התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

חלוקתה של [[ארץ ישראל]] לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן ה[[רומאים]] וה[[ביזנטים]]. הנפה שהרומאים וה[[ביזנטים]]והביזנטים כינו "[[פלשתינה פרימה]]", שהכילה את [[ממלכת יהודה]], מישור החוף וחלק מ[[שומרון]] אשר בירתה הייתה [[קיסריה]] היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה [[לוד]] והועתקה לאחר מכן ל[[רמלה]]. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים "[[פלשתינה סקונדה]]", שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה [[בית שאן]] היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה [[טבריה]]. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בשנים [[809]]-–[[810]] פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף [[אלמעתצם]], בשנת [[842]], התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם [[אבו חרב תמים אללח'מי]] אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של [[מצביא]] לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב [[בקעת הירדן]], וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.

הזית הוא אחד הגידולים החשובים בארץ ישראל עוד מהעת העתיקה ושימש בסיס לתעשייה עניפה שהתבססה על מערך בתי בד ששרידים מהם נתגלו בחפירות בכל יישוב, בתי בד אלו שימשו להפיק [[שמן זית]], חומר גלם לקוסמטיקה, מאכל, ואף לצרכילצורכי פולחן. עם זאת שיא תעשיית שמן הזית בארץ ישראל היה בתקופה הביזנטית והמחקר הארכאולוגי מצביע על ירידה משמעותית בהפקת השמןבתקופההשמן בתקופה המוסלמית. תעשיית הסבון הייתה אחת מן התעשיות החשובות ביותר בערי הארץ החל מהתקופה המוסלמית בדרך כלל הייתה זו תעשיית לוואי לייצור שמן הזית, שהופק בבתי הבד השונים ברחבי הארץ. תעשייה זו ניצלה את שארית השמן שנותרה בגפת (בין 2% ל 7%), וזו שימשה גם כחומר בעירה לחימום הדודים בתהליך ייצור הסבון. מתעשייה זו נהנו בעלי בתי הבד ומפיקי הסבון גם יחד.

====תעשיית הסןכרהסוכר====

תעשיהתעשייה נוספת ששורשיה הונחו על ידי הכיבוש המוסלמי היתההייתה תעשיית הסוכר שתחילתו ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] בפרס והתפשט מערבה עם הכיבוש המוסלמי. באותה תנועה התפשט הסוכר אל החוף הדרומי של [[הים הכספי]], אל החופים המזרחיים של הים הפרסי ולכל אורכם של עמקי הפרת והחידקל. אחד ממרכזי ייצור הסוכר החשובים שהתפתחו בפרס היה במחוז [[אהואז]], והוא השפיע רבות על תעשיית הסוכר בארץ ישראל.

ישנן עדויות נוספות על האיסור על ההתיישבות בירושלים. אגאפיוס ממנבג' ([[המאה ה-10]]) מספר כי עומר התחייב בפני [[סופרוניוס]], הפטריארך של ירושלים: "נשלל הביטחון מכל יהודי שנמצאהו בירושלים מהיום הזה. ומי שנמצאהו, יענישוהו בשערו ובבשרו וברכושו". מיכאל הסורי ([[המאה ה-12]]) מוסר שסופרוניוס קיבל מעומר הבטחה "שלא יוכל שום יהודי לגור בירושלים" וגם בר-עבראוס (המאה ה-13) מזכיר את האיסור שחל על ישיבת יהודים בעיר.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-7979–81|[[מיכאל איש-שלום]], '''מסעי נוצרים לארץ־ישראל''', עמ' 81-79.}}

מתוך כתב יד שנתגלה ב[[הגניזה הקהירית|גניזה הקהירית]], מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 81-7979–81}}

* יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099632–1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: [[בנימין זאב קדר]], [[טרודה דותן]], [[שמואל ספראי]]), ירושלים: [[יד יצחק בן צבי]], [[החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה]], 1990, עמ' 223-238223–238.

* אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: '''עתיקות''', 61, תשס"ט, עמ' 83-9683–96.