פתיחת התפריט הראשי

שינויים

סקריפט החלפות (הייתה, תעשיי, לצורכי), קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים
*חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
*חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)
חלוקתה של [[ארץ ישראל]] לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן ה[[רומאים]] וה[[ביזנטים]]. הנפה שהרומאים וה[[ביזנטים]]והביזנטים כינו "[[פלשתינה פרימה]]", שהכילה את [[ממלכת יהודה]], מישור החוף וחלק מ[[שומרון]] אשר בירתה הייתה [[קיסריה]] היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה [[לוד]] והועתקה לאחר מכן ל[[רמלה]]. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים "[[פלשתינה סקונדה]]", שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה [[בית שאן]] היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה [[טבריה]]. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.
 
בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את [[ירושלים]], רמלה, [[יפו]], קיסריה, [[יבנה]], לוד, [[אשקלון]], [[עזה]] ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, [[ציפורי (יישוב עתיק)|ציפורי]], [[עכו]] ועוד.
 
בסוף העשור הראשון של [[המאה ה-9]] שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת [[807]] פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו ה[[נוצרים]], [[יהודים]] ו[[ערבים]] [[אסלאם|מוסלמים]] נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים.
בשנים [[809]]-[[810]] פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף [[אלמעתצם]], בשנת [[842]], התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם [[אבו חרב תמים אללח'מי]] אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של [[מצביא]] לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב [[בקעת הירדן]], וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.
===תחת שלטון מצרי===
בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים ל[[בגדד]].{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
===תעשייה ===
====תעשיית שמן הזיית והסבון====
הזית הוא אחד הגידולים החשובים בארץ ישראל עוד מהעת העתיקה ושימש בסיס לתעשייה עניפה שהתבססה על מערך בתי בד ששרידים מהם נתגלו בחפירות בכל יישוב, בתי בד אלו שימשו להפיק [[שמן זית]], חומר גלם לקוסמטיקה, מאכל, ואף לצרכילצורכי פולחן. עם זאת שיא תעשיית שמן הזית בארץ ישראל היה בתקופה הביזנטית והמחקר הארכאולוגי מצביע על ירידה משמעותית בהפקת השמןבתקופההשמן בתקופה המוסלמית. תעשיית הסבון הייתה אחת מן התעשיות החשובות ביותר בערי הארץ החל מהתקופה המוסלמית בדרך כלל הייתה זו תעשיית לוואי לייצור שמן הזית, שהופק בבתי הבד השונים ברחבי הארץ. תעשייה זו ניצלה את שארית השמן שנותרה בגפת (בין 2% ל 7%), וזו שימשה גם כחומר בעירה לחימום הדודים בתהליך ייצור הסבון. מתעשייה זו נהנו בעלי בתי הבד ומפיקי הסבון גם יחד.
 
====תעשיית הסןכרהסוכר====
תעשיהתעשייה נוספת ששורשיה הונחו על ידי הכיבוש המוסלמי היתההייתה תעשיית הסוכר שתחילתו ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] בפרס והתפשט מערבה עם הכיבוש המוסלמי. באותה תנועה התפשט הסוכר אל החוף הדרומי של [[הים הכספי]], אל החופים המזרחיים של הים הפרסי ולכל אורכם של עמקי הפרת והחידקל. אחד ממרכזי ייצור הסוכר החשובים שהתפתחו בפרס היה במחוז [[אהואז]], והוא השפיע רבות על תעשיית הסוכר בארץ ישראל.
 
גידול סוכר דרש השקעה כספית גדולה בשל הצורך בבניית מערכות השקיה, וכן כוח אדם רב וידע. תנאים אלה נוצרו כמאה שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. האזכורים ההיסטוריים הראשונים לייצור סוכר ב[[ארץ ישראל]] הם מתקופת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7. לפחות עד המאה ה-10 לספירה מדובר בייצור סוכר חום ולא מזוקק לאחר מאה עשירית חלה התקדמות בתעשיית סוכר שהביאה למוצר מוגמר טוב יותר.{{הערה|עדנה שטרן, "תעשיית הסוכר בארץ ישראל בתקופות הצלבנית, האיובית והממלוכית לאור הממצא הארכאולוגי", האוניברסיטה העברית בירושלים, 1999, 9-19}}
חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.{{הערה|Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56|שמאל=כן}}
 
ישנן עדויות נוספות על האיסור על ההתיישבות בירושלים. אגאפיוס ממנבג' ([[המאה ה-10]]) מספר כי עומר התחייב בפני [[סופרוניוס]], הפטריארך של ירושלים: "נשלל הביטחון מכל יהודי שנמצאהו בירושלים מהיום הזה. ומי שנמצאהו, יענישוהו בשערו ובבשרו וברכושו". מיכאל הסורי ([[המאה ה-12]]) מוסר שסופרוניוס קיבל מעומר הבטחה "שלא יוכל שום יהודי לגור בירושלים" וגם בר-עבראוס (המאה ה-13) מזכיר את האיסור שחל על ישיבת יהודים בעיר.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-7979–81|[[מיכאל איש-שלום]], '''מסעי נוצרים לארץ־ישראל''', עמ' 81-79.}}
 
למרות האיסור הפורמלי על התיישבות יהודית, ידוע ממקורות מוסלמים ויהודים כאחד שההתיישבות היהודית בירושלים התחדשה עוד בימיו של [[עומר בן אל-ח'טאב]] עצמו.{{הערה|Moshe Gil, A History of Palestine, pp. 65-72|שמאל=כן}}
מתוך כתב יד שנתגלה ב[[הגניזה הקהירית|גניזה הקהירית]], מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-7979–81}}
 
===טבריה כמרכז יהודי===
* [[בנימין זאב קדר]], '''היישוב היהודי בתקופה הערבית''', בתוך: '''תולדות ארץ ישראל''', (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
* [[משה גיל]], '''שלטון המוסלמים והצלבנים''', בתוך: '''ההיסטוריה של ארץ-ישראל''', (עורך:[[יהושע פראוור]]), כרך ו', ירושלים : [[כתר ספרים|בית ההוצאה כתר]], 1990.
* יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099632–1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: [[בנימין זאב קדר]], [[טרודה דותן]], [[שמואל ספראי]]), ירושלים: [[יד יצחק בן צבי]], [[החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה]], 1990, עמ' 223-238223–238.
* אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: '''עתיקות''', 61, תשס"ט, עמ' 83-9683–96.
 
==קישורים חיצוניים==
18,696

עריכות