פתיחת התפריט הראשי

שינויים

{{ערך מורחב|השושלת הפאטמית}}
 
דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים [[סלג'וקים]] - [[טורקמנים]] משבטי ה[[אוע'וז]] שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי. ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בארץ ישראל [[השושלת האיח'שידית]] ושלטונם קשה ומושחת. בשנת [[966]] מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".{{הערה|1=[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17}}
 
בשנת 967 כבשו ה[[קרמטים]] - כת [[אסלאם|מוסלמית]] שנוסדה [[המאה ה-9|במאה ה-9 לספירה]] על ידי מוסלמים [[פרסים]]. את ארץ ישראל ובשנת [[970]] כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה להחזיר את שלטונם על ארץ ישראל. במכתב שנשלח ל[[ארמניה]] מספר הקיסר הביזנטי [[יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית|יוחנן צימיסקס]] ל[[אשוט השלישי האדיב]] על מסעו הצבאי מ[[חומס|חמץ]] דרומה דרך [[בעל בק]]. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה ו[[טבריה]] ו[[נצרת]] פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ו[[רמלה]] נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי. בשנת [[998]] הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים. מעשי הדיכוי החלו בשנת [[1003]] וב-[[1009]] הוא הרס את [[כנסיית הקבר הקדוש]] ב[[ירושלים]], ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
 
הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת [[1025]] שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ. בשנת [[1073]] נכבשו ארץ ישראל וירושלים על ידי גדודים של [[סלג'וקים]] שחדרו לארץ מ[[סוריה]]. הערים המרכזיות נכנעו ללא קרב והטורקמנים השליטו משטר של [[טרור]] ומעשים של רצח ושוד היו עניין שכיח, ניסיון התקוממות של תושבי ירושלים בשנת [[1077]] נכשל והסלג'וקים טבחו בנכבדי ירושלים, רבי [[שלמה הכהן גאון (השני)]] כתב פיוט על צער האבלות מה שסבלו היהודים מטבח זה.
 
ביום [[26 באוגוסט]] [[1098]] ניצלו הפטאמים את חולשת הסלג'וקים והאיום הברור מצד ה[[צלבנים]] של [[מסע הצלב הראשון]] ולאחר מצור שנמשך כארבעים יום כבשו את העיר מידי שליטיה האחים ספמאן ואילגאזי בני אורתוק. אחיזתם בעיר לא נמשכה זמן רב וביום [[15 ביולי]] [[1099]] נפלה העיר לידי הצלבנים לאחר מצור של כחודש. כיבוש העיר לווה בטבח מדהים באכזריותו במהלכו הושמדה כליל הקהילה היהודית ומרבית האוכלוסייה המוסלמית. רק חיל המצב הפטאמי ומפקדו הצליחו לחלץ עצמם מהעיר.
 
===כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת===
18,695

עריכות