ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי [[אל-מכתפי]] באללה ([[902]]-[[908]]), ואבו אלפדל ג'עפר [[אל-מקתדר]] באללה (908-[[932]]) על מבנים ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה בירושלים]].
===הפטאמים ומלחמת שישים השנים===
{{ערך מורחב|השושלת הפאטמית}}
דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים [[סלג'וקים]] - [[טורקמנים]] משבטי ה[[אוע'וז]] שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי. ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בארץ ישראל [[השושלת האיח'שידית]] ושלטונם קשה ומושחת. בשנת [[966]] מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".{{הערה|1=[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17}}
בשנת 967 כבשו ה[[קרמטים]] - כת [[אסלאם|מוסלמית]] שנוסדה [[המאה ה-9|במאה ה-9 לספירה]] על ידי מוסלמים [[פרסים]]. את ארץ ישראל ובשנת [[970]] כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה להחזיר את שלטונם על ארץ ישראל. במכתב שנשלח ל[[ארמניה]] מספר הקיסר הביזנטי [[יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית|יוחנן צימיסקס]] ל[[אשוט השלישי האדיב]] על מסעו הצבאי מ[[חומס|חמץ]] דרומה דרך [[בעל בק]]. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה ו[[טבריה]] ו[[נצרת]] פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ו[[רמלה]] נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי. בשנת [[998]] הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים. מעשי הדיכוי החלו בשנת [[1003]] וב-[[1009]] הוא הרס את [[כנסיית הקבר הקדוש]] ב[[ירושלים]], ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת [[1025]] שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ.
===כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת===
אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה ב[[דגן|דגנים]] וייצאה [[שמן זית]], [[דבלה|דבלים]] ו[[צימוק|צימוקים]]. ב[[עמק הירדן]] וב[[מישור החוף]] פותחו מטעי [[קנה סוכר|קני סוכר]]. הערבים הכניסו לארץ את ה[[לימון]] ואת ה[[תפוז]], וכנראה גם את ה[[חושחש]].{{הערה|1=שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]].}} החל מאמצע [[המאה ה-9]] התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. [[רעידת אדמה|רעידות האדמה]] בארץ בשנים [[1016]] ו-[[1033]] פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.
| |||