ויקיפדיה

פלסטינים – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏היסטוריה: במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית
עריכה, סקריפט החלפות (הייתה, אוכלוסייה, ניצחו, אורתודוקס)
שורה 36:
 
==מקור השם ומשמעותו==
מקור השם '''פלסטין''' בשמה היווני-רומי של [[ארץ ישראל]]. הסופרים ה[[יוון העתיקה|יוונים]] ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת [[פלשת]] (אזור החוף הכולל את [[אשקלון]] ואת [[עזה]]) בשם "פלשתינֵה" (Palestinē). לאחר דיכוי [[מרד בר-כוכבא]] ב[[המאה ה-2|מאה ה-2]] לספירה על ידי [[האימפריה הרומית|הרומאים]], ובמסגרת צעדי הענישה ביהודים המורדים, הוחלף שמה של "[[פרובינקיה יודיאה|פרובינקית יוּדֶאָה]]" ("יהודה" בלטינית) ל[[סוריה פלשתינה|סוריה-פלשתינה]] (ב[[לטינית]] Palæstina). לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי ל[[חלוקה מנהלית|מחוז מנהלי]] זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא [[האימפריה הביזנטית]], את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו. ב[[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|תקופה הביזנטית]] חולקה הארץ למחוזות [[פלשתינה פרימה]], [[פלשתינה סקונדה]] ו[[פלשתינה טרטיה]].
 
לאחר [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש הערבי]] ב[[המאה השביעית|מאה ה-7]], נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך בערבית ל"ג'ונד פלסטין", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במאה ה-10 אף התרחב שטחו של המחוז עד [[עמאן]] ו[[מפרץ אילת]], אולם במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז, שהמשיך להתקיים עד [[הפשיטות המונגוליות על ארץ ישראל|הפלישה המונגולית]] במאה ה-13 – תחת [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|שלטון הממלוכים]] נתחלק שטחו למספר מחוזות. אולם אף על פי שמחוז "פלסטין" נעלם מהחלוקה המנהלית, השם הזה שרד כמציין את התחום הקודם של המחוז, ובסוף המאה ה-15 תיאר הגאוגרף הממלוכי [[מוג'יר א-דין]] את הנפות הכלולות ב"ארד פלסטין", שחפפו בקירוב את שטחם של "פלשתינה פרימה" ו"ג'ונד פלסטין".{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 4|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 4.}}
 
למוסדות הנוצריים בארץ ישראל היה חלק חשוב ביצירת המושג הערבי של "פלסטין". תחום סמכותן של הפטריארכיות של ירושלים (היוונית-אורתודוכסיתאורתודוקסית מאז השלטון הרומי והלטינית מאמצע המאה ה-19, כמו גם הבישוף האנגליקני באותה תקופה) הקיף את ארץ ישראל כולה, ולכן מושג זה היה בעל משמעות בקרב האוכלוסיההאוכלוסייה הנוצרית של ארץ ישראל. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפשט החינוך הנוצרי בארץ ומוסלמים רבים שלחו את בניהם לבתי ספר נוצריים. נראה כי החינוך הנוצרי שימש "צינור" להקניית המושג לאוכלוסיהלאוכלוסייה כולה.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 6|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 6.}}
לאחר מהפכת [[הטורקים הצעירים]] (1908) ועליית הלאומיות הערבית, הופיע ביפו בשנת 1911 היומון ''[[פלסטין (עיתון)|פילסטין]]''. הופעתו ביטאה וחיזקה את המודעות העצמית של ערביי ארץ ישראל כקהילה ייחודית, וכך המונח "פלסטין", שזה מאות בשנים לא שימש כלל, החל בשלהי השלטון העות'מאני לרווח בקרב המשכילים הערבים בארץ ישראל.{{הערה|שם=קורבנות 42|{{צ-ספר|מחבר=בני מוריס|שם=קורבנות. תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881–2001|מקום הוצאה=תל אביב|שנת הוצאה=2003|מו"ל=עם עובד|מהדורה=|עמ=42}}.}}
 
