הבדלים בין גרסאות בדף "התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל"

(סקריפט החלפות (הייתה, תעשיי, לצורכי), קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים)
בנוסף לגפן ולזית גדלו בארץ ישראל [[תמר (עץ)|תמרים]] שגדלו בסביבת [[בית שאן]]. התמרים שימשו למאכל וגם להפקת [[סילאן]] (סירופ תמרים).
 
==דמוגרפיה==
==היישוב היהודי==
===איסלאמיזציה של ארץ ישראל===
{{ערך מורחב|ערך=[[האסלאמיזציה של ארץ ישראל]]}}
הכיבושים המוסלמים במאה ה-7 החלו תהליך ארוך והדרגתי של [[אסלאמיזציה]] של עמים רבים באזורים נרחבים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]], ב[[מרכז אסיה]] וב[[צפון אפריקה]]. תהליך הדרגתי זה החל מיד בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית ונמשך כמה מאות שנים. כמו כן, באזור המזרח התיכון ובאזור ארץ ישראל בפרט, החל תהליך הדרגתי, שנמשך כמה מאות שנים, שבו העמים הילידים באזורים שונים, אשר עד אז דיברו בעיקר [[יוונית]], [[ארמית]]-סורית, [[קופטית]] ו[[ברברית]], החלו לאמץ את השפה ה[[ערבית]] ואת התרבות הערבית. כתוצאה מכך, לאורך הזמן חלק גדול מאוכלוסיית הילידים באזור התמזגה עם השבטים הערבים, וכתוצאה מכך השפה הערבית ו[[תרבות ערבית|התרבות הערבית]] הפכו בעקבות כך לדומיננטיים על פני אזור נרחב, שכלל בין היתר את אזור [[ארץ ישראל]].
 
לאחר הכיבוש המוסלמי של אזור ארץ ישראל, הח'ליפות החליטה להקים מסגד גדול מעל לחורבות [[הר הבית|בית המקדש היהודי בעיר העתיקה בירושלים]]. בעקבות כך הוקם במקום [[מסגד אל-אקצא]] בין השנים 687 - 691. בנוסף, באותה העת מבנים מוסלמיים רבים אחרים נבנו בכל אזור ארץ ישראל. מסגד אל-אקצא נחשב למבנה העתיק ביותר בעולם המוסלמי אשר עדיין נמצא בשימוש.
בעת האחרונה מקובלת במחקר הגישה כי הכיבוש היה אירוע שקט יחסית, שלא הותיר אחריו עקבות משמעותיים וכי האוכלוסייה הנכבשת בארץ-ישראל המשיכה לנהל את חייה במידה רבה כפי שהתנהלו קודם לכן.{{הערה|מילכה לוי-רובין, הכיבוש כמעצב, עמ' 54.}} השבטים הערבים הפולשים לא התיישבו ואכלסו את ארץ ישראל אלא רובם המכריע המשיך בנדודיו עם כוחות הכיבוש צפונה, לעבר סוריה, או מערבה, לעבר מצרים וצפון אפריקה. בסוריה רבתי התפרשו השבטים במרחבים גדולים, רובם הגדול שמרו על האופי הנוודי שלהם ולא הקימו ערים (בשונה מ[[עיראק]]). לא ידועים בוודאות זהות השבטים הערביים בארץ ישראל במאה הראשונה ל[[ה'גרה]], אך על סמך המקורות המתארים את מלחמות האחים שפרצו לאחר רצח עת'מאן ואחרי מות הח'ליף יזיד הראשון ניתן להצביע על זהות השבטים בג'נד פלסטין: שבטי אלאזד, כנאנה, מד'חג', ל'חם וג'ד'אם.{{הערה|לפרטים נוספים ראו את הדיון של חסון, גיל וצפריר, התפרשות שבטי הערבים, עמ' 64}} לדברי ההיסטוריון ג'יימס ויליאם פארקס, במהלך המאה הראשונה לאחר הכיבוש הערבי ([[740]]-[[640]]), הח'ליף והמושלים של [[סוריה]] וארץ ישראל היו בעלי שליטה בלעדית על האוכלוסייה הנוצרית והיהודית בארץ ישראל; בנוסף, לטענתו של פארקס, מלבד [[בדואים|האוכלוסייה הבדואית]] ששהתה באזור ארץ ישראל באותה העת, האוכלוסייה הערבית היחידה שהייתה באזור שנמצא ממערב ל[[נהר הירדן]] היו [[חיל מצב|החיילים הערבים שהוצבו באזור]].
 
