פתיחת התפריט הראשי

שינויים

סקריפט החלפות (תעשיי, לצורכי), תיקון כיווניות הערת שוליים, הסרת קישורים עודפים, הלבשת קישורים עירומים
{{להשלים|כל הערך=כן|נושא=ישראל}}
{{תקופות בארץ ישראל}}
[[קובץ:Age of Caliphs.png|שמאל|ממוזער|250px|התפשטות ה[[אסלאם]] לפי עידן ה[[ח'ליף|ח'ליפים]] השונים]]
*חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
*חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)
חלוקתה של [[ארץ ישראל]] לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן ה[[רומאים]] וה[[ביזנטים]]. הנפה שה[[רומאים]]שהרומאים וה[[ביזנטים]] כינו "[[פלשתינה פרימה]]", שהכילה את [[ממלכת יהודה]], מישור החוף וחלק מ[[שומרון]] אשר בירתה הייתה [[קיסריה]] היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה [[לוד]] והועתקה לאחר מכן ל[[רמלה]]. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים "[[פלשתינה סקונדה]]", שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה [[בית שאן]] היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה [[טבריה]]. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.
 
בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את [[ירושלים]], רמלה, [[יפו]], קיסריה, [[יבנה]], לוד, [[אשקלון]], [[עזה]] ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, [[ציפורי (יישוב עתיק)|ציפורי]], [[עכו]] ועוד.
==היסטוריה של התקופה המוסלמית המוקדמת==
[[קובץ:Pomeranzen BMK.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עץ ופרי חושחש]]
בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועת [[הגירה]] גדולה של ערבים לארץ ישראל. בעקבותיה, פרצו התנגשויות שונות עם האוכלוסייה המקומית ה[[יהודים|יהודית]] בעיקר.
===תחת שלטון בית אומיה===
{{ערך מורחב|בית אומיה}}
לאחר כיבוש ארץ ישראל מתמעטות הידיעות ההיסטוריות על הארץ הכיבוש לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות [[יוונית]]. בשנת [[658]] התחוללה רעידת אדמה שהחריבה מבנים וביצורים. באותה שנה נפגשו בירושלים [[מועאויה הראשון|מועאויה בן אבו ספיאן]] המפקד העליון של הצבא המוסלמי בארץ ישראל וסוריה ומושל מצריים עמר בן עאץ. הצמד כרת ברית שכוונה כנגד ה[[ח'ליף]] [[עלי בן אבי טאלב]], במהלך מלחמת הכל בכל שהתחוללה בעולם המוסלמי נוצרה שושלת הח'ליפות של [[בית אומיה]] שקבעה את מרכזה ב[[דמשק]]. מועאויה אף נשא את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת [[660]] ב[[ירושלים]], והוכתר באופן רשמי כח'ליף של [[האימפריה המוסלמית]] על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.
 
האתגר הגדול הראשון לבית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה- עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף [[עבד אל-מלכ|עבד אל מאליכ אבן מרואן]]. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא [[כיפת הסלע]] שבנייתה החלה בשנת [[688]] והושלמה שלוש שנים לאחר מכן. במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים ב[[חצי האי הערבי]] - [[מכה]] ו[[מדינה]] ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם ל[[דמשק]], אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של [[שלמה דב גויטיין]] התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת ה[[נצרות|נוצריים]] בירושלים ובראשם - [[כנסיית הקבר]].{{הערה|1=שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: [[יוסף הקר]]. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88}} לאחר מכן ב-705 נבנה [[מסגד אל-אקצא]] על ידי [[עבד אל מלכ]] (יש הסוברים שהבונה היה בנו [[וליד הראשון]]), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי וליד הראשון.
====ייסוד העיר רמלה====
בראשית [[המאה ה-8]],ייסד מושל ג'נד פלסטין [[סולימאן אבן עבד אל-מלכ]] מ[[בית אומיה]], שנעשה לאחר מכן ל[[ח'ליף]], את העיר [[רמלה]] כעיר הבירה של הג'נד, עיר זו היא היחידה שנוסדה על ידי המוסלמים בארץ ישראל. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי ה[[ערבים]] בתקופת שלטונם ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|1=משה גיל, '''ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099)''', כרך א' - עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג-1983), סעיף 116, עמ' 86.}} מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומ[[חפירה ארכאולוגית|חפירות ארכאולוגיות,]], עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה האורבנית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא{{הערה|1=אסף, תולדות השלטון הערבי, עמ' 123, המסתמך על בלדאד'ורי.}}). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב ה[[אדריכל]]ים, ה[[מהנדס]]ים ורבי ה[[בנאי (מקצוע)|בנאי]]ם בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. יש לזכור שימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה. נראה יותר שהקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות הקף אלה, ובמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת שלהן.
 
