כאמל אל-חוסייני – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←פתיח: סייע לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסיה |
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←פתיח: הוספת מקור |
||
שורה 5:
כאמל אל-חוסייני, בן [[משפחת חוסייני]] המכובדת, היה בנו של המופתי [[טאהר אל-חוסייני]], וירש את משרתו של אביו לאחר מותו ב-[[1908]].{{הערה|[[צבי אל-פלג]], '''המופתי הגדול''', עמ' 8.}} בניגוד לאביו, נקט עמדה מתפשרת כלפי ה[[ציונות]] וכלפי הבריטים, ש[[כיבוש ירושלים בידי הבריטים|כבשו את ירושלים]] ואת ארץ ישראל במהלך כהונתו. בימי [[מלחמת העולם הראשונה]] ניסה השלטון העות'מאני להדיחו מתפקיד המופתי בשל עמדותיו האוהדות כלפי הבריטים ופשרנותו כלפי הציונות, ולהכריז על [[אסעד שוקיירי]] כמופתי תחתיו. אולם היות שהעות'מאנים ניגפו במערכה, לא יצאה ההדחה אל הפועל ואל-חוסייני המשיך לכהן בתפקידו.
כבר מתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים, סייע אל-חוסייני לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסיה והקל על הציבור המוסלמי את הסתגלותו לשלטון מעצמה נוצרית.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 151|[[יהושע פורת]], '''[[צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)|צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929]]''', עמ' 151–152.}} בתקופת השלטון הצבאי הבריטי, שרר בירושלים שקט יחסי, במידה רבה הודות למדיניותו המרגיעה של אל-חוסייני.{{הערה|צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 14.}}
הבריטים גמלו על כך והעניקו לו את אות הכבוד הבריטי .C.M.G (מסדר הכבוד הבריטי "Companionship of the Order of St Michael and St George"{{הערה|שם=לבל 10}}). בתקופת הממשל הצבאי התפנתה משרת נשיא בית הדין השרעי ל[[ערעור]]ים בירושלים, ובניגוד לנוהג המוסלמי הממושך של הפרדה בין תפקידי המופתי והקאדי, מינו השלטונות את אל-חוסייני גם לתפקיד נשיא בית הדין, מה שהפך את שכרו לגבוה ביותר. כמו כן, הוא מונה לראש ועד ה[[וקף]] המרכזי, שקיבל את הפיקוח על ההקדשות בכל הארץ. מלבד זאת, כינו אותו השלטונות הצבאיים בתואר "[[המופתי הגדול]]", שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, וראו בו את "נציג האסלאם בפלשתינה".{{הערה|שם=צמיחת התנועה 151}}
בסוף אפריל 1918, השתתף אל-חוסייני יחד עם קבוצת נכבדים ערבים נוספים, בארוחת ערב שערך [[רונלד סטורס]] בירושלים בהשתתפות [[חיים ויצמן]]. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם, הם מעוניינים בשלום ושיש בארץ מקום לשני העמים.{{הערה|נורמן רוז, '''חיים ויצמן''', פרק ט, עמ' 123.}}
במהלך שנת 1918 ניצלו נכבדים ערבים קבלות פנים רשמיות לנאומים אנטי-ציוניים, אולם יוצא דופן היה אל-חוסייני, שנמנע בהופעותיו בשנה זו מלתקוף את הציונות.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929''', עמ' 23.}} יחסיו עם היהודים היו טובים וידידותיים.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 151}}
ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון [[הרברט סמואל]], סירב [[מנחם אוסישקין]] ללחוץ את ידו של כאמל אל-חוסייני ויצר בכך [[תקרית דיפלומטית]] שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של [[אמין אל-חוסייני]]. אוסישקין הסביר את סירובו ל[[גד פרומקין]] בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל"{{הערה|גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, עמוד 224; התקרית והשלכותיה נדונות אצל [[אילן פפה]], אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 229–230}}.
| |||