כאמל אל-חוסייני – הבדלי גרסאות

במהלך שנת 1918 ניצלו נכבדים ערבים קבלות פנים רשמיות לנאומים אנטי-ציוניים, אולם יוצא דופן היה אל-חוסייני, שנמנע בהופעותיו בשנה זו מלתקוף את הציונות.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929''', עמ' 23.}} יחסיו עם היהודים היו טובים וידידותיים.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 151}}

בזמןבהשפעת [[פרעות תר"פ]], חתם אל-חוסייני ב-6 באפריל 1920, על עצומה [[אנטי-ציונות|אנטי-ציונית]] של הנכבדים הערבים של ירושלים, אך מיד אחר כך שב לעמדתו הרגילה.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 152, הערה 13.}}
בזמן הפרעות ערכה המשטרה חיפושים בביתו. אל-חוסייני נעלב והחזיר את עיטורי הכבוד שקיבל. מספר שבועות לאחר מכן, ערך הגנרל [[לואי ג'ין בולס|לואיס בולס]] טקס בו החזיר לאל-חוסייני את העיטורים.{{הערה|שם=לבל 10|[[ג'ני לבל]], '''חאג' אמין וברלין''', עמ' 10.}} בתקופת המתיחות שבאה אחרי המאורעות, קרא לציבור בדרשה ב[[מסגד אל-אקצא]] לשמור על השקט והסדר.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 151}}

ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון [[הרברט סמואל]], סירב [[מנחם אוסישקין]] ללחוץ את ידו של כאמל אל-חוסייני ויצר בכך [[תקרית דיפלומטית]] שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של [[אמין אל-חוסייני]]. אוסישקין הסביר את סירובו ל[[גד פרומקין]] בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל"{{הערה|גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, עמוד 224; התקרית והשלכותיה נדונות אצל [[אילן פפה]], אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 229–230.}}.