 
בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי ([[שיעה|שיעת]] עלי, הסיעה של עלי) עם [[בית עבאס]] (ענף מבית [[האשמיה|האשם]]) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת [[750]], ב[[קרב הזב]], בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
{{ערך מורחב|בית עבאס}}
 
בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני ל[[בגדאד]]. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר ב[[ארץ ישראל]] בדרכם ל[[מכה]]. הח'ליף [[אל מנצור]], הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת [[758]] ושוב [[771]]. בימיו של הח'ליף פרץ [[מרד]] בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת [[800]] פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד [[יהודים|יהודי]] בשם [[יחיה בן ירמיהו]] (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי [[הוצאה להורג|הוצא להורג]] בידי שוביו.
 
בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.{{הערה|1{{קישור כללי|כותרת=httpעמוד הבית|אתר=טריפי - החזרי מס|כתובת=https://www.tripi.co.il/Show.action?article|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2982019-08-25}}}}
 
בסוף העשור הראשון של [[המאה ה-9]] שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת [[807]] פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו ה[[נוצרים]], [[יהודים]] ו[[ערבים]] [[אסלאם|מוסלמים]] נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים.
בשנים [[809]]-[[810]] פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף [[אלמעתצם]], בשנת [[842]], התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם [[אבו חרב תמים אללח'מי]] אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של [[מצביא]] לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב [[בקעת הירדן]], וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר [[842]], נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.
===תחת שלטון מצרי===
בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים ל[[בגדד]].{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
ביום [[26 באוגוסט]] [[1098]] ניצלו הפטאמים את חולשת הסלג'וקים והאיום הברור מצד ה[[צלבנים]] של [[מסע הצלב הראשון]] ולאחר מצור שנמשך כארבעים יום כבשו את העיר מידי שליטיה האחים ספמאן ואילגאזי בני אורתוק. אחיזתם בעיר לא נמשכה זמן רב וביום [[15 ביולי]] [[1099]] נפלה העיר לידי הצלבנים לאחר מצור של כחודש. כיבוש העיר לווה בטבח מדהים באכזריותו במהלכו הושמדה כליל הקהילה היהודית ומרבית האוכלוסייה המוסלמית. רק חיל המצב הפטאמי ומפקדו הצליחו לחלץ עצמם מהעיר.
 
===כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת===
אשרעיקר למצבהפעילות הכלכלי,הכלכלית התבססה על החקלאות שגשגהבהתבסס תחתעל תשתיות השלטוןמתקופות הערביקודמות. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה ב[[דגן|דגנים]] וייצאה [[שמן זית]], [[דבלה|דבלים]] ו[[צימוק|צימוקים]]ים. ב[[עמק הירדן]] וב[[מישור החוף]] פותחו מטעי [[קנה סוכר|קני סוכר]]. הערבים הכניסו לארץ את ה[[לימון]] ואת ה[[תפוז]], וכנראה גם את ה[[חושחש]].{{הערה|1=שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]].}} החל מאמצע [[המאה ה-9]] התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. [[רעידת אדמה|רעידות האדמה]] בארץ בשנים [[1016]] ו-[[1033]] פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.
===חקלאות===
הגידולים העיקריים שבהם התברכה ארץ ישראל ב[[ימי הביניים]ת הם ה[[דגן]] (בעיקר [[חיטה]] ו[[שעורה]], אך גם [[דורה]], [[שיבולת שועל]] ובנוסף יבולים הידועים מהעת העתיקה, גפן זית תאנים ותמרים לצד הדגן גידלו גם [[פירות]], [[ירקות]] (בעיקר [[מלפפון|מלפפונים]], [[אבטיח]]ים, [[מלון (פרי)|מלונים]], [[בצל הגינה|בצל]], [[שום]] ו[[חרדל]]) ו[[קטניות]] (בעיקר [[פול]], [[אפונה]], [[עדשים]], [[שעועית]] ו[[חמצה]]).
 
אף שהגידולים העיקריים לא השתנו, עברו תמורות רבות על הקרקע הזמינה לחקלאות. בדומה לתקופה המודרנית, חלק ניכר מארץ ישראל היה קשה לעיבוד חקלאי בגלל מיעוט [[מים]].
 
אזור גידול הדגן העיקרי היה במזרח לירדן ומצפון מזרח ל[[כנרת]], במיוחד סביב ה[[נחל חרמון|בניאס]] ובאזור הגליל. אזור זה התברך גם באדמת מרעה משובחת. צפון מזרח הכנרת שימש גם את חקלאי נפת דמשק תבואה רבה גדלה גם בחלק המערבי של ארץ ישראל, בעיקר בשפלה מ[[קיסריה]] שב[[עמק יזרעאל]] עד [[רמלה]]. במישור החוף הדרומי גדלה התבואה ליד [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]] ו[[עזה]].
 