שורה 104:
{{להשלים|היסטוריה היא הרבה יותר מאשר דמוגרפיה|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
[[קובץ:Martin, R.M.; Tallis, J. & F. Turkey in Asia. 1851 (G).jpg|שמאל|ממוזער|200px|נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, [[1851]]]]
[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטון העות'מאני]], כמו [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הממלוכי]] לפניו, לא כונן מחדש את מחוז "פלסטין" ושטחו חולק לשלושה [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|סנג'קים]], שהיו כלולים בפאשאליק (פרובינציה) של דמשק.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 4}} אולם בחייה הדתיים של האוכלוסיההאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד העלייה לרגל לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות [[חגיגות נבי מוסא]], שראשיתן בימי [[צלאח א-דין]]. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 5.}}
במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של [[המאה ה-19]], היתההייתה האוכלוסיההאוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: קיס וימן. לפילוג זה היתההייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו היתההייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 6}}
 
על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת [[מסע נפוליאון בארץ ישראל]] היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע [[יהודים]], ו[[נוצרים]] שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.{{הערה|מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",'''סקירה חודשית''' 1, 1975, עמ' 29.}}
שורה 114:
:"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות [[המאה ה-18|השמונה-עשרה]] והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי [[בדואים|הבדווים]] חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן וב[[בקעת הירדן]] (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך [[עבר הירדן המזרחי|עבר-הירדן]] מ[[חצי האי ערב]]. גל גדול של שבטים הגיע מ[[מצרים]], במיוחד בתקופת [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו [[אבו כישכ (שבט בדואי)|ערב אבו כישכ]], ערב א-סעאידה – באזור [[חיפה]]. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים [[נגרואיד]]יים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון [[טורקמנים]], [[חורן|חורנים]], [[בוסניאקים]], וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור [[שפרעם]], וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו ל[[הגליל העליון|גליל העליון]] דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון ה[[תעמרה]], נאחזו גם בשיפולי [[הרי יהודה]], באזור [[בית לחם]], וכן באזור [[חברון]]. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".{{הערה|יובל ארנון-אוחנה, '''חרב מבית''', עמ' 15.}}
 
הגידול באוכלוסייה הערבית במהלך רוב המאה ה-19 היה איטי למדי, עד 1870 הוא מוערך בכ-30%, ובשלבועל זהפי הערכות מנתה האוכלוסייה מוערכתאז בככ-350 אלף תושבים.{{הערה|שם=גילבר}}
עדבראשית 1870{{הבהרה|מהובאמצע השתנההמאה בה-1870?}}19 רובהורכבה האוכלוסייה הייתהבעיקר של איכריםמאיכרים עניים שחיו מאדמות עניות. רבים מתו ממחלות כמו מלאריה ומבעיות של רעב ותזונה דלה. הדרכים היו משובשות מאד, כך שגם אם היה יבול עודף לאיכר כלשהו, היה לו קשה למכור את העודפים ולהשיג רווח. השלטונות הטילו גזרות, כולל גיוס חובה של גברים צעירים לצבא העות'מאני ללחימה במדינות מרוחקות. עם זאת בתום תקופה זו החל שיפור במצב האוכלוסייה.
 
בשנים [[1870]]–[[1947]] גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בישראל באופן מהיר. בין 1870 עד 1914 האוכלוסיההאוכלוסייה הערבית גדלה ב-71%, והגיעה לגודל של 600 אלף נפשות, ומאז ועד תום המנדט הבריטי עליה של 116% - לגודל אוכלוסייה של 1.29 מיליון תושבים. כך שבין 1870 למלחמת העצמאות גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל פי 3.7.{{הערה|שם=גילבר}} רוב הגידול נבע מריבוי טבעי, בשל ירידה מתמשכת בתמותה ויציבות בשיעורי הילודה.{{הערה|שם=גילבר|{{קתדרה|[[גדי גילבר]]|מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948|45.1|45, תשרי תשמ"ח, עמ' 45-43}}.}}
 
במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 169|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית]]''', עמ' 169.}}
שורה 135:
[[קובץ:Image-Jerusalem riots april 1920 police controle of arabs civilians.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות [[ירושלים]] במהלך [[פרעות תר"פ]], אפריל [[1920]]]]
 
עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, הפכה ירושלים ממרכזו של מחוז עות'מאני למרכזה המנהלי של הארץ כולה, שהושמה תחת ממשל צבאי נפרד. עקב כך, נתחזקה בציבור הערבי במידה רבה משמעותו של המושג "פלסטין". בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל בן חוסיין]] ל[[דמשק]], בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש ל{{ה|תנועה הלאומית הערבית}}, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה. עם התחרות בין צרפת ובריטניה לגבי עתיד השלטון בסוריה והחתירה הצרפתית לשלטון על "[[סוריה הגדולה]]", חדר לארץ ישראל המונח "[[סוריה הדרומית]]", שהיה שגור בצרפתית, ואומץ על ידי התנועה הלאומית הערבית.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 56–59.}} הכתרת פייסל למלך [[הממלכה הערבית של סוריה|סוריה המאוחדת]] במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 77.}} הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת גם הביאה להרחבת מעמדההשפעתה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 169}}
 
בחורף [[ה'תר"ף]]-1920 התרחשו [[מאורעות תר"פ]] שבהם תקפו פלסטינים יישוביםיהודים ב[[הגליל|גליל]] ובירושלים. יש הרואים בכך את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.{{הערה|[http://www.israelhayom.co.il/article/80503 נדב שרגאי, "כך הכל התחיל"], "ישראל היום", 25 במרץ 2013}} [[אמין אל-חוסייני]] ו[[עארף אל-עארף]], שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור בתום המאורעות. ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.{{הערה|בני מוריס, '''קורבנות''', עמ' 100.}} דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של הפלסטינים כהתרסה נגד השלטון הבריטי.{{הערה|[[צבי אל-פלג]], '''המופתי הגדול''', עמ' 13, 16.}}
לאחר [[מאורעות תרפ"א]] במאי 1921 והתפרצות אלימה בהפגנה נגד הצהרת בלפור בנובמבר אותה שנה, לא היו התפרצויות נוספות עד [[פרעות תרפ"ט]] ב-1929.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 108–109, 162.}}
 
שורה 150:
עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו ב[[ערבית]] במקום ב[[טורקית]]. החלטה זו הייתה מהפכנית ומחווה לזהות הלאומית הערבית.{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט''', עמ' 290.}}
 
ההתארגנות הפוליטית הלאומית של הפלסטינים צמחה מתוך אגודות לאומיות שהורכבו מנכבדים מקומיים, כגון "[[האגודות המוסלמיות-נוצריות]]", שהוקמו ב-1918. אלו בחרו צירים לוועידות לאומיות ([[הקונגרס הערבי-פלסטיני]]), שבשנת [[1920]] החלו לבחור את "[[הוועד הפועל הערבי]]"כארגון קבוע, בראשותו של [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]]. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי [[המועצה המוסלמית העליונה]], וכן בדומה היו גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. כמו כן, היו קיימים גם ארגונים כלכליים, מקצועיים ותרבותיים.
בסוף שנת 1923, הציעה ממשלת המנדט להנהגה הערבית להקים "סוכנות ערבית", כנציגות מוכרת רשמית, בדומה ל[[הסוכנות היהודית|סוכנות היהודית]], אולם הצעה זו נדחתה בתוקף, כחלק מהמדיניות ההנהגה להתנגד לכל הצעה שביססה את חוקת הארץ על הכרה בהצהרת בלפור ובהתחייבות לסייע לבית הלאומי היהודי.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ־ישראל''', עמ' 280–281.}}
 