אף על פי שהשלטונות הערבים מיעטו להכניס את השבטים למרחבים העירוניים בארץ ישראל, נקודות היישוב ברצועת החוף זכו ליחס מיוחד וברובן פינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה הקודמת לטובת איכלוס אוכלוסייה מוסלמית. לאורך כל התקופה האומיית והעבאסית השלטונות הערביים ניסו ליישב את ערי החוף באוכלוסייה נאמנה להם, כחלק מאסטרטגיה של הגנה מפני הפשיטות הביזאנטיות מהים.{{הערה|[[עמיקם אלעד]], ערי -החוף של ארץ- ישראל בתקופה הערבית (640–1099 לספירת הנוצרים) על- פי מקורות ערביים, עמ' 158-161.}} לשלטונות לא היה קל למצוא מוסלמים שהיו מוכנים לאכלס את ערי החוף מכיוון שרובם ככולם היו רגילים לחיים נומאדים ולקרבה למדבר. החשש מהים היה כל כך ממשי לגביהם עד שצריך היה לפתותם בעזרת מסורות, שיוחסו ל[[מוחמד]], והבטיחו את גן העדן ללוחמים העולים על ספינות בים או המתגוררים בערי החוף. לזה השלטונות הוסיפו חלוקת אדמות (את בתי המגורים של תושבי העיר אשר גלו מהן), בניית מסגדים, הרחבת בניינים והעלאת שכר. ערי החוף בכלל אוכלסו על ידי ערב רב של עמים, כאשר האלמנט המכריע ביניהם היו [[פרסים]].
 
[[אסלאמיזציה|האיסלמיזציה]] של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון [[בית אומיה|בית אומייה]] (750-640) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה. בתקופת השלטון [[בית עבאס|העבאסי]] (942-750) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "[[תנאי עומר]]", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית. בתקופת [[השושלת הפאטמית|השושלת הפאטימית]] (1099-942) נגזרו גזרות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולים תועלתיים. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית.{{הערה|שם=הערה מספר 25447151:0|{{צ-ספר|מחבר=רבקה שפק-ליסק|שם=מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640)|מקום הוצאה=ראשון לציון|שנת הוצאה=2018|מו"ל=ידיעות ספרים}}}} בעת הכיבוש הערבי מנתה אוכלוסיית הארץ כ-300,000,000 נפש, מורכבת מרוב נוצרי וממיעוט [[הדת השומרונית|שומרוני]] ויהודי. רק מיעוט קטן מהכובשים התיישבו בארץ ורובם המשיכו בחיי נוודות. לאורך תקופת הכיבוש הערבי פחתה אוכלוסיית הארץ לכ-500,000 נפש בלבד והמוסלמים היו בה לרוב.
 
===היישוב היהודי===
 
מקובלת הדעה שה[[יהודים]] גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.
הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה [[רמלה]]. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה, היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מ[[חצי האי ערב]]. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי ב[[ירושלים]] אבל הוא לא היה ניכר. גם ב[[חברון]] היהודים הורשו להתיישב.
 
על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו ב[[גניזת קהיר]]. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של [[קראים]]. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות לסמכות היהודית העליונה. על [[הר הזיתים]] היה נהוג לערוך ב[[חג הסוכות]] טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.
 
בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ב[[רמלה]] התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.{{הערה| Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30 |שמאל=כן}} בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא ב[[גניזת קהיר]] ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו: {{ציטוט|אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא{{הערה|Ibid|שמאל=כן}}}}