המוסלמים הם שככל הנראה הביאו לארץ ישראל את [[הדרים|פירות הדר]] כגידולים חקלאיים בראש ובראשונה אלו הם ה[[לימון]] וה[[תפוז]]. הלימונים שימשו לא רק לאכילה, אלא גם לתיבול. פרי ההדר גדלו בעיקר בחוף, ליד [[מבצר מונפור]] וליד [[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]].
 
===תעשייה ===
הזית הוא אחד הגידולים החשובים בארץ ישראל עוד מהעת העתיקה ושימש בסיס לתעשייה עניפה שהתבססה על מערך בתי בד ששרידים מהם נתגלו בחפירות בכל יישוב, בתי בד אלו שימשו להפיק [[שמן זית]]
 
בנוסף לגפן ולזית גדלו בארץ ישראל [[תמר (עץ)|תמרים]] שגדלו בסביבת [[בית שאן]]. התמרים שימשו למאכל וגם להפקת [[סילאן]] (סירופ תמרים). דבר מתיקה נוסף שגדל בארץ ישראל מלבד התמר הוא [[קנה סוכר|קנה הסוכר]] שממנו זוקק סוכר חלקו לצורכי ייצוא אזור הגידול העיקרי של קנה הסוכר היה ליד [[צור (לבנון)|צור]] ובמקומות נוספים שיש לידם מים בשפע.
 
==היישוב היהודי==
 
מקובלת הדעה שה[[יהודים]] גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.
 
הציפייה ליחס חיובי מהערבים הביאה לכך שה[[יהודים]] סייעו לערבים בכיבוש הערים [[קיסריה]] ו[[חברון]]. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על ידי הערבים, והחזיקה מעמד עד שנת [[641]]. מקור זה מספר כי [[עמר אבן אל-עאץ]], שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע. מצביא בשם יאזיד בן אבו סופיאן שכנע את עמר לא להתייאש. בנוסף היה יהודי בשם יוסף שהראה לערבים תעלה תת-קרקעית שהובילה אל העיר. בתמורה הובטח לו ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו.
 
על הסיוע של יהודים למוסלמים במצור על העיר חברון ידוע מפי [[נזיר]] נוצרי שחי בימי הכיבוש הצלבנים. הנזיר כתב כי הערבים היו מופתעים מחוזק חומותיה של העיר חברון והטילו ספק ביכולתם לבקע את חומות העיר. אולם יהודים מהאזור הראו להם מקום שיהיה בו קל לפרוץ את ה[[חומה]] תמורת הבטחת ביטחון לכל ה[[יהודים]] ובתמורה להיתר לבנות בית כנסת נוסף לפני כניסתם לעיר.
 
===חוקי עומר===
===איסור על התיישבות בירושלים===
בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל חל איסור על היהודים להתיישב ב[[ירושלים]] (שהייתה ידועה בשם [[איליה קפיטולינה]]). מקורות [[מוסלמים]] כגון ההיסטוריון [[מוחמד אבן ג'ריר אל-טברי|אל-טברי]] מספרים שעם כניעת העיר לצבא המוסלמי, נחתם הסכם בין [[עומר בן אל-ח'טאב]] לתושבי ירושלים (הנוצרים) שהבטיח להם זכויות בתמורה לכניעתם, וכן הבטיח שהאיסור על יהודים להתיישב בירושלים יישאר על כנו. {{ציטוט|"בשם אלוהים הרחמן והרחום, זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים). הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ורכושו: לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם (...) לא נאנוס את תושבי איליא להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם באיליא..."{{הערה|זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.}}}}
חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.{{הערה|Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56|שמאל=כן}}
 
ישנן עדויות נוספות על האיסור על ההתיישבות בירושלים. אגאפיוס ממנבג' ([[המאה ה-10]]) מספר כי עומר התחייב בפני [[סופרוניוס]], הפטריארך של ירושלים: "נשלל הביטחון מכל יהודי שנמצאהו בירושלים מהיום הזה. ומי שנמצאהו, יענישוהו בשערו ובבשרו וברכושו". מיכאל הסורי ([[המאה ה-12]]) מוסר שסופרוניוס קיבל מעומר הבטחה "שלא יוכל שום יהודי לגור בירושלים" וגם בר-עבראוס (המאה ה-13) מזכיר את האיסור שחל על ישיבת יהודים בעיר.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-79|[[מיכאל איש-שלום]], '''מסעי נוצרים לארץ־ישראל''', עמ' 81-79.}}
 
למרות האיסור הפורמלי על התיישבות יהודית, ידוע ממקורות מוסלמים ויהודים כאחד שההתיישבות היהודית בירושלים התחדשה עוד בימיו של [[עומר בן אל-ח'טאב]] עצמו.{{הערה|Moshe Gil, A History of Palestine, pp. 65-72|שמאל=כן}}
מתוך כתב יד שנתגלה ב[[הגניזה הקהירית|גניזה הקהירית]], מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-79}}
 