החל מסוף מלחמת העולם הראשונה, עשו הפלסטינים שימוש ב{{ה|מרד הערבי}} של השריף [[חוסיין בן עלי]] באימפריה העות'מאנית, וכמו הערבים בסהר הפורה כולו, טענו כי הצטרפו אליו והתבססו על כך לא מעט בתביעתם לעצמאות. אלא שהידיעות על [[מלחמת יוון–טורקיה|הנצחונותהניצחונות הטורקיים על היוונים]] ב[[אנטוליה]] בספטמבר 1922 עוררו התלהבות רבה בקרב הפלסטינים ו[[מוסטפא כמאל אטאטורק]] נתפס כמושיע האסלאם. גל השמחה הזה היה ביטוי לרגש אהדה מוסלמי לטורקים. נצחונםניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל. בנובמבר שיגר הוועד הפועל הערבי משלחת ל[[איסטנבול]] ולוועידת השלום ב[[לוזאן]], כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 128–129, 131–133.}}
 
בשנות ה-20 נוצרה יריבות בין המועצה המוסלמית העליונה והוועדובין הוועד הפועל הערבי, שהתפרק בשנת [[1934]], השנה בהשבה מת מוסא כאט'ם אל-חוסייני. ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]], לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.
[[קובץ:Skakini1.jpg|שמאל|ממוזער|200px|משפחת [[סכאכיני]], משפחה [[ערבים נוצרים|ערבית-נוצרית]], בפתח ביתה בשכונת [[קטמון]] בירושלים, שלהי [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]]]]
 
מתוךבעקבות ההתעוררות הלאומנית של [[1936]], שהחלה ב[[שביתה]] כללית והפכה למאורעות אלימים, הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "[[הוועד הערבי העליון]]". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' [[אמין אל-חוסייני]], [[המופתי של ירושלים]] ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, כיושב ראש הוועד. בסתיו 1936 נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("[[משפחת נשאשיבי|הנשאשיבים]]") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("[[משפחת חוסייני|החוסיינים]]") היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפךשהפך לקיצוני.
כנופיות [[טרור]] ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבדות של הערבים היה גדול ממספר האבדות של היהודים והבריטים. באוקטובר [[1937]], לאחר רצח מושל הגליל [[לואיס אנדרוס]], פוזר הוועד הערבי העליון והוצא אל מחוץ לחוק על ידי השלטונות, וראש הוועד, אמין אל-חוסייני, נמלט ללבנון.
 
שורה 212:
בינואר 2006 ניצח [[חמאס]] לראשונה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ונציגו התמנה לרשות ממשלת הרשות. בעקבות כך גברו החיכוכים בינו לבין [[פת"ח]], ששמר על השליטה בכוחות המזוינים של הרשות, עד שביוני 2007 [[עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה|השתלט חמאס על רצועת עזה]]. מאז הרצועה בשליטתו, בעוד שטחי הרשות ביהודה ושומרון בשליטת הגופים הכפופים לנשיא הרשות [[אבו מאזן]].
 
בשמונת החודשים שבין מאי 2018 לבין ינואר 2019{{הערה|{{Cite news|url=https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5445874,00.html#autoplay|title=הבריחה מעזה: התופעה שחמאס מנסה להסתיר את ממדיה|last=לוי|first=אליאור|date=2019-01-13|newspaper=Ynet|language=he|access-date=2019-01-13}}}} היגרו מחוץ לרצועת עזה כ-20,000 פלסטינים{{הערה|[[גל ברגר]] בתוכנית הפתיחה של "קלמן וסג"ל", [[כאן 11]], ה-13 בינואר 2019.}} בשל המצב הכלכלי הקשה שהתקיים ברצועה באותה העת (53% אבטלה), תוך כדי תשלום של 1000 או 1500 דולר כדי שייקבע לאדם מועד ההגירה, רובם הביע רצון להגיע ל[[מדינות סקנדינביה]] ול[[מערב אירופה]] אולם היגרו בעיקר ל[[איסטנבול]]. לפי "ידיעות אחרונות" בארבעת החודשים הראשונים שבהם מעבר רפיח היה פתוח בשנת 2018 (מאי-ספטמבר) יצאו דרכו 36,000 תושבים מהרצועה - אך עד 13 בינואר 2019 שבו אליה רק 17,000 איש. כלומר, כמעט כל אדם שני שיצא בפרק הזמן הזה מרצועת עזה, בחר להגר ממנה ליעד אחר בעולם.
 
== דמוגרפיה ==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פלסטינים"