התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 174:
 
בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ב[[רמלה]] התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.{{הערה| Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30 |שמאל=כן}} בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא ב[[גניזת קהיר]] ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו: {{ציטוט|אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא{{הערה|Ibid|שמאל=כן}}}}
====חוקי עומר====
 
===חוקי עומר===
{{הפניה לערך מורחב|תנאי עומר}}
הציפיות מהכובש הערבי התבדו. תושבי הארץ היהודים וה[[נצרות|נוצרים]] היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת ה[[אסלאם|מוסלמית]]. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.
שורה 181 ⟵ 180:
במסמך הילכתי [[אסלאם|מוסלמי]] המכונה "'''[[תנאי עומר]]'''" שמיוחס ל[[ח'ליף]] [[עומר אבן עבד אלעזיז|עומר השני]] נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של [[האימפריה המוסלמית]].
 
====איסור על התיישבות בירושלים====
בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל חל איסור על היהודים להתיישב ב[[ירושלים]] (שהייתה ידועה בשם [[איליה קפיטולינה]]). מקורות [[מוסלמים]] כגון ההיסטוריון [[מוחמד אבן ג'ריר אל-טברי|אל-טברי]] מספרים שעם כניעת העיר לצבא המוסלמי, נחתם הסכם בין [[עומר בן אל-ח'טאב]] לתושבי ירושלים (הנוצרים) שהבטיח להם זכויות בתמורה לכניעתם, וכן הבטיח שהאיסור על יהודים להתיישב בירושלים יישאר על כנו. {{ציטוט|"בשם אלוהים הרחמן והרחום, זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים). הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ורכושו: לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם (...) לא נאנוס את תושבי איליא להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם באיליא..."{{הערה|זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.}}}}
חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.{{הערה|Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56|שמאל=כן}}
שורה 190 ⟵ 189:
מתוך כתב יד שנתגלה ב[[הגניזה הקהירית|גניזה הקהירית]], מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.{{הערה|שם=מסעי נוצרים 79–81}}
 
====טבריה כמרכז יהודי====
 
מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה ב[[טבריה]]. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת [[748]] ("[[רעש שביעית]]"), נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית{{הערה|1=מקור : '''[[בנימין זאב קדר]]''', עמוד 375}} נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". היצירה הספרותית פרחה בטבריה. בין השאר פעל בה הפייטן [[יניי]] (לפני הכיבוש הערבי), מחבר הפיוט: "[[ובכן ויהי בחצי הלילה]]" מתוך [[הגדה של פסח]]. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.