===ציפיה משיחית===
 
כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-[[משיח|משיחיות]]יות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין [[מלחמת גוג ומגוג]] שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר ב[[ימי הביניים]] בשם "נסתרות רבי [[שמעון בר יוחאי]]" ולו חיברו כמה גרסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות [[ישמעאל]] (אשר ה[[ערבים]] הם צאצאיו על-פי ה[[תנ"ך]]) היא הגאולה מידי מלכות [[אדום (עם)|אדום]] ([[ביזנטיון]]). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד [[אלוהים]] על ה[[ערבים]]הערבים, טענה זו איננה מפתיעה שכן על-פי האמונה ה[[יהדות|יהודית]] הנבואה קיימת ואפשרית באומות העולם, כאיוב, אליהוא בן ברכאל הבוזי וכאליפז התימני (בבלי, בבא בתרא טו:), וכן לפי הרמב"ם באגרת התימנית שלו. לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". הספר הוא ויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו [[חיפה]], [[קיסריה]] ו[[עכו]] בין אחד מהם שנטבל ל[[נצרות]], ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על [[נביא]] שנשלח ל[[ערבים]]לערבים.
 
===עלית מעמדה של רמלה===
הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה [[רמלה]]. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה, היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מ[[חצי האי ערב]]. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי ב[[ירושלים]] אבל הוא לא היה ניכר. גם ב[[חברון]] היהודים הורשו להתיישב.
 
על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו ב[[גניזת קהיר]]. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של [[קראים]]. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות לסמכות היהודית העליונה. על [[הר הזיתים]] היה נהוג לערוך ב[[חג הסוכות]] טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.
 
בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ב[[רמלה]] התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.{{הערה| Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30 |שמאל=כן}} בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא ב[[גניזת קהיר]] ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו: {{ציטוט|אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא{{הערה|Ibid|שמאל=כן}}}}
 
=== גביית המיסים מהלא-מוסלמים ===
ה[[מיסים]] היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של היישובים השונים שהערבים כבשו. תשלום מיסים על ידי הכופרים מוזכר עוד ב[[קוראן]]. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגולות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה [[דינר|דינרים]]ים (ה[[מטבע]] ה[[רומא|רומי]] שהשתנה לאחר מכן למטבע [[ערבי]]) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן [[מעמד הביניים]] ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). דוגמה לכך אפשר למצוא בירושלים, אשר אופן תשלום זה השתמר עד [[המאה ה-11]] על-פי כתבים מ[[גניזת קהיר]]. ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת [[1025]], נראה שהמס השנתי בירושלים היה 100 דינרים, ואין ספק שמס זה היה קבוע עוד מתחילתו של הכיבוש הערבי. באותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגולות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה ל[[צבא]] ה[[מוסלמי]]. רק בימי הח'ליף [[עומר השני]] בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע.
 
רציפותה של מסורת גביית המיסים בזמן שלטון ה[[ביזנטים]] עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על ידי ה[[ערבים]], לדוגמה בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגולות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השלטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג', לבין מס הגולגולות - הג'זיה. המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, וכספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאצי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים ל[[מסגד|מסגדים]]ים גם בשביל תשלום המס.
 
'''הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים'''
| 429,000
|}
מהנתונים לעיל עולה כי ההרעה במצב הכלכלי נמשכה במשך רוב התקופה ולכן סכומי המיסים שנגבו היו במגמת ירידה (יוצא דופן הנתון ממחצית [[המאה ה-9]]). מנגד, ייתכן שהאוכלוסייה הלא מוסלמית הלכה והתמעטה מהמאה השביעית לשלהי העשירית ולכן כמות המיסים ירדה. אי אפשר להתעלם מעליה חדה במיסים בשנת 860 עמידה על גביה חריגה ביחס לשנות קודמות.
 
== ראו גם ==
* [[חיים זאב הירשברג]], '''הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099)''', בתוך: '''תולדות ארץ ישראל''', (עורך: [[יואל רפל]]), כרך ב', תל אביב : [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1986.
* [[בנימין זאב קדר]], '''היישוב היהודי בתקופה הערבית''', בתוך: '''תולדות ארץ ישראל''', (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
* [[משה גיל]], '''שלטון המוסלמים והצלבנים''', בתוך: '''ההיסטוריה של ארץ-ישראל''', (עורך:[[יהושע פראוור]]), כרך ו', ירושלים : [[כתר ספרים|בית ההוצאה כתר]], 1990.
* יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: [[בנימין זאב קדר]], [[טרודה דותן]], [[שמואל ספראי]]), ירושלים: [[יד יצחק בן צבי]], [[החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה]], 1990, עמ' 223-238.
* אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: '''עתיקות''', 61, תשס"ט, עמ' 83-96.
 
18,695

עריכות